מה הלאה? – נ. גיורא [גיורא נוימן]

"מה יהיה הלאה?", זו השאלה הפופולרית ביותר בישראל אחרי המלחמה האחרונה. כולם שואלים אותה, ואיש אינו עונה עליה, כולל ה"קברניטים". פשוט משום שגם אלה, המנהיגים של ישראל, הם בין השואלים. חוץ מקומץ מטורפים, המאמינים כי הסיבוב הבא יהיה "מלחמת ששת ימים" חדשה, כולנו נחרדים ומתמלאים יאוש כשאנו שומעים בפעם המי-יודע-כמה את השאלה המנקרת במוח כולנו.

עד לאותו שישי באוקטובר המר, היו כולם בטוחים ש"מעולם מצבנו לא היה טוב יותר". ה"רמה" וה"רצועה", ה"גדה" ו"שארם", הפכו לחלק בלתי נפרד מהמולדת. כל הכרזה על רצון להסכם עם העולם הערבי מצד ישראל לוותה בקריצה עין לציבור בארץ: "אין מה לדאוג, לא נזוז מילימטר". הפלסטינאים הם "לא פונקציה" וסאדאת "פחדן". "אין כוח שיעמוד מול הטנקים והמטוסים שלנו" – הסבירו בעיתונים. "לא תהיה מלחמה ב-10 השנים הקרובות" – הרגיע דיין. "אנו חזקים ממעצמה כמו צרפת או אנגליה" – אמר שרון.

גולדה ובגין, חזן ותמיר, נשבעו כולם לאימרה השחצנית של בן-גוריון כי "לא חשוב מה אומרים הגויים – חשוב מה עושים היהודים". ועם ישראל התמוגג מהרגשת העוצמה.

קרב מאסף

יום אחד התנפצה האשליה. הצבא "הטוב ביותר במזרח התיכון" ספג מכה, והמעצמה התגמדה בין לילה. בדיעבד מסתבר, שהניצחון ביוני 1967 היווה את נקודה השיא בהישגים הפוליטיים והטריטוריאליים של הציונות. נקודת שיא שלאחריה יש ירידה. חלפה שעתם של הניצחונות ה"קלים", ועברה שעתה של הכתבת התנאים לעולם הערבי. מעתה ואילך יתנהל קרב מאסף. יהיה יותר קשה לשמור על הישגי הציונות. יותר קשה ויותר יקר – בדם וברמת חיים.

הדיכאון שהשתרר בציבור בארץ, מקורו בהתמוטטות האגדה, פרי שטיפת מוח לאומנית בדבר עליונותו, העקרונית כביכול, של האדם היהודי על האדם הערבי; של הלוחם הישראלי על הלוחם הערבי. לפתע התברר כי הפער ביכולת הלחימה והכושר הטכנולוגי בין צה"ל לבין צבאות ערב ניתן להקטנה, ואף לגישור בעתיד, לפתע התברר שתהליך צמצום הפער, המואץ על ידי ההרגשה בצד הערבי שהמלחמה מתנהלת למען מטרות לאומיות צודקות, טומן בחובו סכנה ממשית לעניין הציוני; סכנה למפעל הציוני בהתגלמותו הממלכתית, ואף סכנה לכל אדם אשר קשור איכשהו למפעל זה.

"הבעיה היהודית"

כיום אפשר להתחיל ולסכם כמה חשבונות: הציונות שהתיימרה לפתור את "שאלת היהודים", נכשלה במטרתה זו כשלון טוטאלי. ישראל היא כיום המקום היחידי בעולם שבו נמצאים חייהם של בני אדם בסכנה, רק משום שהם יהודים. המוסד הפוליטי "מדינת ישראל" לא עשה ניסיון רציני לחלץ את הקהיליה היהודית בארץ מסכנה זו. הוא העמיק והחריף את הסכסוך הישראלי-ערבי ממלחמה למלחמה, ובכך רק הגדיל את הסכנה התלויה מעל ראשו של כל ישראלי. כעת, כשיחסי הכוחות בין ישראל לעולם הערבי משתנים, וימשיכו להשתנות, ברור שבעתיד הלא רחוק יצטרך מישהו לשלם עבור הפשעים נגד העם הפלסטינאי והעמים הערביים האחרים. גם מי שדיבר במשך שנים על "הבעיה הפלסטינאית" רואה לפתע שהצד השני של אותה מטבע הוא "הבעיה היהודית", והיא שתופסת כרגע את מקומה של ה"בעיה" הראשונה. דווקא עתידו של הציבור הישראלי הוא הבלתי ברור והשנוי במחלוקת; מעל ראשו מרחף היום סימן השאלה הגדול ביותר.

הבעיה העומדת כיום בפני כל אדם בישראל אינה יותר בעיה מוסרית או מצפונית. בעיה זו היא מעשית ביותר: כיצד לנתק מהר מגע מהציונות, כדי שחורבנה וחורבן המשטר לא יובילו גם את הקהיליה היהודית בארץ לאבדון.

מול עתיד שחור ומאיים כזה (ראה גם את דברי קיסינג'ר¹), מתחיל אצל אנשים רבים בישראל הרהור שני בכל הנושאים המהווים את יסודות עולם המחשבה בישראל. שאלות כמו: מה זה ציונות? האם היא פתרה את בעיית היהודים? מה זה מדינה יהודית? למה דווקא? – מה זה זכויות היסטוריות? למה מלחמות עם הערבים? וכולי וכולי. השאלות עדיין לא מנוסחות היטב, הן מגומגמות והססניות. אך הן חשובות הרבה יותר מאשר הצהרות דמאגוגיות צחות לשון על "מחדל" ועל "גוררי טנקים שלא היו מוכנים".

תשובות רציניות לשאלות אלה עשויות להשפיע על עתידו של הציבור היהודי בארץ.

ברית בלתי צפויה

השמאל האנטי-ציוני בארץ, המנודה והמוחרם, הוקיע את הכיבוש, את שגעון "האימפריה העברית", את ההתעלמות מקיומו ורמיסת זכויותיו של העם הפלסטינאי, ואת "מוסר המתיישבים" הישראלי, עוד לפני המלחמה האחרונה. גם עמדה זו, וגם האזהרה שיחסים בין עמים המבוססים על כוח אין בהם ביטחון – נשמעו כמו היו לקוחים מתוך דיונים פילוסופיים-אקדמיים תלושים מן המציאות; ההישענות על מעצמות, וההשתלבות במערכים פוליטיים של "בנות ברית" זרות – נראו ממשיים ואיתנים.

כעת פסקו שאלות אלו להיות אקדמאיות. כולם נוכחו לדעת שהן עוסקות בחיים ובמוות. לכן נוצרה היום אפשרות חדשה:

מול הסכנה המאיימת על העם בישראל בגלל הסכסוך הישראלי-ערבי הנמשך והמעמיק, עשויה לקום קואליציה בלתי צפויה של אנטי-ציונים וציונים, של מהפכנים ושל אנשים הדבקים עדיין ברעיון הלאומי, קואליציה שתחתור לרביזיה ביחסים בין ישראל והעם בישראל לבין העולם הערבי. מובן שבחזית כזו יהיו חילוקי דעות עמוקים. חלק יחתור לביצור המדינה היהודית על ידי השכנת שלום ורגיעה במזרח התיכון. חלק אחר יתנגד עקרונית להמשך קיומו של הגטו, קטן ככל שיהיה, וישאף לחיים משותפים של יהודים וערבים באזור.

דאגה לגורל העם

הגישה המשותפת צריכה להיות הדאגה לגורלו של העם בישראל, דאגה המלווה בראייה ריאליסטית של המציאות, לאמור:

1. העם הישראלי חי בלב המזרח התיכון ועתידו קשור באזור זה. לא דרוש לנו שלום עם ארצות הברית או דרום-אפריקה, אלא עם העמים הערביים.
2. אין ביטחון ואין גבולות בטוחים כשהמדובר ביחסים של מלחמה. הביטחון היחיד הוא ביישוב הסכסוך ויחסי שלום.

קשה לתפוס, ברגע הראשון, את מלוא המשמעות של שני רעיונות אלה.

אך אם נבדוק, אחת אחת, את כל התפיסות הפוליטיות שרווחו בישראל עד לתקופה האחרונה, כולן תתנגשנה ותעמודנה בסתירה לתפיסה המתומצתת בשני המשפטים שלמעלה.

קבלת שני רעיונות אלה כרוכה במהפכה בעולם המחשבה הישראלי. קשה מאוד להגיע לכך. לפעמים צריך קודם לעבור מלחמה קשה. לעתים, גם זה לא מספיק.

מסקנות מעשיות

מה הן המסקנות המעשיות? ננסה לשרטט אלטרנטיבה:

• העם בישראל יתחייב לנטוש את המדיניות והפרקטיקה של ההתפשטות על חשבון העם הערבי-הפלסטינאי ושאר עמי ערב. וכל זאת לא בסתם הצהרה פורמאלית. הכוונה היא שלכל איש בישראל יהיה ברור כי מרצוננו אנו מחליטים על קץ עידן ההתפשטות. לא עוד "דונם ועוד דונם", חומה ומגדל, והתנחלויות. כאות לרצינות ההחלטה יש לסגת מהשטחים שנכבשו במלחמה המוצלחת האחרונה של ישראל: כיבושי 67'.
• העם הישראלי יכיר בזכויותיו המלאות של העם הערבי-הפלסטינאי בארץ זו, לרבות זכות הפליטים לחזור למולדתם. תמיד מספרים לנו על "אלפיים שנות סבל יהודי" המצדיקות כל זוועה. איש לא הזכיר רק, שבתהליך החתירה למנוחה ולנחלה (כך לפחות כינו שנים את הציונות), נהפכו הפלסטינאים ל"יהודי המזרח התיכון". זכויותיהם כוללות הקמת מדינה נפרדת – אם זה רצון רוב העם הפלסטינאי. שום שלום לא ישרור באזור אם הפלסטינאים לא ייהפכו לשווי זכויות כאנשים וכקיבוץ לאומי.

דעת-קהל עקבית הנאבקת למען שני עקרונות אלה תהיה הגורם שיעודד את העמים הערביים ובייחוד את המוני הפלסטינאים לתמוך ב-:

• הכרה בזכויות המלאות של העם היהודי-הישראלי להתקיים ולחיות בשלום עם עמי ערב. מי שנדמה לו שעיקרון זה הוא המסובך והקשה ביותר להשגה ישים לב לפנייתו של נאיף חוואתמה אל דעת הקהל הישראלית ("ידיעות אחרונות", 1 באפריל 1974. ראה גם את דבריו של סעיד חמאמי² – נציג אש"ף בלונדון). על בסיס העקרונות הנ"ל, ייפתח משא ומתן בין יהודי-ישראל והערבים-הפלסטינאים בדבר חיים משותפים בארץ. משא ומתן זה ימשיך ויתפתח, ויכלול בסופו של דבר את כל עמי האזור, למען שלום, עתיד משותף ושחרור האזור מניצול על ידי זרים.

שינוי מהפכני

רק שינוי מהפכני בגישת הציבור הישראלי לשאלת היחסים הישראליים-ערביים, שינוי אשר יביא להעדפת חיים משותפים במקום מלחמה לנצח בערבים, יכול לפתוח את הדלת המובילה לשלום. אך כדי שזה יהיה ריאלי, יש לקצץ את הכנפיים לנשרים השוביניסטיים בישראל, החולמים על אימפריה עברית אשר תרמוס את הערבים. לשם כך יש גם לחזק את תהליך בידודם של אותם הלאומנים הערביים השואפים לנקמה על העוול שעשתה התנועה הציונית לערבים ושאינם מסתפקים בפחות מחיסול העם בישראל.

אתה מתנגד? אינך מסכים למה ששרטטתי בקווים גסים כ"תוכנית-שלום"? לא חשוב. העיקר שקראת עד הנה. לפחות, אולי ניתן לך חומר למחשבה. צריך שתקפוץ פעם למים הקרים ותבדוק מחדש את כל הפילוסופיה הישראלית שנסדקה אחרי המלחמה. וזאת, גם אם לא תדע מראש לאן תגיע אחרי הטבילה בבריכה הקרה.

מתוך רכבת המובילה לאבדון כדאי לקפוץ אפילו אל הבלתי-נודע.