אל הקורא,

10 בדצמבר 1974

in גיליון-72: דצמבר 1974, דבר המערכת

התקופה שעברה, מאז יצא לאור גליוננו האחרון, היתה עשירה בארועים פוליטיים חשובים, בעולם בכלל ובאזורנו בפרט. אין ספק שהשאלה הפלסטינית עלתה על סדר-יומו של העולם בצורה החריפה ביותר. אירגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) זכה להישגים מרשימים, עת הכירו בו כל מדינות ערב בוועידת רבאט כנציגו היחיד של העם הפלסטיני. הכרה זו סללה את הדרך להזמנתו של אש"ף לדיון בבעיה הפלסטינית בעצרת האו"ם.

אירגוננו קיים דיונים ארוכים לקביעת עמדתו בשאלה הפלסטינית, לאור ההתפתחויות שחלו באזור בעקבות מלחמת אוקטובר 1973. סיכום הדיונים מפורסם בגיליון זה.

*   *   *

מאבקו של העם הפלסטיני נגד הכיבוש קיבל תנופה בחודשים האחרונים. בגדה המערבית התפתחה התארגנות פוליטית רחבה, שמצאה את ביטויה בהקמת "החזית הלאומית הפלסטינית", הכוללת בתוכה אנשים מרוב שכבות החברה: פועלים, אקדמאים, סטודנטים, סוחרים ואחרים. במצע "החזית", אליה משתייכים קומוניסטים רבים, כלולה ההכרה בזכותו של העם היהודי-ישראלי להגדרה עצמית ושאיפה להסדר של שלום על בסיס החלטת או"ם מ-1947 ("תוכנית החלוקה"). כמו כן רואה עצמה "החזית" כתנועה הקשורה לאש"ף, והרואה בו את הגוף המייצג של העם הפלסטיני.

התארגנות "החזית" גררה מסע דיכוי מוגבר נגדה מצד שלטונות הכיבוש הישראליים. יותר ממאה מפעילי "החזית" נעצרו במעצרים מינהליים, כשרק מעטים מביניהם הועמדו לדין.

מסע הדיכוי והמעצרים, שאליהם נלוו גם חקירות ועינויים, עורר מחאות מצד אנשים ואירגונים ישראליים. הוקם ועד-פעולה נגד המעצרים הפוליטיים בשטחים הכבושים, בו השתתפו: המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), שמאל ישראלי חדש (שי"ח), ועדי הסטודנטים הערביים מאוניברסיטאות ירושלים ותל אביב, הברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק), והאירגון הסוציאליסטי הישראלי (מצפן). הוועד קיים מספר פעולות מחאה, כגון הפגנות בירושלים ובתל אביב, הפגנות-זוטא בקמפוסים, חלוקת כרוזים, ביקורים אצל משפחות העצורים ופרסום חוברת בשם "מעצרים פוליטיים – למה?"

חשוב לציין, כי בהפגנה שנערכה מול בניין הכנסת בירושלים השתתפו גם כמה מנשות העצורים. היתה זו הפעם הראשונה בה השתתפו תושבים מהשטחים הכבושים בפעולה סולידארית של ישראלים, בצד הישראלי של "הקו הירוק".

בינתיים הוזמן אש"ף לדיון בעצרת האו"ם, דבר שגרר אחריו התעוררות מחודשת בשטחים הכבושים. במשך יותר משבועיים סערו ערי הגדה וכפריה, כאשר הפגנה רודפת הפגנה, שלטונות הכיבוש מגיבים בכוח, אך בהצלחה מועטה. האגדה על "דו-קיום" של כובשים ונכבשים נופצה שוב. השלטון נקט בתגובה חריפה, שכללה מעצרים ו"שיפוט מהיר", גירושים ועוד.

בתגובה להתפתחויות אלה החליט "ועד הפעולה" להרחיב את קווי פעילותו, וקרא להפגנה תחת סיסמאות פוליטיות מוסכמות (ראו כרוז "יש ברירה").

*   *   *

ההתפתחויות הפוליטיות הביאו לשינוי טאקטי בעמדתו של אש"ף, שינוי שגרר עמו ויכוחים ופילוג בשורותיו. נכונותו של הרוב באש"ף לצרף פעילות פוליטית (המחייבת פשרות מסוימות) לפעילותו הצבאית הביאה להקמת "חזית הסירוב", בה משתתפים אירגוניהם של חבש, ג'יבריל ואחרים. "חזית הסירוב" מתנגדת להשתתפותו של אש"ף בכל משא-ומתן מדיני, ובכך מנסה לטרפד את פעילותו הפוליטית הנוכחית.

השתלשלות עניינים זו לא החלישה, אלא אף הגבירה את פעולות הטרור-ללא-הבחנה. שוב ושוב באה לכלל ביטוי מדיניותו של אש"ף, שלא להבחין בין ישראלי לישראלי. כך נפגעו תושבים בקרית-שמונה, במעלות, בית-שאן ובמקומות אחרים, רובם בני השכבות המנוצלות והעניות שבחברה הישראלית. פעולותיהם של אנשי אש"ף, בסתירה ליומרותיהם, לא הציעו ליהודי ישראל כל אפשרות של חיים משותפים, שתוכל להוות עבורם אלטרנטיבה לציונות.

בגיליון זה מתפרסם מכתב גלוי אל אנשי "החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין", שנכתב ונשלח בעקבות "פעולת מעלות". מכתב זה מבהיר שוב את עמדת אירגוננו, לא רק ביחס ל"פעולת מעלות", אלא גם ביחס לכל הפעולות המבטאות טרור-ללא-הבחנה.

*   *   *

במקביל לעלייתה של הבעיה הפלסטינית לכותרות העיתונים, ממשיכה סכנת מלחמה נוספת לאיים על אזורנו. ממשלת ישראל הקשיחה את עמדותיה, ובמיוחד את סירובה לכל ויתור בנושא הפלסטיני. אל הקשחת העמדות נתלווה לחץ רציני מצד הימין הישראלי, אם בניסיונות ההתנחלות של האגף המיליטנטי של המפד"ל ו"הליכוד", ואם בסדרת לחצים להקמת "ממשלת ליכוד לאומי". צירוף המפד"ל לממשלה, ויציאת "התנועה לזכויות האזרח" מהקואליציה, היו ביטוי ברור לפרצופה האמיתי של הממשלה. הפעילות הנמרצת ל"חיזוק כוחו של צה"ל" היוותר עבור הממשלה תחליף לפעילות מדינית לקראת משא-ומתן עם אש"ף. שלום על גב הפלסטינים, התוכנית החביבה על רבין, נראה כעת עוד פחות מציאותי מאשר לפני שנה. אולם, ממשלת ישראל ממשיכה לקוות שגלגל ההיסטוריה יסוב לאחור, ויחזיר את השלטון ההאשמי למעמד של אפוטרופוס יחיד של העם הפלסטיני. עמדה זו, המתעלמת מן המציאות הפוליטית באזור, תוביל בהכרח כל ניסיון למשא-ומתן לבוי סתום. מלחמה נוספת, יהיו תוצאותיה מבחינה צבאית אשר יהיו, לא תקל על ממשלת ישראל את ביצוע חלומותיה הדמיוניים.

*   *   *

תוצאות המצב המדיני, אליו נקלעה מדינת ישראל, ניכרו גם בשטח הכלכלי. "התוכנית הכלכלית החדשה" של הממשלה, שהביאה להורדת רמת-החיים של הפועלים ושאר השכירים, מכוונת, בין השאר, לכיסוי ההוצאות העצומות של המלחמה ושל "ההתעצמות הצבאית". וכרגיל, העובדים הם אלה שנדרשים לשלם את מלוא המחיר של מדיניות הכיבוש ותוצאותיה.

המשבר הכלכלי, המאיים על העולם הקפיטליסטי, התבטא לכן בצורה חריפה ביותר בישראל. חומרתץו של המשבר הולכת ומתבררת מיום ליום, כאשר "חברת השפע המערבית" מתקשה יותר ויותר לקיים את הבטחותיה להמוני הפועלים. עליית מחירי חומרי-הגלם (ובמיוחד הנפט), עודפי תוצרת ללא קונים, האטת תהליך הייצור, פיטורי עובדים ואבטלה בקנה מידה גדל והולך, כל אלה הם רק סימניו הראשונים של המשבר. מעמד הפועלים מגיב בצורה שונה במדינות השונות. התחזקותם של האיגודים המקצועיים ושל מפלגות השמאל באירופה, במקביל להחרפת המאבק המעמדי בצורה של שביתות, הפגנות ואף מרי אזרחי, מעלות על הפרק בצורה אקטואלית את האלטרנטיבה המהפכנית, הסוציאליסטית, למשטר הקפיטליסטי.

מצבה המיוחד של מדינת ישראל כמדינה ציונית, והחרפתו של הסכסוך הישראלי-ערבי, מקהים את חודה של מלחמת-המעמדות בארץ. נוכח הפגיעה החמורה שפוגעת "התוכנית הכלכלית" בפועלים ובשכירים, הגיבו האחרונים, כשבראשם ההסתדרות, בקול ענות חלושה. ההתפרצות האלימה בשכונת-התקווה לא היתה, בשום פנים, אופיינית ומייצגת את תחושת העובדים. הרגשת ה"אין ברירה" עדיין שלטת בקרב מעמד-הפועלים הישראלי, תחושת ההזדהות עם מטרותיו הפוליטיות של השלטון הציוני עדיין מרסנת את התפרצות המאבק המעמדי לכדי עימות חזיתי בין הפועלים ובין הממשלה ובעלי-ההון החוסים בצילה.

*   *   *

בשבועות האחרונים התנהל מסע-השמצות, על דפי העיתונים היומיים וברדיו, כנגד ישראל שחק, יושב-ראש "הליגה לזכויות האדם והאזרח". העניין החל במאמר, שפירסם אמנון רובינשטיין ב"הארץ", בו קרא לממשלת ישראל לתבוע את שחק לדין באשמת בגידה, ובו תבע מהנהלת אוניברסיטת ירושלים לפטר את שחק ממשרתו כפרופסור במחלקה לכימיה אורגנית.

"ציד המכשפות" שבא בעקבות פרסום המאמר הנ"ל היה רק סימפטום של מצב הפאניקה וההיסטריה, אליו הגיעה החברה הישראלית. הפאניקה הציבורית, או כפי שהיא נקראת בכלי התקשורת – "ערנות הציבור", מגיעה כל יום לשיאים חדשים. מסע פרסומת להתנדבות ל"משמר האזרחי", למשטרה ולצבא הקבע; תקנות חדשות (במסגרת "תקנות ההגנה לשעת חרום" הידועות לשמצה), המחייבות את ההורים, המורים והתלמידים הבוגרים לשמור על בתי הספר; הצעת-חוק לחיוב האזרחים לשמירה על אזור מגוריהם; ולאחרונה, משדר שירות טלביזיוני, המסביר לאזרחי ישראל כי עליהם לחשוד בכל עובר-אורח ברחוב, וכי עליהם לפקוח את עיניהם בכל רגע ובכל מקום.

לגבי אזרחיה הערביים של ישראל, מדליק הדבר אור אדום. כבר יש ידיעות כי שירותי-הביטחון הגבירו לאחרונה את המעקב וההטרדה של ערבים, במיוחד של אלה הבאים במגע יומיומי עם יהודים.

יש לציין, כי גם אנשים הנחשבים בעיני עצמם "דמוקרטים", או "ליברלים", נפלו במלכודת הפאניקה הציבורית. אופייני לכך היה סירובו של עיתון "הארץ" לפרסם את תגובתו של שחק להתקפותיהם של רובינשטיין ואבנרי. "מצפן" מפרסם בגליונו זה ראיון עם ישראל שחק.

מערכת "מצפן"

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: