"אין ברירה" ו"העם מקבל הכל בהבנה" הם ביטויים נפוצים ביותר בלקסיקון הישראלי. המלחמה הרביעית היתה פשוט מחדל, לא היתה לנו ברירה. מלחמות ישראל-ערב הן בלתי נמנעות ונכנסות למסגרת של "חוק טבע" שלא ניתן להפירו.
הסטודנטים הלומדים בפקולטה למדעי הטבע ומרצים מסוימים במדעי הרוח מתמצאים במושג חוק טבע – דבר שאינו ניתן לשינוי. אי אפשר למנוע רעידת אדמה (וכך הרי מוגדרת המלחמה האחרונה), כשם שאי אפשר למנוע את מלחמות ישראל-ערב. המושג "רעידת אדמה" הינו חלק אינטגרלי של החוקיות שבטבע. המחזוריות שבטבע נראית לעין גם במלחמות שלנו: כל שבע או שמונה שנים פורצת מלחמה, העם סובל, אך אין ברירה – אי אפשר להילחם בחוקי הטבע (כך, למשל, טוען גם יובל נאמן, נשיא אוניברסיטת תל-אביב).
לאדם הדתי, ואיני מלגלג עליו, התשובה פשוטה: "אלוהים מנהל את כל העסק, אלוהים הוא הטבע". ההיסטוריה מראה שאנשים, פה על האדמה, מנהלים את העניינים, אנשים הם העושים את ההיסטוריה. האפשרות לשינוי היא בידי האדם, ולא בידי איזה כוח מיסטי שם מעבר ליופיטר.
לאדם שתי אפשרויות המקבילות לתפיסות שונות של ההיסטוריה. האחת מקבלת את החוקיות שבטבע, כלומר תפישה פאסיבית, משום שלא ניתן להילחם בטבע. השניה רואה את האדם העושה את ההיסטוריה, והיא תפישה דינאמית. אלה שתי האפשרויות הנתונות בידי האדם. ובארץ הבחירה ביניהן היא קריטית. התפישה המקבלת את חוקיות הטבע תביא לחורבן העם הזה. התפישה השניה, הלא נכנעת לגורל, תשחרר אותו. במילים גסות יותר, הבחירה היא בין מוות לבין חיים.
ניכוש עשבים
מלחמות ישראל-ערב "זהות" עם חוקי הטבע. סופר יהודי-אנגלי, ג'ורג' מיקש (מעין א. קישון אנגלי) בהתייחסו לצברים אומר כך: "…להילחם ולהביס את הערבים הטיפשים הללו היתה חובה לא נעימה, בזבוז זמן טהור. צריכים לעשות זאת מפעם לפעם, ואז מוכנים לסיבוב הבא, אם גם בלי התלהבות מהמשימה. הם (הצברים) מבצעים חובה זו כחקלאי המבצע חובת ניכוש עשבים. זה קשה ולא נעים, אולם הכרחי" (ג'. מיקש, "מניע הנביא").
כדאי לשים לב לשילוב שבין יציאה למלחמות לבין ניכוש עשבים ועיבוד הקרקע בכללותו. לאדמה מבחינה היסטורית היתה משמעות נצחית ומחזורית; לאדמה אין סוף ועיבוד הקרקע משפיע על השקפתו של האדם, משום שפעולותיו, כמו זריעה, קציר וניכוש עשבים, הן פעולות מחזוריות, הכרחיות לקיומו. האדם העובד במגע עם הקרקע ומחזוריותה, מפתח אידיאולוגיה המשקפת את פעילותו היומיומית. עיבוד האדמה מביא לתפישה סטאטית של העולם – המחזוריות שהאדם רואה בעיבוד הקרקע מביאה אותו לתפוש את עולמו כיחידה שלא ניתנת לשינוי – גישה פאסיבית, הטבע (כמו האדמה) שולט על האדם. כדאי להוסיף שתפישה זו היא תפישת העולם שמלפני התקופה ההיסטורית המודרנית.
שליטה בטבע
בהתפתחות המין האנושי אנו עדים לעובדה, שהאדם יכול לשלוט וגם שולט בטבע. התפתחות אמצעי הייצור (טכנולוגיה) הביאה בעקבותיה תפישת עולם חדשה הרואה את האדם במרכז. אם קודם נשלט האדם על ידי הטבע, עכשיו שליטתו גדלה. תפישת האדם כבעל תבונה ויכולת להחליט על גורלו היא ביטוי לתפישה דינאמית של העולם שהחלה להתפתח במאות ה-16-15. אם אמרנו, שלפני התקופה המודרנית התאימה השקפת העולם לצורת העבודה של האדם – עיבוד האדמה' והמחזוריות שעיבוד זה מבטא – עתה אנו עדים לתפישת עולם דינאמית המבטאת את ה"טמפו" של משק קפיטליסטי-תעשייתי בהתרחבותו.
אם תפישת העולם היא סטאטית, חשיבות האדם ככוח מרכזי יורדת מן הפרק. ביטויים כמו "אין ברירה" מאפיינים את תפישת העולם של האדם לפני העידן המודרני. "אין ברירה" משמעותו שאני, כאדם, נשלט על ידי כוחות חיצוניים. בתקופות היסטוריות קודמות היו הכוחות החיצוניים תופעות טבע שבגלל חוסר יכולת להסבירן קיבלו הגדרה דתית. האדמה ופריונה כבסיס להיווצרות הדת, ידועות מתקופת האדם הקדמון. תפישת העולם הסובבת סביב הפריון – פריון האדמה ופריון בכלל, תופסת מקום עיקרי לא במקרה, אלא משום חשיבותה לצורך הקיום. בקציר "טוב", המשמעות הדתית היתה שה' מבסוט, בבצורת – ה' כועס. לאדם עצמו לא היה מה לומר בעניין.
אנחנו נמצאים כבר חמש-מאות שנה לאחר תחילת התפתחות התקופה ההיסטורית המודרנית. תפישה העולם השתנתה עם השינוי ביכולת האדם להשתלט על כוחות הטבע. ההסבר הדתי אינו מספק עוד את רוב האנשים. האדם הפך למרכזה של תפישת העולם.
דונם פה, ודונם שם
בישראל המצב שונה. ה"אין ברירה", כמו בתקופות הקדומות, תופס מקום נכבד בתפישת עולמנו. נכון שמרבית האוכלוסיה אינה דתית, אך אנו יצרנו לנו דת אחרת: דת מדינה ודת מנהיגות. מרבית האוכלוסיה הישראלית אינה דתית, ודחית במובן של דתות קדומות. חשיבות המדינה כ"כל יכולה" היא שוני צורני ולא איכותי. תפקיד האל, אם הוא נמצא בשמים, באדמה או בדמות פרה קדושה, זהה לתפקיד המדינה. תפישת העולם בחברה האגרארית והמשמעות החברתית שלה, הביאה לפאסיביות הדומה לפאסיביות של החברה הישראלית שמתבטאת בקבלתה של כל אוטוריטה ללא ערעור, תנועת ההתיישבות בארץ היתה בעיקרה תנועה הקשורה לאדמה ולהתנחלות עליה: "עוד שטח", "עוד דונם" ו"עוד היאחזות".
המיתוס סביב האדמה נוצר מתוך טענת הציונות, כי הפתרון לבעיית העם היהודי ייעשה דרך ההתקשרות לקרקע. בניגוד לתקופות קודמות, בהן נוצרה תפישת העולם סביב עיבוד הקרקע (כפי שראינו למעלה) מתוך ההוויה הממשית, היתה זו תפישת העולם האידיאולוגית אשר הולידה את ההתיישבות הציונית על האדמה. היא מתבטאת בכך שהקרקע נשארה בעלת משמעות מרכזית בהצדקה לכיבושים נוספים ולעצם הישיבה כאן. גם כיום, למרות שהחברה הישראלית כבר אינה חברה חקלאית ברובה, מתבססים הכיבושים הטריטוריאליים בצורת התיישבות חקלאית (מושבים, קיבוצים והיאחזויות). ערעור על מיתוס הקשר לקרקע, יביא בהכרח לערעור ההצדקה לרעיון הציוני בכלל, ולכיבושים בפרט.
ההתבססות על הקרקע מביאה אותנו לראות את עולמנו בצורה סטאטית וביטוי לכך משמש ה"אין ברירה".
יסודות החברה הישראלית
קיים קשר בין צורת העבודה לבין תפישת העולם. אפשר היה לטעון, שהמצב שונה, שהחברה הישראלית היא עתה חברה קפיטליסטית ככל חברה אחרת בעולם המפותח, ושתפישת העולם צריכה להיות בהתאם. אך התפתחות הקפיטליזם בארץ לא היתה צמיחה אורגנית מבפנים, כפי שהקשר לקרקע לא צמח מהקרקע אלא מהאידיאולוגיה. התפתחות זו וכל ה"עושר" הם מלאכותיים, מכיון שהם מגיעים מבחוץ ותלויים תלות מוחלטת בגורמים חיצוניים. מבחינה היסטורית השתנתה התלות – פעם היתה תלות בבריטניה, אחר כך בצרפת ועתה בארצות הברית. לו אסרה ארצות הברית זרימת הון לישראל היתה החברה ה"קפיטליסטית" שלנו מתמוטטת. הקפיטליזם המלאכותי "מולבש" על החברה הישראלית, בדיוק כפי שהאידיאולוגיה הציונית "הלבישה" את הקשר לקרקע. ערעור על שני אלה הוא למעשה ערעור על הציונות.
כפי שראינו קודם לכן, תפישת העולם הסטאטית של חברות אגראריות קדומות לא היתה יכולה לקבל את מושג המוביליות, שהוא יסודי לתפישה הדינאמית. מי שנולד למשפחת איכרים נשאר איכר כל ימי חייו, פרט ליוצאי דופן. הרעיון המודרני הוא שאדם נמדד לפי כשרונותיו ולא לפי מוצאו. זה רעיון הליברליזם שצמח עם הקפיטליזם. בארץ, לעומת זה, ערבי זה ערבי – דומה מאוד לתפישה שאיכר נשאר איכר, התפישה הסטאטית. אין זה מקרה שרעיון הליברליזם לא נתפש בארץ. על פי הליברליזם, כל אדם שווה וייבדק על פי יכולתו. בארץ, לערבי יש פחות זכויות מאשר ליהודי. הקפיטליזם המתפתח השתמש בדינאמיות של הרעיון הליברלי לצרכיו, ויצא בסיסמה: "זכויות שוות לכל אדם בלי הבדלי דת, גזע ומוצא".
ביומו הראשון בארץ, מקבל עולה-חדש יהודי יותר זכויות מערבי, שהוא, הוריו והורי-הוריו נולדו כאן (המצב מגוחך הרבה יותר כשאדם שעוד לא הגיע הנה בכלל, כבר מקבל זכויות אזרח, כמו יהודי רוסיה). ניתן להסיק מכך, שכנראה הרעיון הליברלי מסוכן לקיום החברה הישראלית. אם היה קיים ליברליזם בארץ, צריך היה לפסול את "חוק השבות", המבוסס על רעיון גזעני של מתן זכויות יתר ליהודים בלבד, ולתת אפשרות לכל פלסטינאי הרוצה בכך, לחזור ארצה.
איור: יורם גל
ביטחון בעידן הטילים
ישראל, אם כך, אינה חברה קפיטליסטית וחסרה את יסודות הדמוקרטיה הליברלית, המאפיינת, באופן תיאורטי, חברות קפיטליסטיות. ישראל איננה יכולה לקבל רעיונות אלה במסגרת אופיה הנוכחי של החברה, כלומר, ישראל כמדינה ציונית. שמירה על הציונות מחייבת תפישה סטאטית של העולם, תפישה הרואה את הערבים כברברים מטבעם, ואת מלחמות ישראל-ערב כנצחיות, כמו שכתב ג'ורג' מיקש: הצבר יוצא למלחמה כחקלאי היוצא לנכש עשבים.
הבעיה היא שתפישה סטאטית כזו, שהתאימה לתקופות היסטוריות קודמות, ולתנאים האובייקטיביים ששררו אז (רמת אמצעי הייצור), אינה מתאימה למזרח התיכון של היום. ההיסטוריה אינה דורכת במקום – אנו חייבים להתאים את תפישת עולמנו למתרחש באזור. אי אפשר לומר שלא קיים עם פלסטינאי. המציאות מורה שהוא קיים. אי אפשר לדבר על החזקת שטחים כתנאי לביטחון, כשבהפעלת כפתור ניתן לשלח טיל למרחק של יותר מ-500 ק"מ.
הוגה דעות גדול, קארל מרכס, אמר שרעיון משקף בדרך כלל את פעולותיו של האדם. הוא גם אמר שכשרעיון נתפש על ידי ההמונים הוא מקבל כוח ממשי. בארץ אנו עדים להתממשות קביעתו השניה; זו הטרגדיה. הרעיון הציוני "הצליח", אם מלחמה כל שבע-שמונה שנים היא אכן הצלחה. השאלה היא מי ייהנה מהצלחה זו, אם אין לאדם ביטחון שיחיה עד גיל עשרים. עוד כמה חוברות עבות-כרס של שמות חללים תידרשנה כדי לשכנע את העם ש"יש ברירה"?
יש ברירה
ודאי שאחדים מביניכם ישאלו: "נו, מה אתה מציע?". עצם השאלה בלבד כבר מראה את תפישת עולמכם!! – מחכים לתשובות ולפתרונות שיגיעו מלמעלה, מהאל, כמו שחיכה איכר בתקופה הקדומה. בישראל מצפים לתשובות מהמדינה, מהמנהיגות; הם יפתרו את כל הבעיות. איני אל במובן הקדום או המובן המודרני, ואינני יכול להשיב את כל התשובות. אני יודע שברצוני לחיות פה, פשוט אוהב את הנוף, בלי המתח של אי הידיעה אם אחיה או אמות אחרי המלחמה הבאה. והאפשרות של מלחמה נוספת היא ממשית, בייחוד כשאני שומע ש"לא ניפרד מהשטחים כי אין מקום למדינה פלסטינאית".
סכסוך ישראל-ערב אינו נצחי. הוא יהיה נצחי כל זמן שינסו לממש את הרעיון הציוני בכוח על חשבון העם הערבי-הפלסטינאי. הציבור, במקרה זה אנו הסטודנטים, חייב לחפש את החשובות, ולא לחכות שהן תבואנה מלמעלה.
והמסקנה ההכרחית: כדי לחיות כאן, והכוונה לחיים מלאים, אתה חייב להפסיק לראות את העולם כיחידה סטאטית, ולהפסיק לומר שוב ושוב "אין ברירה".
יש ברירה!! – ורק אתה, האדם, יכול לבחור בה.
משמעותה יכולה להיות חייך, או מותך…