ובכן יש. הוועדה המכובדת הכריעה ופסקה שאין כל קשר בין "המחדל הביטחוני" לבין ההנהגה הפוליטית וכעת מצטברות התגובות: "ידענו שזו לא מדיניותנו שנכשלה, אלא מספר מפקדים בלתי מוכשרים גרמו למחדל", "המחדל זה בסך-הכל תקלה טכנית" וכו'. התקיפים יותר מאשימים גם את חברי הממשלה, אולם רק ברשלנות, או באי-ביצוע עקבי של המדיניות. מאחורי התקפות אלה עומד רק הרצון לעריפת ראשים, לא לשינוי המדיניות.
אכן, הציבור יכול להירגע. המדיניות לא היתה מוטעית. משמע, היסודות בריאים כמו תמיד, וסילוק כמה גנרלים-אחראים מציל את כבודנו הפגוע. מסקנות ועדת אגרנט הן איפוא צורך נפשי לעם בישראל אשר החל לפקפק באקסיומות שהנחו את מדיניות הממשלה.
הדו"ח הינו ניסיון נואש ועלוב להצדיק מדיניות פושעת, שהתבססה על התפשטות ודיכוי, באמונה שהיא ניתנה לביצוע לנצח. הוא בא להצדיק מדיניות של אשליה מטורפת: שמדינות-ערב והעם הפלסטינאי ישלימו עם הדיכוי והכיבוש, שאפשר לחיות על חשבון עם אחר מבלי לשלם; אשליה שעלתה באלפי קורבנות.
ואנו, לכמה מכות אנו זקוקים כדי להבין שהגענו לסופה של דרך, שהאינטרסים שלנו לא מיוצגים על ידי הכנופיה שהביאה עלינו חמש מלחמות; שהאינטרסים האמיתיים שלנו טמונים בחיי שלום ושיתוף עם כל עמי האזור?
די לנו במלחמות, די לנו בחללים. גם ועדת אגרנט לא תצליח לעצור את גלגלי ההיסטוריה.