מאמר זה נכתב כתוצאה של שיחות שניהלתי בחודש דצמבר 73' עם חברות וחברים, מתוך ניסיון לנתח מצב היפותטי בעתיד ומתוך הנחה כי מטרתם המינימליסטית של ארגוני השחרור הפלסטיניים ומרבית האוכלוסיה הפלסטינית תבוא לידי מימוש.
על-פי הנחה זו, תוקם מדינה פלסטינית בשטחים שכבשה ישראל מידי חוסיין במלחמת 67', בירושלים המזרחית בלי הרובע היהודי (שיישאר בריבונות ישראלית לפי אחת מהצעות הפשרה), וברצועת-עזה. הערכות שונות מורות כי מספר התושבים באזורים אלה מסתכם בכמיליון נפש, על שטח של פחות מ-7,000 קמ"ר. בצפיפות כזו, עם מאות אלפי אנשים החיים עדיין במחנות פליטים, צפויה גם, עם הקמת מדינה פלסטינית, הגירה של מאות אלפים פליטים, החיים כיום מחוץ לפלסטין, בחזרה אל ארצם.
חלל-ריק פוליטי והמשטר בעתיד
נסיגת כוחות ישראל מהשטחים הכבושים תיצור חלל-ריק פוליטי באזורים העתידים להוות את המדינה הפלסטינית. ואקום זה ינסו למלא כ-10,000-5,000 לוחמי אש"ף (ארגון השחרור הפלסטיני), אולי בעזרת האדמיניסטרציה המקומית, המורכבת ברובה מאנשים אשר שיתפו פעולה עם השלטון הישראלי. מידת נכונותו של אש"ף להיעזר ב"בוגדים" וב"משתפי-פעולה" אלה אינה ידועה. אש"ף אינו מאורגן בתוך השטחים כשם שהיו מוסדות הישוב העברי, "המדינה שבדרך", מאורגנים בארץ לפני 1948. ניסיונו של אש"ף בארגון מנהלי של שטחים בסדר גודל כזה ובצפיפות אוכלוסין כזו הוא קטן למדי, וברובו הינו ניסיון של ארגון תוך כדי מאבק מזוין כנגד ישראל, מצד אחד, וכנגד שלטונות ירדן או לבנון מצד שני. אין לנו ידיעות אם יש מי שהתפנה, מקרב חוגי אש"ף לעסוק בבעיות האדמיניסטרציה העתידה.
אין לשער שאש"ף ינהיג משטר דמוקרטי-בורגני כפי שזה פועל בארצות המערב המפותחות, או, אפילו בישראל. כלומר, מעטים הסיכויים שתיערכנה בחירות כלליות או שיוענק חופש מלא לפעילות פוליטית. כמעט אין בעולם הערבי מדינה שבה ישנו משטר כזה, וקירבתו הרעיונית של אש"ף היא למשטרים ה"מתקדמים" הערביים יותר מאשר למשטרים המערב-אירופאיים. אש"ף במתכונתו הנוכחית גם אינו ארגון מארכסיסטי-לניניסטי שיבצע מהפכה חברתית בנוסח המתבצע ברפובליקה הדמוקרטית-העממית של תימן (דרום-תימן).
אש"ף אינו ארגון מונוליטי, ועל כן יש לצפות למאבקים פוליטיים בתוכו, ובמצב מסוים אף להוצאת חילוקי הדיעות אל הרחוב, מצד האופוזיציה השמאלית, כדי להשיג תמיכה מן העם.
מה עומד לקרות עת אלפי לוחמי השחרור, אחרי שנים של מאבק ולחימה רצופה, המנותקים במידה רבה מהמציאות השוררת כעת בגדה וברצועה, ייכנסו במטרה לנהל את המדינה החדשה?
לוחמי השחרור מרגישים, וזה מובן, רגש של עליונות מסוימת על פני תושבי השטחים. הם, הלוחמים, הביאו במאבקם המזוין להקמת המדינה, לדעתם, ואילו התושבים היו פאסיביים בדרך-כלל ביחסם אל השלטון הישראלי. קיימים גם רגשות תסכול מצד הלוחמים אשר נתקלו בסירוב מצד האוכלוסיה המקומית לעזור להם בצורה אקטיבית או בסירוב להתקומם במשך שנות המאבק.
אפשרות סבירה היא, שבזמן הראשון יתנהל משטר של דיכוי כלפי החשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, כלפי החשודים בשיתוף פעולה עם השלטון ההאשמי, ואולי גם כלפי היסודות הקיצוניים בתוך אש"ף שידרשו את המשך המאבק. בתי-הסוהר הפלסטיניים לא יישארו ריקים אפילו רגע אחד.
בגדה, ויותר מכך ברצועת-עזה, קיימת התארגנות פוליטית בלתי-חוקית תחת השלטון הישראלי, שיש לה השפעה מסוימת על דעת הקהל. מה יהיו היחסים בין גופים אלה לבין אש"ף עם השחרור אין לדעת, אך ברור שלא הכל יהיה חלק.
בעיית הפליטים, כוח האדם המקצועי וההגירה
בגבולותיה העתידים של המדינה הפלסטינית אין כמעט אפשרות ליישוב חלק מן הפליטים הרבים שכבר חיים שם, לא כל שכן מאות אלפי פליטים החיים כעת במחנות פליטים במדינות השכנות. אלה הם המוני אנשים המקווים שהקמת מדינה פלסטינית תפתור עבורם לא רק את בעיית חוסר העצמאות הלאומית (דגל, צבא ובית-סוהר), אלא גם את הבעיה החברתית. המדינה הפלסטינית לא תוכל לפתור בעיה זו בגבולותיה המצומצמים. היא תיתן לפליטים אזרחות ותעודת-זהות אך לא בסיס כלכלי יציב, והם יישארו, בעצם, גם נחותים מבחינה חברתית.
התהליך הכלכלי והחברתי שפקד את ערביי ישראל החל לפעול את פעולתו גם על החברה האגרארית בגדה. הבסיס הכלכלי האגררי של הכפר הערבי בישראל שונה באופן מלאכותי על-ידי הפקעת קרקעות ונישולים. תושבי הכפר הערבי נהפכו בחלקם הגדול לפועלים שכירים העובדים מחוץ לכפרם. אולם, המסגרת החברתית בכפר לא השתנתה עם שינוי הבסיס הכלכלי. תופעות אלה קיימות במידת-מה גם בכפרי הגדה; עשרות אלפי פלסטינים מתפרנסים כיום מעבודה שכירה בישראל. ניסיון להחזירם למסגרת האגררית יהיה ניסיון רומנטי להחזיר לאחור את גלגלי ההיסטוריה. אם ימשיכו לעבוד בישראל, הרי יימצאו במצבם של הפליטים במחנות הפליטים: הקמת המדינה הפלסטינית לא תצליח להוציאם ממסגרת השיעבוד והניצול הכלכלי בה הם חיים. אם תסגור ישראל את שעריה בפניהם תיווצר בעיית אבטלה מוגברת ורחבת-ממדים בפלסטין.
אלפי פועלים פלסטינים עובדים כיום בארצות-ערב השונות, ורבים מהם הגיעו למעמד של פועלים מקצועיים. אנשים אלה לא יוכלו למצוא תעסוקה במדינתם החדשה, וייאלצו ברובם הגדול להישאר במקומותיהם ולהמשיך לחלום על חיים במדינה פלסטינית. אלה שיבואו, יצטרפו בהכרח לשכבות המובטלות הגדולות.
בסטטיסטיקה שנתפרסמה לא מזמן בעיתונות (ואין לי ידיעות באשר למהימנותה), נמסר כי יש כיום יותר אקדמאים פלסטינים מאשר אקדמאים ישראלים (יחסית). אף אם הידיעה אינה מדויקת, מעיד הדבר על מספר עצום של אקדמאים פלסטינים אשר עבורם לא תוכל הממשלה הפלסטינית למצוא מקומות עבודה. בנוסף לכך מצויים אלפי פלסטינים בארצות מערב-אירופה ואמריקה, העובדים או לומדים שם כסטודנטים. חלק גדול מהם עתיד לחזור. אל מה?
תיעוש, ויהיה מהיר ככל שיהיה, יוכל לפתור בעיות אלה בחלקן הקטן בלבד. מלבד זאת, המדינה הפלסטינית תיאלץ לייבא את מרבית חומרי הגלם לתעשייתה, דבר שלא יעזור להבראתה הכלכלית. הקמת אוניברסיטה, ואפילו שלוש אוניברסיטאות, תותיר אלפי אקדמאים פלסטיניים מחוסרי עבודה. העסקתם במינהל אינה עשויה לספקם, וכבר היו דברים מעולם.
צירוף כל הגורמים הללו, שבמהירות יבינו לאיזה מצב נקלעו, עשוי להוות רקע מתאים להתפתחות והתפשטות אידיאולוגיות שמאליות-מהפכניות. מאבק אפשרי בתוך אש"ף יהווה רק קטליזטור להתארגנות המונית – דרך אסיפות-רחוב, הפגנות ואולי אף… מאבק מזוין.
אני קורא לכך סיטואציה מהפכנית. אם יהיו כוחות מהפכניים שינצלו סיטואציה זו – יספר לנו העתיד.
רצועת-עזה
אי-אפשר לדבר על הגדה ועל רצועת-עזה בנשימה אחת. הפלסטינים ברצועה, שהצטופפו במאות אלפיהם בשטח קטן על גבול המדבר, מנותקים מן השלטון המצרי ש"דאג" להם עד 1967, ומדוכאים על-ידי השוט הישראלי אחרי 67', נמצאים במצב שונה מזה של הפלסטינים בגדה. הכוח הכלכלי ברצועה מתרכז בידי 3% מן האוכלוסיה – בעלי הפרדסים; מיעוט קטן עוסק בחקלאות, ואילו הרוב של הלא-מובטלים עובד בעבודות עונתיות בפרדסים או בעבודה שכירה בישראל.
מחנות הפליטים הדחוסים ברצועה תוססים מפעילות פוליטית מחתרתית. פעילות זו התבטאה ביוזמה מקומית להקמת תנועות-מחתרת מזוינות עם קשרים רופפים בלבד אל אש"ף. מחתרות אלה פעלו כנגד משתפי הפעולה, הבוגדים, במקביל לפעולות נגד צבא הכיבוש הישראלי. חוזקן והשפעתן של תנועות אלה מוכחים מן הקשיים שהיו לממשל הישראלי בהרכבת עיריה "אזרחית" בעזה. רצועת-עזה אף פעם לא הוכנעה על-ידי פעולות הדיכוי האכזריות. ישנם רמזים שהמחתרת שימשה אף גורם של רדיקליזציה חברתית. נשים שהשתתפו אקטיבית במאבק קיבלו רהביליטציה לקיום יחסי-מין מחוץ לנישואין עם הלוחמים. הן לא נחשבו עוד לזונות בעיני האוכלוסיה.
רדיקליזציה זו היתה הגורם לכך שמרבית הקשרים וההשפעה שהיו לאש"פ ברצועה, באו לא מאל-פתח הדומיננטי, כי אם מהחזית-העממית בראשות ג'ורג' חבש, שהיא רדיקלית יותר במצעה החברתי.
הניתוק הטריטוריאלי של רצועת-עזה מ"ליבה" של פלסטין עשוי להיות רב- משמעות. חשיבותה של עזה כשער-הימי-הריבוני של פלסטין תדחוף את השלטון המרכזי לכפות את עצמו על הרצועה. המגמות הרדיקליות של הכוחות המקומיים, שייעזרו ודאי על-ידי הגופים העומדים שמאלה מאל-פתח במאבקים העתידים, מותירות לנו מקום רב לניחושים.
ישראל, ירדן ופלסטין
החלטתו של אש"ף, אשר נרמזה בפרסומים רשמיים, לקבל "תוכנית מינימליסטית" להקמת "מדינה עצמאית" בגדה וברצועת-עזה, אינה מבטלת את תוכניתו לטווח-רחוק, שהיא פחות או יותר המצע הפוליטי הקודם שלו. כלומר, הקמת פלסטין גדולה, דמוקרטית, חילונית וכו'. בינתיים עתידה המדינה הפלסטינית המצומצמת לשכון בין שתי מדינות שנחשבות אויבות העם הפלסטיני – מדינת ישראל הציונית מצד אחד, וממלכת ירדן ההאשמית מצד שני. כיצד יתפתחו היחסים בין שלוש המדינות – קשה לנבא.
אין כיום מדינה בעולם שאינה דואגת לחימושה. פלסטין לא תהיה יוצאת-מן-הכלל, במיוחד עקב מצבה המיוחד בין ישראל לירדן. יהיו הסכמי ועידת ז'נבה אשר יהיו, פלסטין תשאף להוכיח את עצמאותה המלאה ברכישת נשק כבד. לגבי מדינות רבות אין בכך משום בעיה. לגבי פלסטין – יש ויש. האם יסכים חוסיין להתיר העברת טנקים דרך שטחו לפלסטין? בעזה יש נמל, אך כיצד מעבירים טנקים מעזה לגדה? או מטוסים? ישראל ודאי שלא תשמח להרשות מעבר מסוג זה בשטחה או במרחב האווירי שלה.
המדינה הפלסטינית תמצא עצמה בסבך של בעיות. היא תהיה תלויה מבחינה כלכלית בישראל, או בעזרה אחרת, שבדרך כלל לא באה בחינם. היא תהיה תלויה מבחינה ביטחונית ברצונה הטוב של ישראל, או ירדן. היא תהיה תלויה מבחינת מדיניות הפנים בעמי האיזור או במעצמות הגדולות, או בשניהם גם יחד, שיתירו, או לא יתירו ויילחמו נגד התפתחות חברתית-רדיקלית שעלולה לסכן את הסטאטוס-קוו העתיד של ועידת ז'נבה.
ישראל, אפילו אם תסתגר ותקיף עצמה במסך-ברזל, תשפיע על ההתפתחויות החברתיות בפלסטין. גם לערביי ישראל החיים לאורך הקו הירוק, או בריכוזים בגליל, יהיה מה לומר. הפער הכלכלי והחברתי בין מדינת ישראל לבין פלסטין לא יעזור להשתלבותה של האחרונה במרחב. ניסיון צפוי מצד ישראל לנצל את פלסטין בדרכים ניאו-קולוניאליסטיות וניאו-אימפריאליסטיות רק יביא לקיטוב מעמדי בפלסטין, לנטיות אנטי-אימפריאליסטיות גוברות והולכות. העתיד יראה אם יהיו אלה התפתחויות בעלות נטייה לאומנית גרידא, או התפתחויות עם כיוון שמאלי-מהפכני.
האם תהיה היערכות ירדנית-פלסטינית נגד ישראל? או, אולי, ברית בלתי-קדושה ופרגמאטית בין ישראל לבין פלסטין נגד ירדן? ירדן וישראל כאחת תהיינה מעוניינות להפנות את סיר-הלחץ הפלסטיני אחת כלפי השנייה.
במצב מעורער כזה, פעולת טרור או חבלה אחת עלולה להיות הגפרור שיצית את הפתיל. האם יהיה השלטון החדש השקוע בבעיות בפלסטין מסוגל למנוע פעולה כזו? האם ירצה למנוע אותה?
פלסטין עצמאית ותוססת תשפיע על התנאים החברתיים בירדן ובישראל. הקירבה הלאומית, החברתית והרגשית של אוכלוסי עבר-הירדן היא לפלסטינים, הרבה יותר מאשר לבדואים של חוסיין. כבר ב-1970, בזמן מלחמת-האזרחים, נלחמו התושבים המקומיים בכמה מקומות עם הפלסטינים כנגד הלגיון הירדני. באירביד השתתפו התושבים בהקמת הסובייט המהפכני, ואחרי הכיבוש הירדני, ספגו מנחת-זרועם של משרתי השושלת ההאשמית.
האם תתאפשר הפלת המלוכה בירדן על-ידי תושבי המקום בעזרת פלסטין, ואולי אף בעזרת סוריה? אין להוריד אפשרות זו מן הפרק.
ההתפתחויות בפלסטין עשויות להגיע לידי מאבקים פוליטיים ברחובות, לידי הפגנות והתארגנות המונית. במצב כזה לא תוכל החברה הישראלית לשקוט על שמריה. כיצד יגיבו השכבות המנוצלות המופלות לרעה והמדוכאות בישראל נוכח קריאה אפשרית למהפכה חברתית משותפת עם העם הפלסטיני? האם יביאו ההתפתחויות בפלסטין להסתגרות לאומנית בישראל או יפתחו את הדרך לשיתוף פעולה של כוחות מהפכניים משני העמים?
בשני המקרים עומדת הציונות, כתנועה פוליטית, להידחק לעמדות הגנה נואשות. אולם, לכך אחזור בהמשך.
לא יהיה שקט בשום מקרה
ייתכנו גם פתרונות אחרים של פשרה, מלבד הקמת מדינה פלסטינית. אפשרית הסכמה על ביצוע התוכנית הפדרטיבית של המלך חוסיין, על-פיה תהיה ריבונות ירדנית על הגדה ורצועת-עזה ויינתן שלטון אוטונומי באזורים אלה לפלסטינים.
כתוצאה מכך, ייכנס אש"ף למחוז האוטונומי וירכיב, קרוב לוודאי, את השלטון המנהלי. אך כמה זמן יעבור עד שהסדר כזה יתפוצץ? אש"ף לא יסכים להתפרק מנשקו, ואילו ההנהגה לא תוכל לוותר אף על "התוכנית המינימליסטית" שלה. לא בשביל פתרון כזה נלחם אש"ף כל שנות קיומו. אחרי מלחמת האזרחים ב-1970והטבח שערך הצבא הירדני במחנות הפליטים, חוצים נהרות של דם בין הפלסטינים לשלטון ההאשמי. בהזדמנות הראשונה תכריז המנהיגות הפלסטינית על עצמאות המחוז האוטונומי.
רק הרכב כוחות וסיטואציה פוליטית מסובכים למדי יאפשרו למלך חוסיין לכפות את שלטונו על ה"מורדים". את דיכוי רצועת-עזה ייאלץ להשאיר לממשלת ישראל. ואפילו אפשרית התפתחות דמיונית כזו – עם סיומה שוב לא יושג שום פתרון.
כל הסכם פשרה אחר, שלפיו יישאר אש"ף מחוץ לעניינים, לא יביא "הרגעה" לאיזור.
משמעות ההתפתחויות לגבי התנועה הציונית ולגבי השמאל האנטי-ציוני
ההכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני בארץ הזו, שהיא תנאי לכל הסדר של פשרה שיכלול את אש"ף, תהיה סדק רציני בחומת ההצטדקות של התנועה הציונית. מבחינה רעיונית יהיה זה ל גביה תחילת הסוף. הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני אינן נעצרות בשום קו-גבול מלאכותי, ובוודאי שלא בקו הירוק שנקבע בהסכמי שביתת-נשק ומתוך הסכם סודי בין הציונים למלך עבדאללה לחלוקת פלסטין ביניהם (1949).
כל פשרה עם הפלסטינים, בלי שינוי מהפכני במערך הפוליטי והחברתי של ישראל, שינוי שאינו צפוי בקנה-מידה רציני, לא תפתור את בעיותיה של הציונות. המתיחות באיזור לא תפוג, ואולי אף תגבר, משום שתהיינה לה כעת גם השלכות חברתיות ולא רק השלכות ביטחוניות-צבאיות. הציונות תעמוד עם גבה אל הקיר, או, יותר נכון, עם גבה אל הים. ניסיון ציוני לשמור על כל שעל אדמה מהשטחים הכבושים נראה כדרך היחידה להשיג ארכת זמן עד שתתחסל התנועה ככוח פוליטי במזרח התיכון. אם יביא חיסול התנועה הציונית גם לחיסול האומה הישראלית, בתור אומה קולוניאליסטית, או אם יבוא חיסול הציונות תוך הצטרפות האומה הישראלית למאבק מהפכני ביחד עם העם הפלסטיני – אפשרויות אלה עומדות בסימן שאלה גדול.
אינני אומר שכל זה יחול מחר. לאחר כל הנאמר לעיל אפשר לערוך ניחושים כיצד יתפתחו העניינים לטווח רחוק. אך יהיו אלה רק ניחושים.
אולם, לטווח קרוב, במידה וקיימת האפשרות להסדר כלשהו של פשרה, שיכלול את הפלסטינים, על השמאל המהפכני האנטי-ציוני לבחון ולנתח את האפשרויות השונות, ולאורן לשנות, אם יהיה צורך בכך, את סדר העדיפויות בפעילות השוטפת.
אל ניתן למאורעות להפתיע אותנו.