שני שמות עלו לאחרונה בקשר עם עתידה של מדינת ישראל. שמו של הרב סולובייצ'יק ושמו של נאיף חוואתמה, הפלסטינאי. החברה הישראלית הגיבה בחריפות על התערבותו של גורם חיצוני, סולובייצ'יק האזרח האמריקאי, ב"ענייניה הפנימיים של מדינת ישראל".
לסולובייצ'יק, כמו לכל אדם אחר בעולם, יש זכות לומר את דעתו באשר לנעשה בכל ארץ בעולם, כולל ישראל. קוראים לזכות זו "חופש הדיבור". גם זכותה של המפד"ל לקבל תכתיבים ממי שהיא רוצה. המעניין הוא בכך, שמפלגות האמורות לייצג את מרבית האוכלוסיה הישראלית, היו מוכנות להתפשר עם תכתיביו של הרב מבוסטון. ומדוע? סולובייצ'יק דואג לעתיד העם היהודי, כלומר, לפי דעתו, לחיזוקה של הדת היהודית-האורתודוכסית. המפלגות הציוניות החילוניות היו מוכנות להתפשר עם סולובייצ'יק, משום שהציונות קשורה קשר בל יינתק עם כלל "העם היהודי בגולה". כלומר, המפלגות הציוניות בישראל חשות עצמן כנציגות של כלל יהודי העולם (כ-13 מיליון) ולא רק של העם היהודי בישראל (כ-3 מיליון, בלבד). הן מוכנות לנקוט בצעדים שעומדים בניגוד להשקפת רוב העם היהודי בישראל, כי צעדים אלה עולים, לפי דעתן, בקנה אחד עם האינטרסים של רוב רובו של העם היהודי בגולה.
נאיף חוואתמה לא פנה אל הגורמים המתקדמים בישראל כדי להכתיב להם תנאים. הוא דואג, בראש ובראשונה, וזה מובן, לאינטרסים של העם הפלסטינאי. אינטרסים אלה מנוגדים בתכלית הניגוד לאינטרס של הרב סולובייצ'יק, הרואה באי ויתור על שטחים מארץ-הקודש מצווה דתית. אולם, חוואתמה הבין שאם כי האינטרסים של עמו מנוגדים לאינטרסים של המוסדות השליטים בישראל, הנה אין אינטרסים אלה מנוגדים כלל וכלל לאינטרס של החברה הישראלית החילונית לחיות בשלום במזרח התיכון. הוא מבין ויודע כי הפתרון לבעיית הפלסטינאים, על ידי הקמת מדינה פלסטינאית, יתרום ישירות לקידומם של השלום והשיתוף בין שני העמים.
על החברה הישראלית להחליט עם מי היא רוצה לנהל שיחות שלום. אם תחתום על הסכם שלום עם סולובייצ'יק, אולי יקדם הרב את מטרתו, אך האינטרסים הישירים של החברה הישראלית ייפגעו. אם תפנה לשיחות שלום עם נאיף חוואתמה והפלסטינאים שאותם הוא מייצג, ייפגעו האינטרסים של סולובייצ'יק, אך לאינטרס הראשון במעלה של החברה הישראלית – שלום ושיתוף – יהיה זה הישג ניכר.
ולספקנים שבינינו, הטוענים שאירגוני השחרור הפלסטינאים לא ויתרו על מטרתם הסופית: שחרורה הכולל של פלסטין, עלינו להזכיר שגם יוצאי-אצ"ל לא ויתרו עדיין על מטרתם הסופית – שחרורה של ארץ-ישראל התנ"כית, "שתי גדות לירדן". יש מטרות אידיאליסטיות שנדחות לעתיד רחוק ולא מוגדר, כדי לאפשר השגת מטרות ריאליסטיות בהווה. אירגוני השחרור הפלסטינאים מוכיחים לכולנו, שהם ריאליסטים בדיוק כמו שהיתה התנועה הציונית כשקיבלה את החלטת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947. הלאומנים, בשני הצדדים, ימשיכו לחלום.
עוד אין חוק האוסר על חלומות.
[מערכת "אלטרנטיבה"]