‏האומנם אין ברירה אלא להדק את החגורה?

‏גילויי שערוריות כלכליות רבות בשנים האחרונות, בהן מעורבת בדרך כלל הממשלה (או לפחות שרים) מעמידים את סימן השאלה ביתר תוקף. אפשר אומנם להתחבא מאחורי הטענה שזה משבר עולמי; ‏הטענה נכונה, אך אין בה כדי להצדיק את מעשי הממשלה. כי אופיו של משבר עולמי זה מצביע על המתרחש אצלנו, כהעתק בזעיר-אנפין. ובכן, מה קרה פתאום בעולם מופלא זה, בחברת השפע המאושרת?

‏יש המטילים את האשם על מדיניות הנפט בלבד. ברור שלייקור הנפט היתה השפעה ניכרת על ההתייקרויות הכלליות. אבל מי שמתעניין יכול לגלות שההתייקרויות בקצב חסר תקדים החלו לפני מלחמת אוקטובר – כלומר לפני "חרם הנפט" והתייקרותו הדראסטית.

‏כנראה שקרה עוד דבר מה אחר.

במידה ואין אנו זוכרים זאת בעצמנו, שמענו בוודאי מסיפורי הסבתות שהיו כבר משברים מלווים אבטלה ב"עולם החופשי", ושרעב המוני איננו אופייני למה שמקובל לכנות "משטרים סוציאליסטיים"... אך מזה כ-20 שנה לא ראינו תופעות כאלה. לכך סיבה מובנת:

‏בעקבות החורבן של מלחמת העולם השנייה, נשארה ארצות-הברית היצרן היחיד בעל כושר ייצור, המסוגל לספק עודפי תוצרת לחלק ניכר של עולם רעב זה. הלירה סטרלינג – סמל היציבות בעבר – ירדה מגדולתה. הדולר הפך למטבע בינלאומי.

‏המשק האמריקאי והיקף הייצור שלו גדלו בקצב מסחרר, כאשר אף יצרן מתחרה לא מפריע. בתנאים אלה היתה ממשלת ארצות-הברית מסוגלת לנהל מדיניות המכונה "מימון אינפלציוני", כלומר מדיניות ייצור נשק וחלליות תוך הדפסת שטרות כסף; מדיניות זו איפשרה, בין היתר, לרסן את עליית רמת החיים של השכירים ועל-ידי כך להגדיל את הרווחים (ואיתם – את ההשקעות).

‏אר כיוון ש"לכסף אין ריח", מוכנים להרוויח מכל דבר. אין הכוונה רק לכך, שאין מתביישים להרוויח גם מעסקים מלוכלכים (כגון מלחמות וסוגי רצח ושוד אחרים), אלא גם לכך, שהדיבורים על "אינטרס לאומי" אינם מונעים ניהול מדיניות של השקעות בארצות אחרות. הרי ידועים לכל מימדי ההשקעות האמריקאיות ביפאן, בגרמניה וכו'. יש הטוענים שההון האמריקאי באירופה מהווה "מעצמה שנייה בגודלה" (לאחר המשק האמריקאי גופו)! במשך הזמן גדל הגולם על יוצרו. כיום מדברים על "חברות רב-לאומיות", אשר להן השפעה מכרעת על המדיניות הבינלאומית.

‏כולנו זוכרים בוודאי שהמוצרים היפאניים והגרמניים החלו להציף את השוק האמריקאי הפנימי ולהתחרות בתעשייה האמריקאית. מאותו רגע החלה יציבותו של הדולר להתערער.

‏בשלוש השנים האחרונות אנו עדים להתקוטטות בין הגופים הכלכליים הגדולים, המוסווית בצורות שונות. שמענו, למשל, סברה, שארצות-הברית לא לחמה ברצינות נגד חרם הנפט, בגלל שחרם זה פגע בחריפות במיוחד באירופה ו‏ביפאן, מתחריה. מאחורי המילים היפות, אותן אנו שומעים מעל במת כל כנס כלכלי בינלאומי (כנסים המתיימרים לדאוג לטובת האנושות), אפשר לגלות את הבעיה העיקרית בה הם "מטפלים": ‏מי ישלוט על העולם?

ישלוט – מי שחזק יותר.

חזק – גם מי שעשיר יותר.

‏כדי להיות חזק יותר ועשיר יותר יש צורך לנהל מדיניות מורכבת ומסובכת. יש לסחוט יותר רווחים מהפועלים, להיעזר ב"ארצות מפיקות נפט" כדי להפעיל לחץ על "ארצות צורכות נפט", לארגן לחץ של הארצות הצורכות, כדי ללחוץ על הארצות המפיקות, לתמרן בעזרה (או בחוסר עזרה) בחימוש ובמימון מלחמות קטנות מקומיות (בעיקר בין ישראל לבין ארצות ערב).

‏בנוגע לנושא שלנו, האינפלציה היא אחת הדרכים להגדלת הרווחים, בתנאי שהעלאת המחירים היא גדולה מהפיצוי הניתן לפועלים. זאת אנו שומעים גם אצלנו: כולם אומרים שפיצוי מלא יבטל את מה שרצו להשיג באמצעות הפיחות ("פיחות דה-לוקס"). כלכלנים מצביעים, ‏מעל דפי העיתונות (בארץ ובחו"ל) על דרך אלטרנטיבית: אבטלה; כלומר, לחץ ישיר על השכירים כדי לאפשר הורדת שכר העבודה.

‏הממשלה האמריקאית יכולה לטעון, ‏שפיחות מכוון לשפר את מאזן התשלומים – כלומר, לגרום נזק למאזני המדינות איתן היא סוחרת; יש בידיה כוח מספיק כדי ללחוץ על מדינות אלה שלא יפעילו אמצעים דומים בכיוון ההפוך... טענה דומה מצד מדינת ישראל היא מגוחכת! הדבר היחיד שיכולה היא להשיג הוא הורדת שכר העבודה הריאלי.

‏אין אנו מחדשים דבר באומרנו שהמשק הישראלי תלוי בגורמי חוץ (ובעיקר בתמיכה אמריקאית); שנסיגה בכוח המשק האמריקאי, או שינוי במדיניות ממשלה זאת – יכולים לגרום נזק חמור למשק הישראלי. וכידוע, חלו לאחרונה שני השינויים האלה גם יחד. ובכן, אין צורך להתפלסף: המשבר הוא ירידה באפשרות... להגדיל את הרווחים של המיליונרים. זו הבעיה בפניה ניצבת המדינה! לא כל בעלי העסקים נהנים, ודאי לא כולם בצורה שווה: התאחדות ‏בעלי התעשייה מכריזה על תמיכה בתוכנית הממשלה ועל נכונות לעזור; ב"ליכוד" מתנהל ויכוח בעד ונגד התוכנית תוך הצעת דרכים אחרות.

‏וכיצד מגיב האזרח הנפגע מהשוד המתוכנן והמאורגן על ידי אנשי העסקים הגדולים ושותפיהם בממשלה?

‏לעיתים, חסר אונים, רוטן – אבל נכנע.

לעיתים, יוצא מכליו. בהיותו בלתי מאורגן, אין הוא יודע ואין הוא יכול לעשות דבר. בייאושו, הוא מתפרץ ושובר כל מה שמייצג בעיניו עסקים. כך קרה בשכונת התקווה, ביום בו הכריזה הממשלה על התחבולה. דובר המשטרה הודיע ברצינות לפני המיקרופונים ש"המשטרה תגן על האזרחים מפני פגיעה בידי מתפרעים". כוונתו היתה – כמובן – להגנה על האזרחים העשירים ומדבריו השתמע, שהאנשים הנזעמים אשר ברחוב אינם אזרחים. בהתאם לכך, אין המשטרה מגינה עליהם מפני הפגיעה החמורה בידי הממשלה...

‏ולבסוף, נחזור לשאלה בה התחלנו: ‏האם באמת "אין ברירה"?

‏להם, לספסרי הקרקעות מ"החברה לישראל" ולכל יתר אנשי ה"ביזנס", לממשלה הקשורה אליהם, להם אין ברירה. אם רוצים הם להבטיח, ואף להגדיל את רווחיהם, זו הדרך הנכונה. אם רוצה הממשלה להציל את הבנק של רוזנבאום, זו הדרך. לכן, איננו באים להציע לממשלה "פתרונות".

‏אנו פונים רק לאותן שכבות הנפגעות תמיד מהתחבולות הפיננסיות, ובראש ובראשונה לשכירים:

‏מפני שהשכירים נפגעים ביותר!

‏מפני שביכולתם של השכירים לעמוד נגד!

‏כי, בלי עבודתם של השכירים אין כל ערך לכל הכסף והזהב שבעולם; כל הטריקים של אנשי העסקים והממשלות ילכו לטמיון!

‏בידי השכירים היכולת לדרוש ולהשיג פיצוי מלא ומיידי על ההתייקרות. בתנאי שיעמדו נגד סיסמאות מבלבלות כגון:

‏"חלוקה צודקת של... הנטל" (!?)

"פיצוי מלא ב... ינואר!"

‏"נגד העלאת שכר ובעד הורדת המחירים בחזרה!"

‏כולם יודעים שעל המחירים אין לשכירים אפשרות לפקח (את האינדקס מסלפת הממשלה בתמיכת ההסחדרות), במיוחד בשעה שיש התייקרויות בין-לאומיות! אך השכירים יכולים להבטיח לעצמם כוח קנייה מתאים למחירים החדשים. שמירה על גובה השכר הריאלי והעלאתו יבטלו – לפי דבריהם שלהם – את "הישגי" ההתייקרויות ויהפכו, על כן, את מדיניות האינפלציה לבלתי כדאית.

[חלק הבא: השיטה ואתה: 2. ...ואתה - ע. (עודד) פילבסקי]