הערת המערכת: בגיליונות "מצפן" הקודמים (68 ו-69‏) התפרסמו שני חלקים ראשונים מתוך הסידרה "על הציונות ועל דחליליה". החלק השלישי היה אמור להתפרסם בגיליון מס' 70. אך אירועי אוקטובר אילצו אותנו להקדיש את כל הגיליון האחרון לנושא המלחמה ולהתפתחויות הקשורות בה. לכן נעדר החלק השלישי של הסידרה מגיליון מס' 70. בינתיים הגיע למערכת מאמר נוסף, הנוגע במיוחד לנושא "הציונות האכזרית". החלטנו לפרסמו הפעם ולדחות אח המשך הסידרה "על הציונות ועל דחליליה" לגיליון הבא.

*     *     *

בחלקו השני של המאמר "על הציונות ועל דחליליה" (בגיליון "מצפן" מס' 69), דן המחבר בעמדת התנועה הציונית כלפי עניין הצלת יהודים מגרמניה וארצות אירופה שנכבשו על ידי הנאצים.

‏כשהוא מסתייע בציטטות מדברים של ויצמן – מנהיג התנועה הציונית העולמית, ובן-גוריון – מנהיג היישוב היהודי בפלסטינה, קובע המחבר ובצדק: "היה ברור שבכדי להציל את יהודי הארצות האלה מסכנת השמדה יש לאפשר את הגירתם לכל מקום בטוח אפשרי. ובנקודה היסטורית זאת גילתה הציונות האכזרית את יחסה הציני לחלוטין לעניין הצלת היהודים. מנהיגי הציונות גילו אדישות ואף איבה להגירת יהודים מארצות הסכנה לכל ארץ אחרת חוץ מפלשתינה. הציונות גילתה באופן ברור שאיננה מעוניינת כלל בהצלת יהודים כשלעצמה, אלא רק בהצלתם על ידי הגירה לפלשתינה...".

אין ספק שהערכה זאת צודקת, אולם המאמר הנ"ל אינו מבהיר בצורה מספקת באילו מקרים קונקרטיים אכן ננקטה מדיניות זו על ידי התנועה הציונית ומה היו תוצאותיה.

‏מעורבותה של התנועה הציונית בשאלת אפשרות ההגירה של יהודים לארצות הברית – זוהי דוגמה קלאסית לציניות של הציונות האכזרית. בתקופת מלחמת העולם השנייה יכולים היו עדיין מאות-אלפי יהודים באירופה לברוח ולהינצל מן הקלגסים הנאציים, על ידי הגירה לארצות אחרות. ארצות הברית ובריטניה סירבו לפתוח את שעריהן ולשמש מקלט פוליטי לכ-500,000 פליטים יהודים חסרי-ישע ובכך איפשרו לנאצים להחניקם בתאי הגאזים.

‏מסע נרחב לפתיחת השערים להגירה חופשית של יהודי אירופה נערך בארצות הברית, בתמיכה במה שידוע כ"תוכנית רוזבלט" – תוכנית המאפשרת לכמה מאות-אלפי יהודים אירופיים הגירה חופשית לארצות הברית ולבריטניה.

‏‏למעלה מכל ספק הוא שנציגי התנועה הציונית בארצות הברית השתדלו לחבל בתוכנית להצלת הפליטים היהודים על ידי הבאתם לארצות הברית או לכל מקום אחר פרט לפלשתינה. למעשה, רוזבלט עצמו השתמש בלחץ הציוני נגד הגירה כתירוץ שלא להנהיג את מדיניות ההגירה החופשית. מוריס ארנסט, עורך-דין מפורסם מניו-יורק, מן הפעילים ביותר במאמץ לפתוח את שערי ארצות הברית להגירה יהודית, מסכם את תגובת המנהיגים הציוניים למאמציו ולהשתדלויותיו ההומניטריים:

"השתוממתי ונעלבתי כשמנהיגים יהודים השפילו אותי, ליגלגו עלי ולאחר מכן תקפו אותי כאילו הייתי בוגד. בארוחה חגיגית אחת הואשמתי בצורה גלויה בסיוע לתוכנית זו של הגירה חופשית כדי לחתור תחת הציונות הפוליטית. הקבוצות היהודיות שתמכו בפתיחת שערי ארצות הברית, שילמו מעט יותר במס שפתיים לתוכנית רוזבלט. החברים הציוניים שלי התנגדו לה" (‏מוריס ארנסט, So Far So Good, עמ' 138-9, הוצאתFalcon Press,  לונדון, 1953).

‏*     *     *

‏בהקשר לכך יש להזכיר, כי עמדת יהדות ארצות הברית נקבעה בצורה משמעותית על ידי הבורגנות היהודית, וניתן להבינה במונחי אופייה המעמדי. הבורגנות היהודית בניו-יורק כלל לא התלהבה מהגירה המונית של עקורים יהודים, עניים וחסרי-כל, מאירופה בראשית שנות הארבעים, משום שדבר זה נתפש כאיום על הסטאטוס החברתי שלה. הדמיון ליחס הבורגנות היהודית במערב אירופה בשנים 1914-1880 כלפי הגירת יהודים ממזרח אירופה – מפתיע. המדובר הוא בהגירה למערב אירופה – במיוחד לצרפת ולאנגליה – של יהודים מזרח-אירופיים, שברחו מרדיפות ומפוגרומים שהתחוללו בפולין וברוסיה הצארית. אולם בשני המקרים – הבריחה מפולין ומרוסיה והבריחה מן הנאצים – הופיעה הבורגנות היהודית בארצות ששימשו יעד להגירת יהודים נרדפים כתומכת נלהבת בפתרון הפלשתינאי ובתנועה הציונית. ויותר מכך: בשני המקרים העניקה שכבה זו של יהודים עשירים תרומות גדולות לסיוע בהתיישבות "אחיהם" בפלשתינה.

‏ג'ון ודיוויד קמחי – ציונים בריטים מפורסמים – מודים: "ישנו למעשה קורטוב של אמת במהתלה של ארנסט בווין, שהאדמיניסטרציה של טרומן ויהדות ניו-יורק תמכו בציונים ובהגירה לא-לגאלית לפלשתינה משום שלא רצו שהעקורים היהודים יציפו את ארצות הברית" (ג'ון ודיוויד קמחי, The Secret Roads, עמ' 217, .Farrar Straus and Ludahy lnc, לונדון, 1955).

*     *     *

‏עם תום מלחמת העולם השנייה, ומאוחר יותר, עם הכרזת העצמאות של ישראל, קיבלה הציונות האכזרית תנופה חדשה, והפעם במסגרת מבצע עולמי חסר-תקדים הידוע בלשון הציונית בשם "מבצע קיבוץ גלויות".

‏כשהמציאות טופחת על פניו נזקק המימסד הציוני למכונת תעמולה ענקית, בעלת מקורות כספיים בלתי-נדלים, על מנת לשכנע רק מיעוט קטן מיהודי העולם להגר לישראל. במקרים רבים לא היו דרכי השכנוע של השליחים הציוניים מביישות שום אנטישמי. יהודים רבים לא היו מעוניינים "להינצל" על ידי ממשלת ישראל, אולם האמצעים שהפעילו שליחי העליה הישראלים "שיכנעו" אותם במהרה.

‏אמצעי "שכנוע" שונים הופעלו בנסיבות שונות. סיפור "עליית" (הגירת) יהודי עיראק התפרסם כבר (בשבועון "העולם הזה", 20 לאפריל 1966; בביטאון "הפנתר השחור", 9 לנובמבר 1972), אולם סיפור הגירתם של פליטי מלחמת העולם השנייה – שרידי מחנות הריכוז – הנו פחות מפורסם.

‏בשנים 1946-7 נותרו בין 100 ל-150 אלף עקורים יהודיים בשטח הכיבוש האמריקאי של גרמניה. בחורף 1947 מילאו 55 אלף מהם טפסי בקשות הגירה לארצות הברית: מרבית הנשאלים הצביעו כבחירה ראשונה על העדפה של הגירה לכל מקום פרט לפלשתינה. בד-בבד עם כך, נערכה בקרבם תעמולה אינטנסיבית מטעם הסוכנות היהודית.

‏האחים קמחי, מהם ציטטנו כבר לעיל, עוסקים בין השאר בנושא זה – העברת הפליטים היהודים מאירופה לפלשתינה בשנות הארבעים המאוחרות. ספרם, המלווה הקדמה מפרי עטו של דוד בן-גוריון, נכתב תוך גילוי של אהדה עמוקה לתנועה הציונית. ובכן, כיצד "שוכנעו" שרידי מחנות הריכוז להגר לפלשתינה על-פי מקור ציוני זה?

"חנוך היה חלש מדי בלחצו, איטי מדי מלענות בדחיפות על הצורך לפעול כנגד ההשפעות המאיימות של דמורליזציה זו. אמצעי אחר היה חייב להיכנס לשימוש, ותוך זמן קצר נכנס לפעולה; תעמולת השנאה"... זה היה קשה, זה היה כמעט מיותר לאלפי השליחים של 'הבריחה' שפעלו בתקופה זו באירופה – לטפטף למוחותיהם של יהודים אלה תיעוב ושנאה עמוקים לגויים... האנטי-גוייזם הזה, הגידול הממאיר בחיי היהודים, קיבל תנופה מחדש. כשהוא קשור לציונות עבר כעת כזרם חשמלי במחנות היהודים באירופה" (שם, עמ' 83-81).

‏"תעמולת שנאה", "אנטי-גוייזם" ו"תנופה מחדש" – אכן, מונחים מורכבים המה...

*     *     *

‏בדו"ח ציוני העוסק באמצעים לשכנוע העקורים היהודיים בגרמניה להגר לפלשתינה, מצאנו מיני "הצדקות" לקשיים אותם יש לגרום ליהודים הללו, בבחינת אמצעים לגיטימיים לחינוך מחדש. בדין וחשבון למועצה היהודית האמריקאית – אירגון הנשלט על ידי התנועה הציונית – מוסר צ'פלין קלאוזנר בגילוי-לב, כיצד יש להתייחס לעקורים יהודים קשי-עורף. דו"ח קלאוזנר נערך בעקבות התייעצות ומגעים עם יועצים-לשעבר לעניינים יהודיים של הנציב האמריקאי בשטחי הכיבוש בגרמניה – השופטים סימון ריפקינד ולואי לוונטל והרב פיליפ ברנשטיין.

‏מה אומר הדו"ח?

‏"אני משוכנע שיש לאלץ את האנשים להגר לפלשתינה. אין הם מוכנים להבין, לא את מצבם הם ולא את מה שמובטח להם בעתיד. עבורם נראה הדולר האמריקאי כתכלית עליונה. אני מציע תוכנית ב'כפייה'. התוכנית בוצעה כבר בעבר, ולאחרונה השתמשו בה בפינוי היהודים מפולין וסיפור אקסודוס.

"...כדי שתוכנית זו תהיה אפקטיבית, על הקהילה בכללותה לשנות את מדיניותה מן הקצה אל הקצה, ובמקום לספק הקלות לעקורים יש להקשות עליהם ככל האפשר. יש להפסיק כל אספקה מטעם ועדת החלוקה האמריקאית המאוחדת. היה בידי הזמן להצביע על סוג הסיוע ש'ועדת החלוקה' סיפקה. מטרתי היתה להראות שסיוע נוסף זה מטעם 'ועדת החלוקה' הוא בבחינת 'מוצרי מותרות' המשמשים אמצעים לכניסה לעסקים. אמצעי נוסף יהיה לדרוש מאירגון כמו 'ההגנה' להציק ליהודים... יש לזכור שעניין לנו עם אנשים חולים. אין לשאול אותם, אלא לומר להם מה עליהם לעשות. הם יהיו מלאי הערכה בשנים שיבואו".

‏אין אלה דבריו של אנטישמי פעיל. זהו דו"ח פעולה של ציוני נלהב.

Chaplain Klausner, "Jewish displaced Persons in the American Occupied Zone of Germany", to The American Jewish Conference, May 2, 1948