על מעמד הפועלים בפולין – ג. ולאדימיר (ולדימיר גולדקורן)

10 באפריל 1974

in גיליון-71: אפריל 1974, מאמרים

מאורעות חורף 1970/71 בפולין עוררו הדים רבים בעולם:

  • הפועלים העזו לדרוש;
  • הפועלים העזו לשבות;
  • הפועלים העזו לצאת לרחובות ולהפגין;
  • הפועלים העזו לתפוש בידיהם את השלטון בערים ולנהל אותן בעצמם ולמען עצמם.

ההתקוממות נרמסה תחת שרשראות הטנקים, שוב היתה על העליונה ידו של המעמד השליט – הביורוקרטיה. גדאנסק ושצ'צ'ין נטבלו בדם פועלים; נטבחו עשרות בני אדם. הביורוקרטים הקריבו את גומולקה וכמה מתומכיו על מזבח האינטרסים של המעמד כולו. הוחלף נציג אחד של המנצלים בנציג אחר שלהם. אם רק יראה בכך צורך, יהפוך גיירק ללא ספק לתליין הפועלים, דוגמת קודמו המודח גומולקה. שוב הובסו הפועלים במאבקם הצודק.

כמהפכנים, מוטלת עלינו החובה לנתח את סיבות כישלון הפועלים ואת המבנה הפנימי של המשטר הביורוקרטי. מאמר זה איננו מתיימר להיות ניתוח כולל מעין זה. ברצוני לתרום את חלקי הזעיר לניתוח שכזה, ולהבהיר לציבור המהפכנים בישראל כמה עובדות יסוד בנושא הנדון.

מן הכפר אל העיר

מבחינה היסטורית, מעמד הפועלים בפולין הוא צעיר יחסית. כפי שציין מ. מחובר במאמרו על מהות המשטר בברית המועצות ("מצפן", גיליונות מס' 66 ומס' 67) וכפי שקבעו קורון ומודזלבסקי בחיבורם ("המכתב הגלוי" המפורסם, שפרקים ממנו הופיעו בגיליונות קודמים של "מצפן"), הרי תפקידה ההיסטורי של הביורוקרטיה הוא תיעוש ארץ מפגרת, אשר מסיבות שונות אינה יכולה לעבור את תהליך התיעוש בדרך קפיטליסטית. לכן, הדבר המאפיין יותר מכל את הדינמיקה של החברה הפולנית בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה ותפישת השלטון בידי הביורוקרטיה (בעזרתו המכרעת של הצבא הסובייטי) הוא גידול מהיר ביותר של הפרולטריון – גידול הקשור בהעברה המונית של חלק מהאוכלוסייה הכפרית אל הערים, שבהן חל תהליך מזורז של הקמת התעשייה. לשם הדגמה נביא אי אלה נתונים סטטיסטיים ועובדות היסטוריות אחדות.

עד סוף מלחמת העולם השנייה היתה פולין ארץ תת-מפותחת, בעלת תעשייה מפגרת, עודף ידיים עובדות בכפר ואבטלה ניכרת בעיר. ברוב שטחה של פולין – כלומר בחלקי הארץ שהיו בתחום האימפריה הצארית – בוטל שיעבוד האיכרים רק ב-1864 וכידוע ביטול שיעבוד האיכרים הוא תנאי הכרחי לתחילת התפתחות התעשייה. עם זאת, לא היה שחרור האיכרים מלווה ברפורמה אגררית, וכתוצאה מכך נתהוותה שכבה ניכרת של כפריים מחוסרי קרקע. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 השתייכו לשכבה זאת שליש מכלל תושבי הכפרים תחת השלטון הרוסי. בגליציה – שהיתה תחת שלטון אוסטרי – היו בקיץ שנת 1902 כפליים ידיים עובדות מכפי הדרוש; ובחורף היה מספר הידיים העובדות פי שלושה מהדרוש. באותה שנה היוותה אוכלוסיית גליציה 28% מכלל אוכלוסיית אוסטריה; אך באזור זה היו מרוכזים רק 16% מהמפעלים התעשייתיים. רק 10% מאוכלוסיית גליציה הועסקו בתעשייה.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לא היה המצב טוב בהרבה. משנת 1913 עד 1938 גדלה אוכלוסיית פולין ב-16%. לעומת זאת ירד התוצר התעשייתי באותה תקופה ב-5%. עד 1939 התפרנסו 40% מהאוכלוסייה מן החקלאות. מתוך תוספת האוכלוסייה הכפרית בתקופה מ-1921 עד 1938 נשארו 67% בכפר. בשנת 1935 היו שליש מתושבי הכפרים מובטלים. עם זאת כשליש מכלל המשקים החקלאיים היו זעירים – פחות מ-20 דונם. שליש נוסף מכלל המשקים היו קטנים – בני 20 עד 50 דונם. כלומר, שני שלישים מכלל המשקים החקלאיים לא העניקו לבעליהם פרנסה מספקת. בערים, שאליהן היגרו  22% מאוכלוסי הכפרים, הגיעה האבטלה ל-23 עד 29 אחוזים.

בשנת 1945, לאחר שתפסה הביורוקרטיה את השלטון, החל בפולין תהליך תיעוש אינטנסיבי. עם זאת, החלה, כאמור, הגירה המונית מהכפר אל העיר. בשנים 1946-60 היתה ההגירה גדולה פי 2.5 מאשר בשנים 1921-38. היום מתפרנסים שני שלישים מאוכלוסיית פולין מהכנסות שאינן חקלאיות. למעלה ממחצית האוכלוסייה מתגוררת בערים. מספר פועלי התעשייה גדל מ-870,000 (בשנת 1946) עד למעלה משלושה מיליון (בשנת 1969). מבין הפועלים מועסקים 87% במפעלים ממשלתיים והשאר בקואופרטיבים הנתונים לפיקוח המדינה. רוב הפועלים מועסקים בענפים הבאים: ייצור חומרי דלק (323,000), טקסטיל (329,000), ענף המכונות והמתכת (247,000), ייצור מכוניות (247,000), תעשיית המזון (202,000). מספרים אלה מצביעים בבירור על מגמת התיעוש שהציבה הביורוקרטיה לעצמה: כלומר, שימת הדגש על התעשייה הכבדה ועל תעשיית אמצעי ייצור.

אפשר גם להיווכח כי בדרך כלל השתייכו לענפים הגדולים הנ"ל אותם פועלים ששבתו בתקופות שונות. נציין לדוגמה את שביתת עובדי המפעל לייצור קרונות בפוזנאן ב-1956, שהיוותה את תחילת "האוקטובר הפולני"; את שביתת עובדי המספנות ב-1970; את התסיסה בין כורי מחוז שלזיה בעת מאורעות 1970 בערי החוף; ואת שביתת פועלי הטקסטיל בלודז' בשנת 1971 שבעקבותיה נאלץ גיירק לבטל את ההתייקרויות.

רובם המכריע של הפועלים החדשים – כלומר רוב הפועלים בכלל – באו מן הכפר והם דור ראשון בתעשייה. מבין תושביהן החדשים של הערים 43.5% הם איכרים לשעבר. מבחינת המוצא המעמדי מתחלק הפרולטריון הפולני כדלקמן: מיעוט קטנטן (5 עד 7 אחוזים) הוא ממוצא עירוני זעיר-בורגני; חלק לא גדול יותר (קצת יותר מעשרים אחוז) הם פועלים בעלי ותק רב או בני פועלים; הרוב המכריע – קרוב לשלושה רבעים – הם פועלים יוצאי כפר. עם אלה האחרונים נמנים גם "פועלים-איכרים", המתגוררים בכפר ומלבד עיסוקם בתעשייה מעבדים גם חלקת אדמה משלהם (בדומה למספר רב של פועלים ערבים בישראל). אולם יש לציין כי מבין פועלי התעשייה מגיע שיעור בני המוצא הפרולטארי למחצית ובענף הבניין מגיע שיעור זה ל-44%.

בדרך כלל נמוכה רמת השכלתם של הפועלים שבאו מן הכפר מזו של הפועלים ממוצא פרולטארי. בין יוצאי הכפרים יש היום 28% שלא סיימו בית ספר יסודי (לעומת 17% בין בני פועלים); 28 אחוזים נוספים מבין הפועלים יוצאי הכפר הם בעלי השכלה עממית מלאה, אבל חסרי השכלה תיכונית (לעומת 36% בין בני פועלים); ולבסוף, 25% מבין יוצאי הכפרים הם בעלי השכלה תיכונית (לעומת 30% בין בני פועלים).

מספר ה"איכרים-פועלים" המתגוררים בכפר מגיע עד קרוב למיליון וחצי. בני שכבה זאת מהווים רבע מפועלי פולין (הסטטיסטיקה מוכיחה איפוא כי 43% מתושבי הכפרים מתפרנסים מעיסוקים בלתי חקלאיים). "איכרים-פועלים" מועסקים בענפים הבאים: 22.5% בתעשייה; 28% בבניין;  32% בתחבורה; 17.5% בשירותים אחרים. בדרך כלל נמוכה רמתם התרבותית של "הפועלים-איכרים" מזו של הפועלים השוכנים בעיר ואפילו מזו של הפועלים העירוניים שנולדו בכפר. בראשית שנות השישים היו 80% מהפועלים-האיכרים בעלי השכלה יסודית בלבד, בעוד שבקרב האוכלוסייה העירונית היו 45% בעלי השכלה גבוהה יותר.

רובם של הפועלים יוצאי הכפר מרוצים משינוי מצבם ומהפיכתם לפועלים. בסקר שערכה הסוציולוגית הפולנית ירוסינסקה ענו כשני שלישים מהפועלים יוצאי הכפר כי לדעתם עולה יוקרתו של פועל על זו של איכר. רובם אינם רוצים לעזוב את מקום עבודתם ואף אינם מתלוננים על מנהלי העבודה שלהם. שאיפתם העיקרית – לעלות בדרגה בתחום בו הם עובדים. עם זאת, אין הפועלים החדשים רוצים לנתק את קשריהם עם הכפר: לפועלים-האיכרים יש מקור הכנסה נוסף בכפרי מושבם; ואילו הפועלים שבאו מן הכפר ומתגוררים בעיר מנצלים את קשריהם עם בני כפר הולדתם לשם השגת מזון זול יותר, וחיסכון זה יש לו חשיבות רבה באיזון תקציבם המתוח. (לפי הסטטיסטיקה הרשמית, מוציא פועל ממוצע בעל משפחה קרוב למחצית משכורתו על מצרכי מזון.)

לשעבר, היתה הכנסתו של הפועל גבוהה בהרבה מזו של האיכר – בשנת 1958 הגיע ההפרש עד 40%, אולם לאחרונה נצטמצם פער זה וכמעט שבטל כליל. אף על פי כן, קיימת נהירה מתמדת של הנוער הכפרי אל העיר.

עם זאת יש להזכיר גורם נוסף של ניידות חברתית: עקב חוסר קאדרים תעשייתיים מומחים בשנים הראשונות לאחר המלחמה, עלה חלק ניכר מהפועלים המומחים – רובם ממוצא פרולטארי, בעלי תודעה מעמדית מפותחת וחדורים במסורת המאבק המעמדי – לשכבה חברתית גבוהה יותר: לטכנוקרטיה.

נציין עוד, כי בענף "המרדני" ביותר של התעשייה הפולנית – התעשייה הכבדה – היה גידול מספר הפועלים נמוך מן הממוצע (גידול של 171.6% בין שנת 1950 לשנת 1969, לעומת גידול של 206% בתעשייה הפולנית בכלל במשך אותה תקופה). כלומר, בין פועלי התעשייה הכבדה יש ריכוז גבוה יחסית של פועלים ותיקים ובני פועלים. רק מעטים מבני הכפרים הולכים לתעשייה הכבדה; כי העבודה שם מפרכת יותר ופחותים הסיכויים לעלייה בדרגה.

פסיכוזה של פחד

השיעור הגבוה מאוד של יוצאי הכפרים והאיכרים-הפועלים מהווה גורם כבד משקל של היעדר תודעה מעמדית מפותחת בקרב הפרולטריון הפולני. בדרך כלל מעלים הפועלים המתמרדים דרישות כלכליות גרידא, אף על פי שאחרי כן במהלך המאבק, נוצרות באופן ספונטני צורות התארגנות שונות, ועולות גם תביעות מקיפות יותר. רמתה הנמוכה של התודעה המעמדית מסבירה גם את חוסר העקביות במאבק הפועלים, ובעיקר את חוסר ההיענות והיעדר שיתוף הפעולה בין השובתים בערי החוף לבין הפועלים בשאר חבלי הארץ. ברור כי בזאת ממלא תפקיד חשוב גם חוסר האפשרות להתארגן באופן חוקי לקראת המאבק – אך אין זה הגורם המכריע. יש לציין עוד כי קיימים קשרים רבים בין הפועלים החדשים לבין נציגי הדרגים הנמוכים של הביורוקרטיה, שמוצא רבים מהם אף הוא מן הכפר. לעיתים מהווה ההיכרות האישית גורם המאפשר גישה סלחנית יותר כלפי הביורוקרטיה: הפועל עשוי לזהות את המעמד הביורוקרטי עם שכנו או קרוב משפחתו והוא (כלומר הפועל) אף יכול להשתעשע בתקווה שבנו יעלה למעמד הביורוקרטיה: אכן, תקוותו זאת תקוות-שווא היא, כי למעשה תמה ונגמרה זה מכבר תקופת הניידות החברתית שלאחרי מלחמת העולם: לבני הפועלים מצפה עתיד של פועלים.

כאמור לעיל, אחד הגורמים (אם לא הגורם הראשי) לכישלונות הפועלים בפולין, הוא חוסר התארגנותם. היעדר האירגון נובע בעיקר מן הטרור הפוליטי המופעל על ידי הביורוקרטיה כלפי כל מתנגדיה, באמצעות המנגנון החזק והמסועף של המשטרה החשאית. גורם הפחד הוא, לדעתי, אחד הסימנים המאפיינים את המשטר הביורוקרטי. כאשר מתגלה ניסיון כלשהו של התארגנות פוליטית, מופעלות מיד נגדו סנקציות משפטיות חמורות. (כמקובל ברוב משטרי הדיכוי, יכולים גם שלושה אנשים להוות "אירגון בלתי חוקי"). יתר על כן, לעולם אינך יכול להיות בטוח שבן שיחך אינו מלשין של הש"ב – וזאת לאו דווקא מסיבות אידיאולוגיות, אלא כתוספת למשכורת הרעב שלו. עלה בידי הביורוקרטיה ליצור פסיכוזה של פחד ושל אמונה שאנשי הש"ב שורצים בכל פינה. נוסף לכל זה, קיומה של תודעה מעמדית הוא תנאי הכרחי להתארגנות פועלים רצינית.

מכשול נוסף בפני התפתחותה של תודעה מעמדית הוא השפעתה של הכנסייה על חיי הפועלים. לא זו בלבד שהעם הפולני הוא קתולי במסורתו; אלא שנוסף לכך מהווה הכנסייה בפולין את המוסד האופוזיציוני היחיד הפעיל גם במישור האידיאולוגי וגם במישור המעשי. אין השלטונות יכולים להרשות לעצמם להגביל את חופש הביטוי של הכמרים בדרשות של יום א' בכנסיות. בתנאים אלה הפכה הכנסייה לסמל ההתנגדות לשלטון, לסמל אופוזיציוני עקבי.

הפעילות המהפכנית אסורה

קיים בפולין תהליך של גוויעת המסורת והניסיון של תנועת הפועלים הלוחמת. עובדה זאת היא אחת התוצאות וגם אחת הסיבות של היעדר התודעה המעמדית. כאן יש לציין כי מעולם לא הגיעה תנועת הפועלים הפולנית להישגים מרשימים במיוחד, וזאת מחמת סיבות אחדות:

ראשית, היעדר תיעושה של הארץ, עד לתפישת השלטון בידי המפלגה הקומוניסטית. מובן מאליו כי בארץ שבה קטן הפרולטריון במספרו, אין תנועת פועלים חזקה יכולה להתפתח כראוי.

שנית, חוסר עצמאותה של פולין עד שנת 1918. עד אז היו כל מאבקי העם הפולני מאבקים לאומיים. שאיפת השאיפות היתה השחרור הלאומי, שחרור מדיכוי בידי השלטון הרוסי השנוא.

שלישית, המלחמה נגד רוסיה הסובייטית בשנת 1920, מלחמה שאותה תיארו שליטי הארץ כהמשך המאבק נגד "העריצות הרוסית" ובעד עצמאותה המדינית של פולין. ההמונים האמינו לשליטים; במוחות רבים הצטיירו רוסיה הסובייטית, הבולשביזם והקומוניזם בכלל כמשהו דומה למשטר העריצות הצארי, אם לא כהמשך ישיר שלו.

רביעית, אופי התנועה הסוציאליסטית בפולין הישנה. בחלקה היתה תנועה זאת משועבדת לחלוטין לסטאליניזם וחלקה האחר נסוג עד מהרה לעמדות רפורמיסטיות-אופורטוניסטיות. מאז השתלטות הסטאליניזם בברית המועצות לא היתה בפולין שום תנועה סוציאליסטית רצינית מהפכנית ובלתי תלויה – לא טרוצקיסטית ולא אנארכיסטית (כידוע היו הטרוצקיזם והאנרכיזם שני הזרמים המהפכניים הבלתי תלויים החזקים ביותר בתנועה הסוציאליסטית העולמית באותה תקופה). יש להזכיר גם כי בפקודת סטאלין פורקה המפלגה הקומוניסטית הפולנית בשנת 1938 והנהגתה חוסלה. בכל תולדות פולין לא היתה אפשרות להתארגנות לגאלית של התנועה הסוציאליסטית המהפכנית.

בזמן שלטון הצאר, בתקופה שבין מלחמות העולם, אחרי תפישת השלטון בידי המפלגה הקומוניסטית – בכל התקופות האלה התנהלה הפעילות המהפכנית במחתרת. היתה רק תקופה אחת – בעת "האוקטובר הפולני" של 1956 – שבה היה מעמד הפועלים יכול להתארגן ואולי אף לתפוש את השלטון, אך הזדמנות זאת הוחמצה – כפי שמציינים קורון ומודזלבסקי – מפני שהזרם המהפכני לא הבין כי האויב העיקרי הוא מעמד הביורוקרטיה בכללותו, ולא רק האגף השמרני ביותר של מעמד זה. המהפכנים העניקו את אמונם ותמיכתם לזרם "הליברלי" בתוך הביורוקרטיה השלטת, וכך ניצלו אותם ביורוקרטים "ליברליים" את תמיכת הפועלים כדי לעלות לשלטון, ואחר כך דיכאו אותם: ביטלו למעשה את כוחן של מועצות הפועלים שהתארגנו אז, סגרו את העיתונים השמאליים-סוציאליסטיים, השיבו על כנן את השיטות הסטאליניסטיות.

וחמישית, מנסים השליטים הביורוקרטיים להשכיח את זכר עברה של התנועה המהפכנית. ארכיונים נסגרו, והגישה אליהם חסומה. רבים מוותיקי המפלגה הקומוניסטית הועברו למקומות שלא הכירו אותם מפעילותם לפני המלחמה; במקומות חדשים אלה כבר לא היו הם חלק ממעמד הפועלים – כלומר, אנשים מוכרים הנתונים ללחצים מצד ציבור הפועלים המקומי – אלא משגיחים ממונים מגבוה, מעין "שליטים זרים" החולשים על אנשים שאינם מוכרים להם ואינם מכירים אותם. כאמור, עלו הפועלים-המומחים בדרגה החברתית ונכנסו לשורות הטכנוקרטיה – מעמד שגם הוא מנוגד לפרולטריון. (מכיוון שלעתים מעלה הטכנוקרטיה תביעות הדומות לתביעות הפועלים, ולעתים אף קיים שיתוף פעולה זמני בין שני מעמדות אלה נגד המעמד הביורוקרטי השליט, הרי שלא תמיד מבינים הפועלים את הניגוד ביניהם לבין הטכנוקרטים.) על ידי עלייה זאת בסולם החברתי, נוטרלו אנשים שיכלו להוות גורם מתסיס ומהפכני בקרב הפועלים. השלטונות אף הצליחו לעורר בקרב ההמונים את ההרגשה כאילו העבודה הגופנית היא נחותה ומביישת, ולכן יש לשאוף להיות אף פקיד זוטר ובלבד שלא להישאר פועל.

לימוד לקחי המאבק

אפשר לסכם: כישלון פועלי פולין במאורעות ערי החוף ב-1970/71 ובמאבקים אחרים, נעוץ קודם כל ברמה הנמוכה למדי של תודעתם המעמדית. סיבותיה העיקריות של התודעה הפוליטית הנמוכה הן:

  • צעירותו של מעמד הפועלים. כתוצאה מן התיעוש המזורז אחרי עליית הביורוקרטיה לשלטון, והאחוז הגבוה של פועלים בני כפר ופועלים איכרים נטולי כל מסורת מהפכנית, בדרך כלל מרוצים הפועלים בני הכפר משיפור מעמדם, תביעותיהם הן לרוב כלכליות בלבד.
  • חוסר התארגנותו של מעמד הפועלים. התארגנות חוקית אינה אפשרית, ואת ההתארגנות הבלתי חוקית מונעים הפחד וחוסר בשלותם הפוליטית של הפועלים. את חוסר ההתארגנות מנצלים שני גורמים עיקריים. בזמנים כתיקנם מנוצל המצב על ידי הכנסייה, שהיא הגוף היחידי המהווה אופוזיציה חוקית, מאורגנת, עקבית ולוחמת נגד המשטר, ובמצבים מהפכניים מנצל האגף "הליברלי" של הביורוקרטיה את חוסר ההתארגנות של הפועלים כדי לבגוד בהם לאחר מכן.
  • היעדר מסורת מספקת של תנועת הפועלים המהפכנית הבלתי תלויה, ופעולתה המכוונת של הביורוקרטיה להשחתת היסודות המעטים של המסורת המהפכנית הקיימת. גם היום אין (עד כמה שידוע לי) שום התארגנות של מהפכנים פולנים בגולה – התארגנות שהיתה עשויה לעזור בגיבוש מצע רעיוני ובפעילות מהפכנית יומיומית בתוך פולין.

*     *     *

למרות כל המסקנות הבלתי מעודדות שהבאתי לעיל, יש לציין התפתחות ניכרת בתודעתו המעמדית של הפרולטריון הפולני. אמנם, דרישותיהם הראשונות של הפועלים השובתים בערי החוף היו כלכליות בלבד ונועדו בעיקר לשמור על רמת החיים הקיימת; אך במהלך המאבק הוכרזה שביתה כללית בעיר שצ'צ'ין ופועלי העיר נטלו בידיהם את השלטון בה. כתוצאת המאבק נאלצה הביורוקרטיה לסגת במידה מסוימת – נסיגה ראשונה שבאה בלחץ מאבק מעמד הפועלים בעצמו ולבדו, ולא מהתמרדות האינטליגנציה השמאלית או האגף "הליברלי" בקרב הביורוקרטיה. כך יכלו הפועלים לחוש במשקלם כמעמד ובהשפעתם על סדרי השלטון, לראות את פחד השליטים הביורוקרטים מפני זעם הפרולטריון. הפועלים חזו כיצד מקריבה הביורוקרטיה את גומולקה כדי להציל את שלטונה המעמדי, וכיצד אף גיירק פוחד מפניהם.

בצורה הטובה ביותר מתפתחת התודעה המעמדית תוך כדי המאבק עצמו. תוך כדי מאבקם מגלים הפועלים מי הם אויביהם העיקריים; תוך כדי מאבק צומחות צורות התארגנות כדוגמת מועצות הפועלים. במאבקיו נגד שלטון הביורוקרטיה למד מעמד הפועלים הפולני לקחים חדשים במלחמה למען חרותו. לא לשווא היו השביתות, ההפגנות, הקורבנות – ואף הכישלונות. רמתו של כל מאבק גבוהה מקודמו. סופם של פועלי פולין לנצח ולכונן משטר סוציאליסטי – משטר הנשען על שלטון מועצות פועלים דמוקרטיות.

 

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: