לעומת מלחמת יוני 1967 ‏התנהלו קרבות אוקטובר בתחומים מצומצמים יחסית; שטחים נרחבים לא עברו מיד ליד; ולא נהרס אף אחד מן הצבאות הלוחמים. ואף-על- פי-כן הביאו קרבות אלה להחרפה והבלטה עצומה שלהסתירות והמתחים במזרח התיכון. להלן ננסה אף להוכיח כי המפנה שחל עתה בתולדות הסכסוך בין הציונות לבין העולם הערבי אינו נופל בחשיבותו מן המפנה שחל במלחמת 1967. תוך מערכת התפתחויות מסובכת, נתונים עתה שלושת השחקנים הראשיים – האימפריאליזם האמריקאי, הציונות והמשטרים הערביים – במצב בו הוחרפו, כתוצאה מהמלחמה, סתירותיהם הפנימיות והסתירות בינם לבין כוחות חיצוניים.

‏כך, למשל, גרמה הצלחתם הצבאית החלקית של המצרים להגברת לחץ ההמונים הערביים למאבק נגד הציונות והאימפריאליזם; הוחרף גם הסכסוך המיידי עם ישראל, בעקב כיבוש שטח נוסף; והצבאות מוצאים את עצמם ערוכים לאורך קו הפסקת-אש מפותל ומלא סתירות. מבחינה צבאית יש בקו הפסקת האש הנוכחי יתרון לכוחות הישראליים, המאיימים על הארמיה המצרית השלישית ועל מערכת האספקה המצרית בין קאהיר לסואץ.

‏אך הערכת המצב המדיני והצבאי הכולל מראה כי למהפכנים באזור אין סיבה לייאוש ולרפיון ידיים. להיפך, ההתפתחויות האחרונות, ובמיוחד המכה שספגה המדיניות האמריקאית והציונית, הכשירו קרקע חדשה לפעילות סוציאליסטית מהפכנית הן בישראל והן בארצות ערב. אין ספק שאם ייחלצו המהפכנים לפעילות נמרצת בחודשים הקרובים, יוכלו לקדם ולהגביר את השפעתם.

סיבות המלחמה

‏קרבות אוקטובר 1973 לא היו, כמובן, מלחמה נפרדת בפני עצמה, אלא היוו רק את "הסיבוב הרביעי", התלקחות נוספת במלחמה המתמדת בין הציונות לעולם הערבי. הסיבות הישירות להתלקחות זאת נעוצות במצב שהתהווה בעקבות "הסיבוב השלישי" – מלחמת 1967.

‏מאז מלחמת 1967 הועמד האזור בפני הבחירה בין שלוש אפשרויות, ואלה הן: –

  • אפשרות ראשונה: פתרון מהפכני של בעיות האזור, באמצעות מאבק המונינגד הציונות והמשטרים הערביים.
  • אפשרות שנייה: המשך התהליך של סיפוח (סיפוח "זוחל" או סיפוח "דוהר") כאשר ישראל מכתיבה את תנאיה-היא בכוח הזרוע ובעזרת גיבוי ארצות הברית, והעולם הערבי חסר אונים בפניה.
  • אפשרות שלישית: הסדר דיפלומטי בין המשטרים הקיימים (המשטר הציוני ומשטרי ארצות ערב) בחסות המעצמות הגדולות; פשרה אשר לפיה תחזיר ישראל את השטחים שנכבשו ב-1967 (או את רובם המכריע) והעולם הערבי יכיר בישראל וישלים עם העובדות שיצרה הציונות עד 1967.

‏את האפשרות הראשונה – דרך המאבק ההמוני העממי – ייצגה תנועת ההתנגדות הפלסטינית, אם כי באופן חלקי ומוגבל למדי. ליתר דיוק: תנועת ההתנגדות ייצגה את הדרך המהפכנית מבחינה זאת, שהתבססה על גיוס ההמונים עצמם למאבק על גורלם. אולם תנועה זאת לקתה במגבלות חמורות, שעליהן עמדנו לא-אחת במשך שש השנים האחרונות. היא ניסתה לגייס את ההמונים הפלסטיניים בלבד, למען מטרות פלסטיניות שהוצגו במנותק מבעיות יתר ההמונים באזור כולו. היא לא הבינה כי הבעיה הפלסטינית ניתנת לפתרון רק כחלק ממהפכה סוציאליסטית של אזור המזרח הערבי כולו.

‏במפלת התנועה הפלסטינית בא לידי ביטוי ברור אופיה הכפול של תנועה זאת. מצד אחד די היהבעצם העובדה שהתנועה בחרה בדרך מהפכנית, כדי שהכוחות האנטי-מהפכניים באזור (הן אלה הדוגלים בהמשך ההגמוניה הישראלית המוחלטת, והן אלה החותרים להסדר דיפלומטי) יהיו מעוניינים עניין חיוני בחיסול התנועה. מצד שני, גרמו מגבלותיה הפנימיות של התנועה במידה רבה להחלשתה ולבידודה, והקלו מאוד את מלאכת חיסולה. וכך בספטמבר 1970 טבח חוסיין אלפי פלסטינים, כאשר שליטי שאר ארצות ערב אינם נוקפים אצבע נגדו (ובחלקם אף תומכים בו בסתר או בגלוי), בעוד בשולי הזירה ניצבים צבאות ארצות הברית וישראל הנכונים להתערב "אם יהיה צורך בכף". אחרי ספטמבר 1970 באה סדרת מכות נוספות שהנחיתו ישראל ולבנון על שרידי התנועה הפלסטינית והשלימו כמעט את תהליך חיסולה.

‏תבוסת תנועת ההתנגדות הפלסטינית, והיעדרם של כוחות מהפכניים המוניים מאורגנים אחרים באזור, הורידו מן הפרק – באופן זמני – את הפתרון המהפכני. נותרו – בינתיים – שתי האפשרויות האחרות: סיפוח לפי התכתיב הישראלי ובחסות ההגמוניה הצבאית של ישראל, או הסדר דיפלומטי. ואומנם, בשנת 1971 ‏("שנת ההכרעה" של סאדאת) נכנס המאבק הפוליטי בין שתי אפשרויות אלה להילוך גבוה.

‏כידוע צויירו קווי היסוד להסדר דיפלומטי בהחלטה 242 של מועצת הביטחון מחודש נובמבר 1967. לכאורה הסכימה גם ישראל בחצי-פה להחלטה זאת, אולם הצמידה לה פירושים ותנאים ששום גורם ערבי לא היה מסוגל לקבלם. ישראל הבהירה שנחושה החלטתה לספח שטחים נרחבים. הנה, למשל, דברי גולדה מאיר בראיון עם "מעריב" ערב ראש השנה תשל"ג, 8 ‏בספטמבר 1972: "ישראל לא תחזור לגבולות יוני 1967 ‏והיא לא תסכים לשינויים קטנים; השינויים צריכים להיות גדולים. העקרונות שלי: לא נרד מהגולן, לא נמסור את רצועת עזה, לא ניסוג משארם א-שייח', נשאיר בידינו שטחים בגדה המערבית שיש בהם מינימום אוכלוסייה, נחזיק בעמדות איסטרטגיות במדבר סיני." היא אינה מזכירה כלל את ירושלים הערבית, שסיפוחה לישראל הוא בעיניה עובדה מוגמרת העומדת מחוץ לכל דיון.

‏במצב זה היתה עמידתה של ישראל על "שיחות שלרם ישירות ללא תנאי" בגדר תכסיס תעמולתי שקוף: הערבים הוזמנו לשיחות ישירות, שהיו מהוות מצידם הכרה דיפלומטית למעשה במדינת ישראל. בשיחות אלה היו הערבים שומעים מה שכבר ידעו ממילא: שישראל עומדת על סיפוח שטחים נרחבים, ששום גורם ערבי אינו מסוגל לוותר עליהם, ובזאת היה העניין מסתיים.

‏למעשה היה המפתח להגשמת ההסדר הדיפלומטי (החלטה 242‏) נתון כולו בידי ארצות הברית. ישראל תלויה בארצות הברית תלות מוחלטת – כלכלית, מדינית וצבאית – ורק לחץ אמריקאי מסוגל לאלץ אותה לקבל הסדר כזה.

‏אולם האמריקאים לא מיהרו להפעיל לחץ על ישראל. במשחק ציני של סחטנות פוליטית, דרשה ארצות הברית מארצות ערב, ובראשן מצרים, מחיר גבוה יותר ויותר. ואכן השיגה שורה של ויתורים ונסיגות מצד מצרים. במישור הפנימי: ביטול חלק גדל והולך של ההלאמות במצרים, עידוד ההון הפרטי והשקעות הון זר, מפנה ניכר ימינה במדיניות החברתית. במדיניות החוץ: הגברת האוריינטציה הפרו-אמריקאית וסילוק אלפי היועצים הסובייטיים. אך למרות כל הוויתורים הללו שוויתרה מצרים, הן על-חשבון ביטחונה-היא והן על חשבון האינטרס הסובייטי באזור, לא זזה ארצות הברית ולא הפעילה לחץ על ישראל; להיפך, הגיבוי האמריקאי לישראל הלך וגבר.

‏הסיבה לכן ברורה לחלוטין: כל עוד נראה היה שמדינות ערב חסרות אונים וחסרות ישע, וכל יוזמה צבאית מצידן תביא למפלתן המיידית והמוחצת, לא היה לאמריקאים שום טעם להזדרז. הם יכלו ללחוץ יותר ויותר – לא על ישראל , אלא על מדינות ערב – ולהעלות עוד ועוד את מחיר הגשמת 242.

‏ואכן כך נראה המצב במשך שש השנים מאז מלחמת יוני ועד ערב מלחמת 1973. ישראל שלטה שליטה גמורה במצב הצבאי. על כל צעד של התנגדות ערבית גמלה כפל-כפליים במכה מיידית ומוחצת. את נחת זרועה הראתה ישראל לא רק בשטחים שבשליטתה, אלא גם הרחק מגבולותיה. מבחינת המדיניות הישראלית לא נראתה כל סיבה לוויתורים. הזמן, כך נראה, פועל כולו לטובתה: קווי הפסקת האש של 1967‏ הפכו יותר ויותר לקווי גבול מדיניים בפועל – במפות הרשמיות של המדינה, בספרים, בחוברות התעמולה, וגם במה שנוגע ל"עשייה בשטחים". לאורך הקווים הוקמו עשרות ישובים ישראליים, ותהליך הקולוניזציה הלך וגבר תוך נישול של עשרות אלפי פלאחים ערביים בסיני, ברצועת עזה, בגדה המערבית ובגולן (בגולן לבדו סולקו למעלה ממאה ועשרים אלף פלאחים בזמן מלחמת יוני ולאחריה).

‏שש שנים אחרי המלחמה החלה דעת הקהל בישראל ובעולם להתרגל למציאות החדשה. כל החזרת שטחים אפשרית במסגרת הסדר כלשהו היתה נראית כבר כוויתור ישראלי, בעוד שלאמיתו של דבר מהווה כל שטח שיושאר בידי ישראל ויתור ערבי לכוח צבא ישראל.

‏השחצנות הישראלית הגוברת, הקלות שבה היכתה ישראל בערבים על ימין ועל שמאל, התדירות שבה נרצחו פעילים פוליטיים ערביים בלב ביירות ובערי אירופה, הפלת מטוס אזרחי [לובי] על נוסעיו פשוט מפני שטעה ונכנס קילומטרים אחדים לשטח מצרי הכבוש בידי ישראל, יירוט מטוס נוסעים אחר מעל שמי לבנון, חדירה חופשית של כוחות למטרות "שיטור" בדרום-לבנון – כל אלה היו ביטוי של מציאות מסוימת, מציאות בה יכלה המדינה הציונית להשתולל, להפקיע, לנשל, להגלות, לגרש, לאבד, להשמיד ולהרוג כמעט באין מפריע. מציאות זאת היתה מבוססת על ההנחה שלשום גורם ערבי אין היכולת והרצון לקחת לידיו את היוזמה הצבאית, כי כל יוזמה כזאת היתה נוחלת מייד מפלה מוחצת.

‏ככל שנמשכה מציאות זאת, כן גברו הלחצים על משטרי מדינות ערב ובראשן מצרים. שנת 1971, "שנת ההכרעה" של סאדאת, חלפה ללא כל הכרעה. לקראת סוף 1972 ‏היה ברור כי לשלטונות מצרים וסוריה אורבות שתי סכנות מוחשיות. הסכנה הראשונה: לחץ כביר של ההמונים על הממשלה והצבא, לשים מחסום בפני ישראל. המוני העם לא יכלו להשלים עם המצב, וזאת לא רק משום שפירושו היה איבוד שטחים נרחבים, אלא גם (ואולי בעיקר) משום שיחסי הכוחות הקיימים היוו איום מתמיד נגד כל תנועת קידמה בלתי פשרנית; בפני כל תנועה כזאת – גם אם עיקר כוונתה לנהל מאבק פנימי ואינה מעוניינת להתמודד עם ישראל – עומדת מראש הסכנה של התערבות ישראלית.

‏הסכנה השנייה, שאיימה בעיקר על המשטר המצרי, היתה ירידה מוחלטת של קרנו ואיבוד עמדת ההגמוניה שלו בעולם הערבי. הופיעו שתי מדינות שהתחרו עם מצרים על הגמוניה זאת: סעודיה ולוב. הראשונה בזכות הנפט (40% ‏מהרזרבות המזרח-תיכוניות) והשנייה בזכות הנפט והדמגוגיה. אחד מגילוייה הבולטים של תחרות זאת היה ניסיון ההשתלטות של לוב באמצעות "איחוד" עם מצרים – ניסיון שהמשטר המצרי ראה בו סכנה.

‏השלמה עם נוכחות ישראל בסיני, המשך סגירת תעלת סואץ וההרס בערי התעלה מהווה מחסום להתפתחות הכלכלה המצרית ולשאיפות המעמד השליט לממש את עמדתו הטבעית כמנהיג העולם הערבי. לאחר שש שנות הידרדרות עמד איפוא המשטר המצרי (ובמידה רבה גם המשטר הסורי) כשגבו אל הקיר. המשכת המצב כמוה היה כהתאבדות. היה צריך לנקוט בצעד דרסטי, גם אם לא נראו סיכויי הצלחתו כגבוהים במיוחד. ההתפרצות היתה מוכרחה לבוא. וכשם שההכרעה בין הדרך שייצגה התנועה הפלסטינית לבין שתי הדרכים האחרות (דרך הסיפוח ודרך 242‏) יכלה לבוא רק במלחמה – מלחמת האזרחים בירדן – כך גם ההכרעה בין דרך הסיפוח לבין דרך 242 ‏יכלה לבוא רק במלחמה.

‏במצב הקיים היתה איפוא מלחמת אוקטובר 1973‏ בלתי נמנעת.

מטרות המלחמה

‏בהסתמכן על גורם ההפתעה ועל אמצעי ההגנה הממשיים שלהן נגד חיל האוויר הישראלי, פתחו מצרים וסוריה בהתקפה ביום הכיפורים ותוך יום או יומיים השתלטו על רצועות צרות בצד ה"ישראלי" של קווי הפסקת האש.

‏צעד צבאי זה, שתוכנן כפעולה בעלת מטרות מוגבלות ביותר, היה המשך ישיר לפעילות המדינית שקדמה לו. מצרים וסוריה לא רצו להוכיח כי בכוחן לנצח במלחמה נגד ישראל, אלא רק להמחיש את העובדה כי ביכולתן לנהל מלחמה נגד ישראל. כפי שראינו לעיל היתה השחצנות המדינית והצבאית של ישראל מיוסדת כולה על ההנחה שצבאות ערב חסרי אונים לחלוטין ואינם מסוגלים לעמוד בהתגוששות הנמשכת יותר מימים אחדים.

‏מנקודת ראותן של סוריה ומצרים, היתה כל תוצאה – חוץ ממפלה מיידית ומוחצת והרס גמור של צבאותיהן – בחזקת פריצת דרך פוליטית. בזה יוכח כי לא על מי מנוחות יושבת "ארץ ישראל השלמה" אלא על חבית נפץ. כמובן, כל הצלחה ערבית לזכות בשטח בסיני או בגולן ולהחזיק בו עדי סוף הקרבות, מהווה מכה רצינית לישראל; למעשה, מכה היסטורית.

לשאלה זאת נחזור להלן. נסתפק עתה באומרנו כי ישראל טענה לריבונות דה-פקטו על השטחים הכבושים; היא תבעה למעשה את הזכות לקבוע כראות עיניה היכן יעבור גבולה "המוכר והבטוח". להרשות לערבים להחזיר לעצמם שטח בכוח – זה נשמע דמיוני לגמרי לפני יום הדין ה'תשל"ג.

‏מטרתן המדינית של מצרים וסוריה היתה איפוא עצירת ההידרדרות והנעת גלגלי היוזמה האמריקאית להגשמת החלטה 242. לשם כך היה על צבאותיהן לתפוס שטח ולהגן עליו מפני התקפת-נגד ישראלית. בכדי להגשים את מיתקפתם המדינית היה עליהם ללחום מלחמת הגנה – הגנה על שטחים מצריים וסוריים. גם מבחינה צבאית-טכנית הסתמכו המצרים והסורים על טקטיקה וכלי נשק הגנתיים מובהקים: התחפרות טנקים, טילים נגד מטוסים, טילים נגד שריון.

‏ומה היו מטרותיה של ישראל? כאשר השתלטו מצרים וסוריה על רצועות משטחיהן, שהיו בידי ישראל והפרו בזאת את השלווה הרקובה, מייד הסבירו מנהיגי ישראל ומפקדי צבאה בלשון חד-משמעית את מטרותיהם: "עלינו ללמדם מחדש את חוקי המשחק". ואלה הם חוקי המשחק: תהיה ישראל שליטה צבאית מוחלטת במרחב הערבי; תכה ישראל בערבים בכל הזדמנות ו"תשבור את עצמותיהם" כדי להוכיח ולהמחיש את עליונותה הצבאית המוחצת; בל יעז איש להרים יד על ישראל מבלי שיוכה מייד שוק על ירך; יכולה וצריכה ישראל להראות כי אין הערבים מסוגלים לערער ערעור כלשהו את המצב הקיים.

‏רק השלטתם מחדש של חוקי-משחק אלה היתה יכולה לשמור על המצב הפוליטי שהשתרר באזור מאז מפלת התנועה הפלסטינית. כדי לנהל מדיניות הגנה על המצב הקיים היתה ישראל צריכה איפוא לעבור להתקפה צבאית מוחצת.

מהלך המלחמה

‏עצם התרחשות ההתקפה הערבית המשולבת היא בעלת משמעות מדינית יסודית. עד אז היה כל המשחק מבוסס על ביטחון עצמי ישראלי מוחלט לא רק בכושרו של צה"ל להגן על קווי יוני 1967, אלא גם בכוחו להרתיע התקפה רצינית על קווים אלה.

‏ההתקפה הפתיעה את ישראל ומצאה אותה במצב של חוסר כוננות. עובדה זאת משמשת רקע לוויכוח ציבורי המתנהל עתה בישראל בניסיון למצוא את האדם או המוסד ה"אחראי" למחדל זה. אך לאמיתו של דבר זהו חיפוש עקר אחרי שעיר לעזאזל. ההפתעה לא היתה כישלון של איש זה או אחר ואף לא של מוסד זה או אחר; גם לא היה זה מחדל מודיעיני. היה זה כישלון של כל הדוקטרינה המדינית-צבאית של ישראל, דוקטרינה אשר השחצנות, הרגשת העליונות והביטחון העצמי המופרז הפכו לחלק אורגני ממנה. ההנהגה הישראלית נפלה קורבן לשאננות שנבעה מאמונתה העיוורת ב"כללי המשחק" שהיא עצמה קבעה אותם.

‏אחרי חמישה או שישה ימים, כאשר התברר כי המצרים נשארו במקומם והם אף מתגוננים בהצלחה מול התקפות משולבות של חיל-אוויר ושריון, כאשר התברר כי הדרך לדמשק אינה פרוצה וקלה להתקדמות "בקצב שריון" – אז כבר השיגה המדיניות המצרית- סורית את האפקט העיקרי. חל מפנה במצב המדיני- צבאי באזור. המצרים הציבו אתגר ממשי בפני הביטחון הישראלי ‏ולאחר עשרה ימים השיגו את חידוש הדיונים בהחלטה 242 ובכלל, הפיחו רוח-חיים בתוכנית נושנה זאת.

‏נוסף לכך הצליחו מצרים וסוריה לעמוד במערכה זמן מספיק בכדי לאפשר את פעולתה של מערכת לחצים שדחפה את שאר מדינות ערב להיכנס לתמונה. מדינות הנפט "מיהרו לאט" וחיכו לראות איך ייפול דבר. אולם אחרי כשבוע ימים לא יכלו להשתהות יותר והחליטו להתחיל לסגור את ברז הנפט.

‏הנפט הוא-הוא הגורם העיקרי שהביא את ארצות הברית לסכסוך גלוי עם בעלות-בריתה באירופה המערבית. בעוד שרק כ-10% ‏מן הנפט הנצרך בארצות הברית מיובא מן המזרח התיכון, הרי אירופה המערבית תלויה לחלוטין בנפט הערבי. ארצות אירופה מיאנו איפוא לסמוך ידיהן על המדיניות האמריקאית של הסתמכות מפורשת על עליונות ישראלית מוחלטת. כך נתגלע באמצע המלחמה סכסוך חריף בין ארצות הברית לבין שאר חברות נאט"ו. בין היתר, סירבו ארצות אירופה המערבית לשלוח נשק לישראל ואף אסרו על ארצות הברית להעביר משלוחי נשק לישראל דרך שטחיהן, נמליהן ומרחביהן האוויריים (יצאה מכלל זה רק פורטוגל, והסיבות לכך ברורות).

‏זה מכבר לא ידעה ישראל בידוד כה מוחלט. מספר מדינות אפריקה שניתקו את יחסיהן עם ישראל עלה במהירות. ובעצם ימי המלחמה ניתקה אף אתיופיה – שהיתה מבצר הידידות הישראלית באפריקה – את קשריה עם ישראל, ואיפשרה בכך למדינות ערב לחסום את מיצר באב אל-מאנדב ולהטיל הסגר על נמל אילת. כדי להבין את עוצמתה של מכה זאת די לזכור כי פעמיים – ב-1956 וב-1967 – היתה חסימת השיט הישראלי לאילת עילה למלחמות נגד מדינות ערב! אגב, בהזדמנות זאת התברר כמה מגוחכת תביעת ישראל לספח את טיראן "כדי להבטיח את השיט לאילת". האם מעתה תדרוש ישראל לספח לעצמה גם חלק מדרום תימן? והרי בהירת באב אל-מאנדב סגור בפניה, אין כל ערך לשליטת ישראל בטיראן.

‏לקראת סוף הקרבות התברר איפוא כי רק ארצות הברית לבדה מוכנה לתמוך בישראל. מצד שני התברר גם עד כמה מוחלטת היא תלותה של ישראל בארצות הברית. תמיכת האמריקאים היתה תנאי הכרחי להצלחת מתקפת-הנגד הישראלית, לאור האבירות הכבדות במיוחד בנשק ובתחמושת ולאור יעילות ההגנה האווירית המצרית.

עמדת ארצות הברית במלחמה

מבחינת ארצות הברית היה הכרח גמור למנוע שינוי חריף מדי במאזן הכוחות בין ישראל לארצות ערב. היה עליה למנוע סיום המלחמה במצב של ניצחון, או אף יתרון צבאי, לערבים. לכן תמכה היא תמיכה נמרצת במתקפת-הנגד של ישראל ואיפשרה לה להגיע שוב למצב של יתרון צבאי. לכן גם בוששה לבוא פקודת הפסקת האש ששלחה ארצות הברית לישראל, ואף הותירה לישראל אפשרות להבקיע שער נוסף אחרי שריקת הסיום הרשמית, על ידי כיתור הארמיה המצרית השלישית.

‏מצד שני לא היתה ארצות הברית מעוניינת בכך שהקרבות יסתיימו ביתרון ישראלי גדול מדי. התרברבויות ישראל בנוסח "היום התחיל הרס הצבא הסורי", "נשבור להם את העצמות" או "אינני מקנא באף חייל מצרי ביום בו תתחיל התקפת הנגד שלנו", נשמעו לארצות הברית לא רק מוגזמות, אלא גם מסוכנות.

‏כי למנהיגי ארצות הברית היה ברור שחל שינוי גדול ב"כללי המשחק" באזור. למומחי הפנטגון היה ברור כי ב-22 באוקטובר היתה ישראל במצב המאפשר לה להשיג יתרונות צבאיים נוספים, אך מבחינת ארצות הברית לא היה רצוי שיתרונות אלה אכן ימומשו במלואם, וזאת מסיבות אחדות.

‏ראשית, עקב שינוי "כללי המשחק" נסתמנה האפשרות שלאחר המלחמה תרצה ארצות הברית לאלץ את ישראל לבצע את החלטה 242 ולסגת נסיגה ניכרת. בשעה זאת עדיין לא ברור לגמרי אם אכן תבחר ארצות הברית בסופו של דבר ללכת בדרך זאת [מאמר זה נכתב ב-4 בנובמבר 1973]. אך אין ספק שאפשרות זאת לפחות עלתה באופן רציני. מובן שככל שניצחון ישראל היה גדול יותר, כן יהיה קשה יותר להפעיל עליה לחץ . לכן, כדי להשאיר את הפעלת הלחץ כאפשרות פתוחה, היתה ארצות הברית מעוניינת להגביל את הישגיה הצבאיים של ישראל.

‏שנית, הארכה נוספת של המלחמה (ובמיוחד הרעה נוספת של מצב הצבאות הערביים הסדירים) היתה עשויה להביא לא רק הידוק נוסף של שיתוף הפעולה הבין-ערבי, אלא גם כניסה ישירה של ההמונים לשדההמערכה (למשל, על-ידי חבלות בשדות הנפט, כפי שקרה בשנת 1956, וכן בדרכים אחרות, ישירות יותר). אין ספק כי ארצות הברית מעוניינת למנוע בכל מחיר את התפרצותו של מאבק עממי המוני.

‏שיקול חשוב נוסף נעוץ ביחסיה של ארצות הברית עם ברית המועצות. לאחרונה השתפרו מאוד היחסים בין שתי מעצמות-העל והן הגיעו עד סף הסדר גלובאלי ביניהן. ברור כי אין האמריקאים מעוניינים להרוס הפשרת יחסים זאת על ידי פעולה נחפזת ובלתי שקולה. אך תמיכה אמריקאית ביתרונות צבאיים נוספים לישראל היתה עשויה לגרור תמיכה מקבילה של ברית המועצות בארצות ערב. אחרי הכל, גם לרוסים יש בוודאי כלי נשק חדישים שעדיין לא הופעלו... וכך היה יכול להתחולל תהליך מסוכן של הסלמה שהיה עלול אף להביא לאפשרות של חיכוך ישיר בין שתי המעצמות. (יש לציין כי אפשרות זאת של הסלמה לא היתה עומדת על הפרק אילו היתה ישראל מנצחת ניצחון מיידי ומוחץ, שלא היה משאיר לרוסים שהות לבוא לעזרת ארצות ערב; אך הסיכויים לניצחון כזה כבר לא היו קיימים כמעט.)

‏ברית המועצות, מצידה, נתנה גיבוי מלא למטרה הפוליטית של סאדאת: חידוש הפעילות הדיפלומטית סביב החלטה 242. אחרי שהגיעה מצרים לשיא הישגיה הצבאיים והמדיניים (בערך ב-17 באוקטובר) חתרה ברית המועצות להפסקת אש מהירה, כדי למנוע שינוי לרעה בעמדה המצרית. ב-23 באוקטובר ‏קראה מוסקבה, יחד עם קאהיר, לכניסת כוחות סובייטיים ואמריקאיים לאזור כדי לחסום את ההתקדמות הישראלית שחלה לאחר ההחלטה על הפסקת-אש.

התוצאות המיידיות

‏מבחינה צבאית צרה סיימה ישראל את המלחמה ביתרון: הסורים חזרו ונדחקו מרמת הגולן וישראל חטפה עוד נתח מסוריה; ישראל תקעה טריז מעבר לתעלת סואץ לכיוון לב מצרים, והארמיה המצרית השלישית מכותרת. אך אין זה ניצחון של "נוק-אאוט", שלו חיכה העולם ועליו היתה מבוססת המדיניות הישראלית, אלא ניצחון "לפי נקודות" בלבד. ישראל ספגה אבדות כבדות; הצבא המצרי נשאר מחופר בגדה המזרחית של התעלה; נחסם מיצר באב אל-מאנדב.

‏כושר לחימתם של הצבאות הערביים, ויכולתם למנוע ניצחון ישראלי מוחץ, מהיר, קל וזול, הביאו למעשה לשינוי גדול במציאות הפוליטית באזור. אם נמדוד את תוצאותיה המדיניות של המלחמה לא מנקודת ראות צבאית צרה (כמה אנשים, קילומטרים מרובעים וכלי מלחמה איבד כל אחד מהצדדים) אלא מנקודת ראות פוליטית (איזה צד התקרב יותר להשגת מטרתו המדינית), הרי אין ספק כי המלחמה נסתיימה ביתרון לארצות ערב ובכישלון לישראל. מה שלא יהיה מהלך התפתחות העניינים מעתה והלאה, ברור כבר עתה כי אין אפשרות לחזור למצב הקודם. ההנחה כי החזקת השטחים מהווה יתרון צבאי מוחץ ושהזמן פועל כולו לטובת ישראל, נחלה מכה קשה, אם לא מכת מוות. הוכח כי המשכת הסיפוח ומניעת נסיגה והסדר כרוכים בסיכון צבאי ניכר לישראל. גם אם ניצחה ישראל בקרבות אוקטובר, הרי אין זה מסוג הניצחונות שישראל יכולה להרשות לעצמה לחזור עליהם לעיתים קרובות מדי...

היום כבר ברור שישראל משלמת ותשלם מחיר גבוה מאוד עבור החזקת השטחים. החזקת השטחים פירושה מלחמת התשה מתמדת החוזרת ומתלקחת, וכרוכה בהחזקת כוחות גדולים לאורך קווים רחוקים ומפותלים, תוך ידיעה שהתקפה עלולה לבוא בכל עת. זהו מצב שישראל מעולם לא התנסתה בו לאורך זמן, בייחוד כשהוא מלווה ברוח לוחמה נמרצת וגבוהה מצד ארצות ערב וצבאותיהן.

‏אף הערכה שטחית של המצב הנוכחי מבהירה כי שורר עתה חוסר יציבות קיצוני, שסיבותיו העיקריות הן קווי הפסקת האש המפותלים והעומס הכלכלי, הצבאי והמדיני הרובץ על ישראל, כמחיר הכוננות המלאה והתלות הישירה והמתמדת באספקה האמריקאית.

‏לכן יש להניח שארצות הברית מנסה, תוך שיתוף פעולה עם ברית המועצות, להביא להסדר דיפלומטי. הסדר כזה (לפי קווי החלטה 242) יכול לבוא רק כתוצאת לחץ אמריקאי כבד על ישראל, שתבצע נסיגה כללית, או כמעט כללית, מן השטחים הכבושים תמורת הכרה רשמית מצד מדינות ערב. אין ספק שהסדר כזה לא יפתור את הבעיות היסודיות של האזור, ויזניח לחלוטין את בעייתם הלאומית של ערביי פלסטין, שאותם תמשיך ישראל לנשל ולנצל. אך מצד שני, עצם ערעור המוסכמות ושיווי המשקל ששררו במשך השנים הקודמות מהווה מכה רצינית למדיניות ישראל וארצות הברית, שממנו יכולה להתפתח, בטווח ארוך, מפלה היסטורית לציונות בכללה.

המהלכים הדיפלומטיים והשפעתם לעתיד

‏כתוצאת המלחמה עומד בפני ארצות הברית צורך מוחשי לשנות במידה מסוימת את אמצעי מדיניותה באזור. מסתבר כי תחול תזוזה בכיוון של הסתמכות פחות בלעדית על כוחה של ישראל. התברר כי המצב בו הורשתה ישראל לעשות כראות עיניה אינו יציב וגורר התפוצצויות מסוכנות ויקרות. אין פירוש הדבר, כמובן, כי ארצות הברית תוותר על הסתמכותה על כוחה הצבאי של ישראל ועל שירותיה כ"כלב שמירה" באזור. אולם אם עד עתה היה כלב השמירה משתולל כחפצו, נובח, מתפרץ לתחום השכנים ונושך אותם על ימין ועל שמאל, הרי עתה מרגיש בעל הכלב צורך לקשור אותו ברצועה ולשים מחסום בפיו. פירוש הדבר: כפיית נסיגה ישראלית וביצוע החלטת מועצת הביטחון 242.

‏בעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור אם אמנם חל מפנה כזה במדיניות האמריקאית. עצם הצורך האובייקטיבי במפנה כזה עדיין אינו מוליד באופן אוטומטי את ביצועו.

‏אין ספק כי מנהיגי ישראל מנסים וימשיכו לנסות לשכנע את ארצות הברית כי נסיגה ישראלית לקווי 1949 (ולו גם עם תיקונים קלים לטובת ישראל) תהווה מכה גדולה מדי לישראל ותחליש באופן ניכר את שליטת האמריקאים באזור. מצידה, תבטיח ארצות הברית לישראל ערובות חד-משמעיות לביטחונה ולשלמותה, חוזה שלום עם מדינות ערב, הגברת העזרה הכלכלית וכו'. בשלב זה אין באפשרותנו לחזות כיצד יסתיימו הדיונים הללו ומה יהיה קו המדיניות האמריקאית; יש לזכור במיוחד את חולשתו הפנימית הנוכחית של השלטון האמריקאי ופגיעותו היתרה ללחצים פנימיים.

אך דבר אחד ברור: גם אם יבוצע ההסדר העומד עתה על הפרק בין המשטר הציוני למשטרי ארצות ערב, לא יהיה בכך פתרון לבעיה היסודית של הסכסוך ההיסטורי בין הציונות לעולם הערבי. שורשיו של סכסוך זה נעוצים באופי הקולוניזטורי של ישראל ובעובדת היותה כלב שמירה של אינטרסים אימפריאליסטיים. הסדר כפוי לא ישנה את העובדה שהמזרח הערבי הוא שדה ניצול של האימפריאליזם. ובשדה ניצול זה ישראל היא המדינה היחידה שאינה מנוצלת מבחינה כלכלית, אלא להיפך, היא מקבלת הטבות כלכליות וצבאיות תמורת שירותים צבאיים ופוליטיים שהיא מעניקה לארצות הברית. אנו דוחים איפוא הסדר כפוי זה ומוקיעים אותו בתור תוצאה של משחק דיפלומטי בין הכוחות והאינטרסים האימפריאליסטיים העולמיים והמעמדות השליטים המקומיים, המנסים עתה למצוא שיווי משקל חדש.

‏התנגדותנו להסדר הכפוי אין פירושה, כמובן, שהננו קוראים לממשלת ישראל לעמוד נגד הלחץ האמריקאי ולהחזיק בכיבושיה. ההיפך הוא הנכון. כמו בעבר, הננו ממשיכים לקרוא לנסיגה ישראלית מיידית ובלתי מותנה מכל השטחים הכבושים. כלומר, הננו דוחים ומוקיעים גם את הכיבוש הישראלי וגם את ההסדר הדיפלומטי הכפוי. מול שניהם מציגים אנו את הפתרון המהפכני – מהפכה סוציאליסטית בכל המזרח הערבי, למען הפלת כל המשטרים השוררים בו (כולל המשטר הציוני) ולמען הקמת איחוד סוציאליסטי של כל האזור, וישראל בתוכו.

‏אולם עם זאת אין אנו פטורים מהצורך לעשות הערכת מצב ולשאול, האם להסדר הכפוי העומד עתה על הפרק עשויות להיות אי-אלה תוצאות חיוביות מבחינה אובייקטיבית. נראה כי תוצאות כאלה יהיו גם יהיו.

‏יש להכיר בעובדה כי בעוד שמהבחינה האמריקאית יהיה ההסדר הכפוי בבחינת תזוזה מוגבלת גרידא, הרי מבחינת הציונות יהיה בו משום מפלה היסטורית: בפעם הראשונה הצליחו הערבים להעמיד כוח מול הכוח הציוני ולהביא לכך שייכפה עליה אם לא שיווי-משקל צבאי אזי לפחות הסכם והסדר מדיני לו התנגדה ישראל במשך שנים. לעובדה זאת יהיו תוצאות מרחיקות לכת לגבי סיכויי העבודה המהפכנית בתוך ישראל.

‏עד עתה נהנתה הציונות מתמיכה מלאה כמעט לחלוטין של ההמונים היהודיים בישראל. תמיכה זאת היתה מבוססת על העובדה האובייקטיבית כי הציונות לא העמידה את ההמונים היהודיים במצב שבו היו מנוצלים על ידי האימפריאליזם אלא להיפך, נהנים מסובסידיה אימפריאליסטית כתמורה בעד הבטחת האינטרסים האימפריאליסטיים באזור כולו. הציונות הבטיחה להמונים היהודיים מצב עדיף באזור. אולם תמיכת ההמונים היהודיים בציונות היתה מותנה במידה רבה באמונה כי המדיניות הציונית מסוגלת להבטיח את חייהם ושלומם, וכי אינה מעמידה אותם בסכנה רצינית. כל עוד קיים היה המיתוס שהציונות היא בלתי מנוצחת, שהיא צועדת מניצחון קל אל ניצחון קל, שבמחיר צבאי די קטן מצליחה היא להשליט את עצמה על האזור ולהכתיב את תנאיה – היתה מובטחת לציונות תמיכת ההמונים היהודיים. אין ספק שמלחמת אוקטובר 1973 שינתה במידה ניכרת את המצב. הציונות אינה נראית עוד כל-יכולה. במיוחד, אם תיאלץ ישראל להיכנע להסדר כפוי על ידי ארצות הברית יתברר בעליל כמה מסוכן הוא התפקיד שהועידה הציונות להמונים היהודיים וכמה תלוי גורלם ברצון זרים. מכאן נפתחת האפשרות להתפתחות שמאלית בקרב ההמונים היהודיים בישראל.

‏מצד שני יש להניח כי הצלחת המדיניות והאסטרטגיה של מצרים וסוריה – בייחוד אם יתממש הלחץ האמריקאי וישראל תאולץ לבצע נסיגה רבתי – תעלה את קרנם של המשטרים הערביים. כמו כן, תביא הפעלת לחץ אמריקאי כבד על ישראל להגברת השפעתו של האימפריאליזם האמריקאי בעולם הערבי, שהרי (כפי שאמר סאדאת במסיבת העיתונאים שלו) ממלאת ארצות הברית "תפקיד קונסטרוקטיבי" בהשגת הסדר.

‏אך השפעות אלה בעולם הערבי יפעלו רק בטווח קצר. כי ההמונים הערביים יישארו מנוצלים על ידי האימפריאליזם, והמעמדות השליטים בעולם הערבי – כמו בשאר ארצות העולם השלישי – משמשים שותף זוטר של האימפריאליזם; לכן אין מעמדות שליטים אלה יכולים לפתור את בעיותיהם היסודיות של המוני העם הערביים. לכן, בטווח ארוך קצת יותר, תהיה מלחמת המעמדות בעולם הערבי מוכרחה להתגבר שוב. יש להדגיש כי מבחינה זאת נבדלות ארצות ערב הבדל ניכר מישראל. בעוד שבישראל גורם אופייה המיוחד של המדיניות הציונית, ותפקידה המיוחד של ישראל באזור, לכך שעוצמתו הצבאית המוחלטת של המשטר הציוני היתה תנאי מספיק לכך שההמונים היהודיים בישראל יתמכו בו ללא עוררין, הרי בארצות ערב אין הדבר כך. כלכלתן של ארצות ערב אינה מסובסדת על ידי ארצות הברית, אלא להיפך. לכן, גם אם נראה עתה כי המשטרים הערביים מסוגלים יותר מבעבר לדאוג לביטחון הצבאי של ארצותיהם, אין הם מסוגלים כלל לפתור את בעיותיהן הפנימיות. לפיכך יש להעריך כי עליית קרנם של המשטרים הערביים, ועליית יוקרתו של האימפריאליזם האמריקאי בעולם הערבי, יהוו תופעות חולפות.

‏נוסף לכך, תהיה למלחמת אוקטובר גם השפעה חיובית ישירה על מאבק ההמונים בארצות ערב. עד כה היתה ההרגשה כי הציונות היא בלתי מנוצחת, כל-יכולה ומהווה מכשול רציני להתפתחות מאבק מהפכני בעולם הערבי. כי כל מהפכן ערבי יודע שבמוקדם או במאוחר תיאלץ המהפכה הערבית להתמודד עם העוצמה הישראלית. גם עתה לא נחלה הציונות תבוסה צבאית, אך אין ספק שהתערערה מאוד אגדת הכוח הציוני הבלתי מנוצח. בכך הוסר מכשול חשוב מדרכו של המאבק המהפכני בארצות ערב.

‏נוכל איפוא לסכם: המלחמה ותוצאותיה לא יפתרו את בעיותיו היסודיות של האזור. בטווח הקצר צפויות עתה אף סכנות חדשות. אך עם זאת נפתחות עתה אפשרויות חדשות לפני המאבק המהפכני הן בישראל והן בשאר ארצות האזור. התממשות אפשרויות אלה תלויה, כמובן, בפעולה משותפת מוגברת של מהפכני האזור, ערבים ויהודים כאחד.