מיהו יהודי? – יעל קאן

רוב רובו של הציבור בארץ רתח מזעם בתקופת המו"מ הקואליציוני האחרון (הכוונה למו"מ שקדם לממשלה שקמה לפני פרסום הדו"ח של ועדת אגרנט), כשמירב הכעס מופנה לעבר המפד"ל. "כיצד הם מעיזים להעסיק אותנו בשטויות כמו 'מיהו יהודי', עכשיו, בתקופה זו?"

בעיית "מיהו יהודי" נראתה מיושנת ואבסורדית מול השאלות שהתחילו להישאל על ידי כל אדם חושב בארץ: מה יהיה הלאה? איזה עתיד מצפה לנו? איך לא לטבוע בבוץ?

ובאמת, במחשבה ראשונה נשאלת השאלה, מה לבעיה "דתית" נדושה זו ולשאלות הקיומיות הבוערות?

מסתבר שיש קשר. אם נבדוק היטב, ניווכח לדעת שהמפד"ל, על אף היותה מפלגה אופורטוניסטית המנצלת נושא זה לצרכיה החולפים, נגעה כאן בנושא עקרוני ביותר – נושא אופיה והגדרתה של מדינת ישראל.

במה דברים אמורים?

הצהרת העצמאות של ישראל (הידועה בשם "מגילת העצמאות") לא הצהירה על הקמת "מדינה עצמאית בארץ ישראל" אלא על הקמת "מדינה יהודית בארץ ישראל". המונח "עצמאות" אינו מופיע כלל בתוך מגילת העצמאות¹.

בין "מדינה עצמאית" ל"מדינה יהודית" כמונח פוליטי, חברתי, משפטי, פעורה תהום. המינוח הראשון מבסס מדינה אזרחית, אשר – לפחות לפי החוק – אינה מפלה בין אזרח לאזרח. המינוח השני מכריז על הקמת מדינת לאום, אשר מבוססת על הבחנה ואפליה לאומית.

אפליה לאומית אינה בהכרה אפליה לרעה של קבוצה לאומית אחת במדינה רב לאומית. היא יכולה להיות אפליה לטובה של קבוצה לאומית אחת. מרגע שקבוצה לאומית אחת נהנית מזכויות, מתקנות ומחוקים שקבוצות לאומיות אחרות באותה מדינה אינן זכאיות ליהנות מהן – קיימת אפליה.

מגילת העצמאות הכריזה כי המדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". היא נמנעה מלהוסיף "בלי הבדל לאום".

בקווי היסוד של הממשלה הראשונה נאמר כי בישראל "תתקיים זכות בחירה כללית ושווה ללא הבדל מין, דת, גזע ולאום". אולם במגילת העצמאות – המבטאת את רוחה של המדינה ולא את גישתה של קואליציה ממשלתית זו או אחרת – הושמט המונח "לאום" בדיוק במקום בו מדובר על שוויון זכויות חברתי ומדיני.

• זכות בחירה בלי הבדל לאום – כן.
• שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור בלי הבדל לאום – לא.

זאת היא מהותה של המדינה בהתאם לתפיסה הציונית. כי "ציונות" פירושה הבחנה ואפליה פוליטית בין יהודי ללא יהודי.

אין אלה החוקים היחידים. יש עוד חוקי אפליה רבים. שכן, העיקרון הציוני המונח ביסוד הדברים קובע, כי המדינה אינה סתם מכשיר למימוש מירב הזכויות הטבעיות של תושביה, אלא מכשיר להאדרת הקולקטיב הלאומי היהודי בעולם. לשם כך, למשל, נחקק "חוק השבות" הקובע: "לכל יהודי הזכות לעלות למדינת ישראל".

לא די בכך שהמינוח הלשוני מבסס תודעת אפליה (כי יהודי לעולם אינו מהגר לישראל או ממנה, אלא "עולה" אליה או "יורד" ממנה), אלא שהחוק עצמו מבסס חוקית אפליה בין יהודי למי שאינו יהודי.

לאלה האחרונים קשה מאוד להגר לישראל, ובכל מקרה מתקיים דיון נפרד לגופו של עניין. בעוד שלגבי הראשונים קיים חוק המזכה אוטומטית ציבור שלם בזכות ההגירה למדינה.

יתר על כן, נוסף לזכות ההגירה המוקנה בחוק לבני קבוצה לאומית אחת, מוקנה להם גם זכות ההתאזרחות.

מבין הלא יהודים, קשה במיוחד הוא מצבם של בני העם הערבי-הפלשתינאי: בצד "חוק השבות", המיוחד ליהודים, קיימת מדיניות ישראלית רשמית וגלויה, המסרבת להכיר בזכויותיהם של הפלשתינאים במולדתם. בין השאר, על-ידי סירוב להכיר בזכותם של הפליטים (מ-1948 ומ-1967) לחזור לתחומי מדינת ישראל, והשטחים בהם היא מחזיקה.

איור: עז (יגאל אזיניו)

לפי החוק והפוליטיקה הישראליים קיימים שלושה סוגי בני אדם: יהודים, שאינם יהודים סתם, ולא-יהודים פלשתינאים.

"הסוכנות היהודית", שהיא הבעלים המשפטיים למרבית הקרקעות שנרכשו תמורת תשלום בארץ, מקיימת תקנון הכולל סעיפי אפליה מובהקים.

סעיף ד' של חוקת הסוכנות, כפי שנוסח ב-1929, קובע כי:

"הקרקע נרכשת כקניין יהודי – ותוחזק כרכוש העם היהודי שאינו ניתן להעברה".

במילים אחרות – איסור מכירת קרקע לערבים. סעיף ה' באותה חוקה קובע:

"הסוכנות תעודד קולוניזציה חקלאית המבוססת על עבודה יהודית. בכל המפעלים שהסוכנות תבצע או תעודד יהא זה עניין עקרוני להעסיק עבודה יהודית".

במילים אחרות – איסור העסקת ערבים במפעלי הסוכנות או על אדמותיה, גם כאשר הערבים הם אזרחי מדינת ישראל.

תקנה זו מופעלת שוב ושוב במדינת ישראל. כל ראשי הממשלות בישראל – בן גוריון, שרת, אשכול וגולדה מאיר נלחמו בעקשנות בלתי רגילה להשלטתו, קיומו, ביצורו והמשכתו של עקרון איסור העסקת ערבים במשק הציוני. לא היה נאה להם להכניס סעיף מפורש בחוק המדינה האוסר העסקת אזרחים ערבים, אולם הם נאבקו בזמנו בכל כוחם על הכנסתו לתקנון הסוכנות ולהפעלתו במציאות.

נוכחנו לדעת, אם כן, שהחוק בישראל מבחין בין יהודים ללא יהודים. אך החוק של אותה אינסטיטוציה חילונית, הנקראת מדינת ישראל, מעולם לא ניסה לקבוע אמות מידה משלו, כלומר חילוניות, למונח "יהודי". דבר זה הוא בלתי אפשרי.

הפתרון החילוני הליברלי היחיד שיכול להיות לבעיה מעין זו הוא להתיר לכל פרט לבחור בצורה וולונטרית לאיזו קבוצה לאומית או דתית ברצונו להשתייך, אם בכלל. אך בלתי אפשרי להניח לכל אדם לקבוע את לאומיותו ברגע שהגדרה זו עשויה לזכות אותו במעמד אזרחי עדיף ובטובות הנאה שונות. כאן צריכה לבוא הגדרה חוקית "אובייקטיבית".

אך מצד שני, מושגים מיסטיים כנ"ל אינם יכולים להיות מוגדרים אלא על ידי קריטריונים מיסטיים. וכאן נכנסת הרשות הדתית לתמונה.

אין זה מקרה, למשל, שבמדינת ישראל מסר השלטון החילוני את כל ענייני האישות לידי הרשויות הדתיות. אין זה עניין של מקח וממכר קואליציוני בלבד, כפי שכמה ציונים חילוניים אוהבים להשלות את עצמם. הציונות היא תנועה חילונית, ובתור שכזו אינה מסוגלת לתת הגדרה אשר תקבע "מיהו יהודי" הזכאי לזכויות יתר במדינה, המובטחות לפי החוק והתקנות המשפטיות.

הציונות החילונית נזקקת להכרעת הרשויות הדתיות בעניין "מיהו יהודי" משום שהיא עצמה אינה מסוגלת לספק הגדרה חילונית משלה, שתאפשר קיום אפליה לאומית לטובת יהודים במדינת ישראל.

אך צביעות היא, מצד כל אותם "ליברלים טובים" ו"ציונים מתקדמים", המקבלים את "חוק השבות" ואת עקרון האפליה, לטעון כנגד מה שהם מכנים "כפייה דתית". שהרי הטענות המוטחות נגד אותה "כפייה דתית" אינן באות לערער על עצם קיומם של חוקי אפליה, המחייבים מסירת ההכרעה בשאלות ה"לאומיות" ו"הדתיות" לידי הרשויות הדתיות, אלא נגד ה"נוקשות" של אותן רשויות. במילים פשוטות: הליברלים והציונים השמאליים הנמצאים בממשלה או מחוצה לה, דורשים מהרבנים להיות יותר "גמישים" ביחס להגדרתם כיהודים של אנשים שאינם ערבים, אך גם אינם יהודים לפי השקפתם של הרבנים.

והרי זה מעשה אבסורדי: גם למסור לידי הרבנים סמכויות חוקיות להכריע בדבר לאומיותם של אנשים, וגם לדרוש מהם שלא ינהגו תמיד לפי הכרתם או מצפונם.

כל מי שחפץ באמת ובתמים במדינה חילונית מתקדמת, שתושביה יהיו שווים ושבה לא יחיה לחוק שום עניין עם דתיותו ולאומיותו של האזרח, אין לו ברירה אלא לצאת למאבק נגד השקפת העולם והמשטר הציוני כולו, על חוקיו ותקנותיו, למען הפרדה מוחלטת של הדת מן המדינה ולמען שינוי יסודי באופיה של המדינה. שינוי יסודי – הווה אומר הפיכתה ממדינת יהודים למדינה תושביה; הפיכתה ממדינה "מיוחדת" ו"בעלת שליחות" למדינה נורמלית, האמורה לשקוד על מימוש מירב הזכויות הטבעיות של האדם, מעל ומעבר להבדלי דת, לאום, מוצא, מין, וכו'.

שינוי כזה יהווה גם, ממילא, צעד בכיוון פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. כי כשם שהישראלי משוכנע, בדרך כלל, כי הערבים אינם רוצים אלא בהשמדתו או בגירושו – כך משוכנע הערבי, כי המימסד הציוני, מעצם טבעו הוא שתלטני ושואף התפשטות. והרי ההתעסקות בבעיה הנקראת "מיהו יהודי" חושפת פעם אחר פעם את אופיה של הציונות השואפת לריכוז העם היהודי בארץ ישראל על חשבון העם הערבי הפלשתינאי ותוך מלחמה נצחית איתו. מלחמה שאינה מבטיחה עתיד ורוד לישראל, בייחוד אחרי מלחמת אוקטובר 1973.

(המאמר נדפס לראשונה ב"אפסילון", עיתון הסטודנטים בטכניון, 16.4.74)