דם במעלות – אהוד עין-גיל

בעקבות "פעולת מעלות" יצא גל של ביקורת כלפי הממשלה; הימין, כרגיל, זעק "מחדל בטחוני" וכו' וכו'. הביקורת הרצינית נבלעה בהשתוללות הדמגוגית של בגין, תמיר וחבריהם. השאלות הנשאלות הן קשות: האומנם יש לממשלה זכות לסכן את חיי אזרחיה כדי לשמור על "כבודה", על תדמיתה כ"מדינה שלא נכנעת לסחיטות"? האם מנעה קשיחותה של ממשלת ישראל את "המחבלים"  מלחזור ולבצע שוב ושוב פעולות טרור? אך השאלה החמורה ביותר הנשאלת כיום היא, האם אי אפשר היה להציל את הילדים במעלות?

התיאורים השונים שניתנו למה שקרה במעלות¹, בעיתונים השונים, מלאים סתירות, שקרים וחצאי אמיתות; אולם גם כך, בקריאה זהירה ניתן לשחזר מה בערך קרה.

המחבלים לא באו כדי להתאבד, או במטרה לבצע טבח. הם באו במטרה להצליח, במטרה לשחרר חברים מהכלא, ועם ההצלחה – להשיג את הרווח התעמולתי מכל העניין. לכן ביקשו לשחרר רק מספר סביר של אסירים. לכן גם היחס האנושי אל הילדים במשך היום:

מבקשים לשחרר 20

"אחרי כן – ממשיך אלי – נתן מנהיג החוליה בידי שרה כרוז לקרוא לפנינו. איני זוכר את תוכנו במדויק, אבל המחבלים הסבירו בו כי אין להם דבר נגדנו. הם הסבירו כי ממשלתנו היא ממשלת דיכוי, המדכאה את העם הפלשתינאי, וכי כל מבוקשם עתה הוא לשחרר תמורתנו 20 מחבריהם…

"פנינה מוצאן, בת 17, ממושב כרם בן-זימרה, שגם היא לא נפגעה, סיפרה: "אחד מהם אמר לנו שהיהודים הרגו לו את כל המשפחה שלו והוא נשאר לבד, לכן הוא רוצה להתנקם ביהודים. אבל הם אמרו לנו בפירוש כל הזמן, שלא נפחד ושלא יירו בנו…

"בבוקר עוד שררה בהלה בקרב התלמידים. המורה ועקנין הרגיע אותם. לדבריו היתה התנהגותם במשך כל היום למופת. המחבלים אמרו לתלמידים שאין להם ממה לחשוש. הם איפשרו להם לגשת לתרמיליהם ולאכול…" ("מעריב", 16.5.74).

אם רצו לבצע טבח – מדוע לא הרגו את כל הילדים כבר בתחילה? אחד מהשלושה אף הרגיש שהסוף יהיה שלא כמתוכנן, כלומר שהעסק לא יסתיים בהצלחה; ואולם, חבריו אמרו לו: "הכל יהיה בסדר". הם באמת האמינו… לדיין, שאפילו העם בישראל כבר לא מאמין לו.

"מעריב", 16.5.74:

"אחד מהם, זה שלבש חולצה אדומה, נראה לא-מרוצה מכל העניין. הוא התאונן באוזני חבריו: 'אתם לקחתם אותי הנה בכוח. לא הייתי צריך לבוא אתכם. הסוף יהיה שיהרגו אותנו. יותר טוב שאנחנו נהרוג עכשיו את עצמנו'. הם הרגיעו אותו ואמרו לו שלא יפחד, שהכל יהיה בסדר".

מאיר שיטרית, בן 16, מחצור, סיפר: "כשהתחיל הירי, התחילו הילדים לקפוץ מהחלונות. מחבלים ירו עליהם וזרקו רימונים. אני לא יכולתי לקפוץ, כי ישבתי על הרצפה, ממש ליד המחבל שלא נפצע. הוא היה מאוד מבוהל. כאשר ראה את החיילים מגיעים לקומה הראשונה, הוציא אקדח וירה לעצמו בראש".

מי שלא האמינה היתה ממשלת ישראל. כעת הם טוענים שלוח הזמנים של המחבלים היה בלתי ניתן לביצוע. האומנם?

"ידיעות אחרונות", 17.5.74):

"השעה 2:55 [אחר הצהריים]. מגיע שדר מפאריז. שגריר ישראל שם מדווח לירושלים על שדר שהועבר אליו ממשרד החוץ הצרפתי, ושמקורו במפקדת המחבלים בדמשק. בפעם הראשונה מפורטים בשדר כל התנאים: רק כאשר 20 המחבלים המבוקשים יגיעו לדמשק, יימסר הקוד לשגרירות צרפת בסוריה, זו תעביר את הקוד לתל אביב דרך פאריז. כאשר תימסר מילת-הקוד ל'קומנדו' במעלות, הם ישחררו את מחצית בני הערובה. המחצית השנייה של בני הערובה, יחד עם שלושת המחבלים בלוויית שגריר צרפת ונציגי הצלב-האדום, וכן השגריר הרומני, יועברו באוטובוס לשדה תעופה אזרחי, ומשם יטוסו כולם, במטוס שיוזמן על ידי הצלב-האדום, למדינה ערבית, עדיף דמשק. תנאים אלה הם סופיים ולא ניתנים לשינוי. כל איחור מצד שלטונות ישראל למלא את התנאים האלה – יגרום לאבידות בנפש. על החתום: אבו עבוד, חבר הלשכה הפוליטית של החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין".

לידיעת כל מיתמם – טיסה לדמשק אורכת, מקסימום, שעה אחת! האם לא היה אפשר להעביר 20 אסירים לדמשק בשלוש שעות (אם רוצים) כדי לשחרר את בני הערובה?

בשעה 5 אחה"צ נתברר כי שום דבר עדיין לא בוצע. מדוע? בעוד הממשלה מיתממת, ומכינה את כיבוש הבניין, מציעים המחבלים מרומניה תנאים חדשים, שיקלו על ממשלת ישראל לבצע את חלקה במו"מ:

"השעה 5:07. השגריר הרומני מדווח מתל אביב לשר החוץ על שדר שהגיע זה עתה מבוקרשט. אין בו קוד, אבל יש בו הודעה חד-משמעית, שהם אינם מוכנים להאריך את מועד האולטימטום, ודורשים שמטוס ישראלי יביא את המחבלים המשוחררים לניקוסיה. כאשר יגיע המטוס לניקוסיה, ישוחררו 50 מהנערים בבית הספר במעלות. לעומת זאת, 50 הנערים הנותרים, יחד עם שלושת המחבלים, ייצאו למדינה ערבית. רק כשיגיעו לשם, ישוחררו הילדים. בשדר אין שום דבר חדש כדי שהממשלה תשנה את החלטתה לגבי פריצת צה"ל לבית הספר. מאוחר יותר יאמר שר הקליטה, מר שלמה רוזן, אשר תיאר את יום ה-15 במאי כאחד הימים הקשים ביותר שעברו עליו: 'המחבלים קבעו לוח זמנים מכשיל מראש. בשום אופן אי אפשר היה לעמוד בו'.

"בניתוח לאחר המעשה, הובעה הדעה כי מפקדות המחבלים קבעו באופן מודע לוח זמנים כזה, שלא היה ניתן לביצוע". ("ידיעות אחרונות" 17.5.74).

 טיסה לניקוסיה אורכת 35 דקות בלבד! אם אכן היו האסירים מרוכזים מוכנים להטבה, גם תוך 53 הדקות שנותרו אפשר היה להציל את הילדים. באומנם רצה בכך מישהו בממשלה?

יום לאחר הטבח התפרסמו כל מיני שמועות סותרות בעיתונים, בהתייחס לשעה המדויקת בה נודעו לממשלה כל הפרטים. במיוחד היו שמועות סותרות באשר למילת הצופן…

"מעריב", 16.5.74:

"השגריר הצרפתי הודיע לנו, שעל פי הודעה מממשלתו, הוא יכול להיכנס למו"מ עם המחבלים. הם לא היו מוכנים לקבל את את השגריר הצרפתי ולנהל אתו מו"מ, כל עוד אין לו הסיסמה, שהוא צריך לקבל. עד הרגע הזה אין הסיסמה לשגריר הצרפתי. הוא היה מוכן לצאת למעלות. הוא יצא למעלות לפנות ערב ואחה"צ, אבל הם לא היו מוכנים להחליף אתו מלה ולהיכנס למו"מ אתו".

אולם, ב"ידיעות אחרונות" מאותו יום נודע לנו מדוע לא היו המחבלים מוכנים לשוחח עם השגריר הצרפתי:

"בראיון ל'ידיעות אחרונות' חולק שגריר צרפת על גירסת הממשלה: 'מילת הצופן אמור הייתי לקבל רק עם בואם של האסירים לדמשק… תת-אלוף לוי שיכנע אותי לא לקיים מגע עם המחבלים בבית-הספר במעלות".

"מעריב" (16.5.74) מוסר גם, כי היו אלה המחבלים שסרבו להתיר לשגריר להיכנס לבניין:

"בשעה 4 אחה"צ הגיע לסביבת הבניין השגריר, מר ז'אן הרלי. הוא פונה לאנשי הביטחון ומבקש להיכנס לבניין, כתביעת המחבלים. אנשי הביטחון מודיעים ברמקול למחבלים, כי שגריר צרפת הגיע ומבקש להיכנס לבניין. התשובה: יריה בודדת וקול אלמוני שואל בערבית, אם הביא עמו השגריר את מלת-הצופן, שרק היא תאפשר, לדבריהם, [את] שחרור הילדים.

"בקול רגוע מנסה איש הביטחון, הדובר ערבית, להסביר כי השגריר טרם קיבל מלת-צופן כלשהי, למרות כל המאמצים שנעשו בכיוון זה. הוא מבקש לאפשר לשגריר להיכנס לבניין ללא מלת-הצופן – אך התשובה היא שלילה מוחלטת".

"ידיעות אחרונות" טוען, כי היה זה קצין צה"ל שסרב לאפשר זאת לשגריר.

ובאשר לכל הפטפוטים על הצופן המיסתורי, מוסר "הארץ", 17.5.74, כי:

הממשלה ידעה על דרישת המחבלים בעניין הצופן

מאת מתי גולן, סופרו המדיני של "הארץ"

"הממשלה ידעה משעות הבוקר על התנאי שהציגו המחבלים במעלות, לפיו תימסר מילת הצופן לשגריר צרפת או לשגריר רומניה לאחר שחרור 26 המחבלים הכלואים בישראל. אולם, הממשלה החליטה שלא להיענות לתנאי זה, מתוך הערכה כי לאחר שישוחררו 26 המחבלים הכלואים, יציגו המחבלים במעלות תנאים חדשים, שיכללו בוודאי שחרור מחבלים נוספים. הדעה השלטת בממשלה היתה גם, ששחרור המחבלים הכלואים לא יפחית את הסכנה שנשקפה לחיי התלמידים, ואולי אף יגביר אותה".

את ההחלטה האכזרית לפרוץ ביטא הרמטכ"ל, מוטה (עזית) גור ("ידיעות אחרונות, 16.5.74):

"הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי גור, אמר אמש כי פעולת צה"ל נעשתה בלית ברירה, 'החלטנו להציל כמה שאפשר יותר ילדים'. הרמטכ"ל, שדיבר עם הורי התלמידים בצפת, אמר בין היתר: 'הבאתי לכם, לצערי, בשורות לא טובות, אך פחות גרועות אילו הבניין היה מתפוצץ על יושביו".

אולם, כיצד נאמין כי אכן היה הבניין מתפוצץ על כל יושביו, אם "הארץ" מוסר לנו (16.5.74) ש-:

"שלושת המחבלים, שנהרגו על ידי אנשי היחידה של צה"ל שפרצה לבניין בית הספר, פגעו בתלמידים בצרורות מרובי קלצ'ניקוב ובפיצוץ מטען חומרי נפץ במשקל של כק"ג. במקום נמצאו עוד שישה מטענים במשקל כולל של 7.2 ק"ג".

ומי שאינו יודע – 7.2 ק"ג חומר נפץ ממוטטים בקושי חדר. הרמטכ"ל ידע זאת היטב כאשר אמר מה שאמר, כלומר, הוא שיקר ביודעין!

המחבלים לא רצו לדחות את "שעת האפס". כך טענו עיתונאי ישראל חזור וטעון. אבל ב"מעריב" נמסר לנו (16.5.74) כי:

"ככל שהזמן רץ, גדל המתח. הנער שנבחר לשדר חש בכך והתחנן לתת למחבלים [את] מבוקשם. 'פתאום אמרו לנו, שהכל בסדר, שיתנו להם את מה שהם רוצים, והם יחזיקו אותנו אפילו עד 8 בערב, והכל יהיה בסדר. כל כך שמחנו, שהתחלנו למחוא כפיים' – סיפרה שמחה'."

ואכן, ב"ידיעות אחרונות" התפרסמה באותו יום ידיעה שכותרתה "המחבלים: רצינו לדחות בשעתיים את שעת האפס":

"דמשק 15 (אי.פי.). דובר החזית הדמוקרטית העממית מסר אתמול במסיבת עיתונאים כאן כי התוקפים הסכימו לדחות את שעת האפס בשעתיים, זמן קצר לפני שפרצו כוחות צה"ל לבית הספר".

בנוגע לכיבוש הבניין, תמוהות מאוד הידיעות. היה ברור מראש, למפקדי צה"ל ולממשלה, כי בפריצה ייהרגו ילדים רבים. אבל הם לקחו את הסיכון. אותם לא עניינו חיי הילדים. אותם עניינה הפרסטיז'ה שלהם: שמא יתברר לעולם שהפלסטינים אינם רוצחים, כאשר מנהלים אתם משא-ומתן. אז עלולות להישאל כל מיני שאלות. כמו: למה לא ניהלו איתם משא-ומתן, ופרצו אל מטוס "סבנה"? (נהרגה נוסעת ישראלית אחת). או למה לא ניהלו איתם מו"מ במינכן? (נהרגו 11 ספורטאים ישראלים). ובאמת, למה ישראל אינה מנהלת מו"מ במילים, אלא מעדיפה לשחק באש ובחיי-אדם?

סיפרו לנו שהמחבלים הרגו את הילדים. האם מותר לדעת כמה ילדים נהרגו מכדוריהם של חיילי צה"ל? האם מישהו טרח לשאול?

"מעריב", 16.5.74 [מצטט את ראש הממשלה, גולדה מאיר]:

"התוצאות הן חמורות, כתוצאה מכך שבכניסה הראשונה לפעולה לא הרגו את המחבלים, אלא רק פצעו אותם במידה מספקת, שהם לא יכלו להפעיל את חומר הנפץ. אבל לאסוננו הספיק להם כוח כדי להתחיל לירות בתוך קבוצת הילדים ולזרוק רימונים. זה היקשה גם על היחידה שלנו לעלות לקומה השנייה, כאשר זרקו עליהם רימונים. לא היינו בטוחים, אם חומר הנפץ לא עלול להתפוצץ בכל רעה. פעלו במהירות והמחבלים נהרגו".

גולדה טוענת שהמחבלים נפצעו במידה שלא יכלו להפעיל את חומר הנפץ, אבל יכלו לירות ולזרוק רימונים. האם הסנילית הזאת חושבת שכולנו מטומטמים? נדמה לי, שלהפעיל חומר נפץ זה "קצת" יותר קל מאשר לירות ולזרוק רימונים.

קרב שלם נערך בחדר. העיתון לא מוסר שבחדר, מלבד המחבלים, היו גם ילדים חפים-מפשע…

"מעריב", 16.5.74:

"…ולפוצץ את הבית. ניתוק החוט הזה נעשה תוך כדי ריצה פנימה. החיילים המשיכו לרוץ כשהם יורים כל הזמן. פרצו לחדר שבו היו החבלנים ששניים מהם היו פצועים. התנהל שם קרב קצר שנמשך לא יותר משתי דקות והחבר'ה הרגו את המחבלים".

אבל עוד קודם אנחנו קוראים שירו פצצות בזוקה. למחבלים לא היו בזוקות ("מעריב", 16.5.74):

"לאחר שכולנו התיישבנו – ממשיך אלי בסיפורו – החלו המחבלים לפתוח שני תרמילים שהיו ברשותם והוציאו מתוכם לבני חבלה. אחד הוציא מתוך חולצתו חגורה עבה, שהכילה חומרי נפץ ותחמושת. כל אחד מהם היה מזויין באקדח ורובה. ראינו שהאנשים האלה נושאים עמם ממש מחסן של נשק וחומרי נפץ – והכל על גופם ובשתי תרמילים קטנים. בעזרת סכיני קומנדו התחילו לחתוך חוטים ולחבר לבני חבלה. הבנתי שהם מתכוננים למלכד את בית הספר".

למה ירו פצצות בזוקה אל החדר שבו ידעו שהיו גם ילדים??? כמה ילדים נהרגו מפצצות אלה?

"מעריב", 16.5.74:

"החיילים פורצים לתוך הבניין. חילופי אש אוטומטית נשמעים ברציפות. מדי פעם – התפוצצויות עזות של פצצות בזוקה."

ממה שמוסר "מעריב" משתמע עדות על ילדה אחת, לפחות, שנפגעה מכדור של חייל צה"ל (16.5.74):

"גובה החלון היה כגובה הרגליים שלנו"

"… בינתיים החל בעל הפיאות הארוכות להתאכזר אלינו יותר ויותר. מפעם לפעם הורה לקבוצה של שישה בנים ובנות לעמוד כחומה מול החלון הפונה אל העיירה. החלון היה נמוך ונמשל לכל רוחב הכיתה. קובה החלון היה כגובה הרגליים שלנו".

"נפצעה מכדור בברך"

"מרגלית עמרוסי, בת שבע-עשרה וחצי, תלמידת כיתה י"א, נפצעה מכדור בברך. היא מספרת: 'המשך כל היום העמידו המחבלים 5–6 תלמידים בצורה בולטת ליד החלון, ובמשמרות של רבע שעה. אני הייתי במשמרת האחרונה ליד החלון. ניסינו לשדל את המחבלים לדחות את האולטימטום שקבעו לשעה 6 בערב, ואז התחילו היריות. נפגעתי מייד מכדור בברך".

"הצרורות של חיילי צה"ל נורו היישר אל תוך החדר בו היינו"

"הרגשתנו היתה כלאחר-יאוש. החלטתי להרים קצת את המוראל בשירת 'התקווה' ואז אירעה התפוצצות אדירה. הצרורות של חיילי צה"ל נורו היישר אל תוך החדר בו היינו. התרכזנו ליד החלון, וגם שלושת המחבלים מיהרו להתכנס בתוך החדר. הכדורים שרקו מעל הראש. נשמעו צעקות של תלמידים פצועים והחדר כולו היה אפוף עשן סמיך".

עצוב, עצוב…

אבל מערכת התעמולה הישראלית השיגה עוד "הישג עצום". החדשות של השעה 6 באו כדי לפאר את הישגו של צה"ל. וזאת היתה התוצאה ("מעריב" 16.5.74):

"זו היתה פתיחה להתרחשויות הדרמטיות שהחלו באות במהירות עצומה! ב-6 בערב בדיוק הודיעו ברדיו שכוח של צה"ל פרץ לבניין בית הספר במעלות ושיחרר את הילדים… להמשך כבר לא הקשיבו. מאות הנוכחים פרצו בקריאות גיל, מחבקים ללא הבחנה את מי שנזדמן לידם, שוטרים, ילדים, אמהות, עובדי עיריית צפת וחיילי צה"ל. תוך שניות מתחיל בחצר המשטרה ריקוד הורה המוני סוער ושוטף את כל הנוכחים. ממרפסת הקומה השנייה זורקות נשים צוהלות מטר של סוכריות על הרוקדים בחצר. מגיע טנדר וממנו מוציאים בקבוקי ויסקי וברנדי וכוסיות. הכל שותים,

 מתיזים משקה איש על רעהו וצוהלים. נושקים זה לזה ללא הבחנה. הרוקדים צורחים: דוד, מלך ישראל, חי וקיים…"

…מערכת פרופגנדה אכזרית שגם גבלס לא היה מתבייש בה…

הגדיל לעשות "מעריב", אשר נקט אף הוא ב"שקר קטן וגס", שנועד לשלהב יצרים. "ידיעות אחרונות" (16.5.74) כתב כי "לפני חמש שנים הכיר את זכינה בת מושב פוריה, הסמוך לבית החולים פוריה. השניים נישאו. כעבור זמן נולדה בתם ואחריה – שני הבנים. בעוד שלושה חודשים עמדה האשה ללדת את ילדה הרביעי, אך כדורי המרצחים הכריעו אותה".

כלומר, נהרגה בחודש השישי להריון. אבל "מעריב" (16.5.74) רשם ברשימת ההרוגים במעלות: "אשתו – פורטונה כהן, בת 38, עמדה ללדת בשבוע הבא".

כן, זה רק שקר קטן, אך הוא מראה מה יכולה עיתונות צהובה לעשות.

והרבי מלובביץ' סיכם ("הארץ", 16.5): "לו כבשה ישראל את דמשק – לא היו כל הצרות".