ממשלת סעודיה הכחישה מכל וכל את הידיעה אשר הובאה על ידי העיתון הכווייתי "אל-סיאסה" בנוגע לשחרורם כביכול של 1,800 אסירים פוליטיים סעודים. באופן זה הדגישה הממשלה הסעודית פעם נוספת את האופי העריץ והרקוב של מדיניותה, המוצאת ביטויה בדיכוי האלים של תנועת הפועלים ושל התנועה הלאומית ובשמירת האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי באזור.
קשה לקבוע במדויק את מספרם של האסירים הפוליטיים בחצי האי הערבי: רבים מהם נרצחו, בעוד אחרים נחשבים לנעדרים… אולם בתי הכלא הממשלתיים מכילים בלי כל ספק אלפי אסירים אשר נעצרו במהלך גלי ההתעוררות הגדולים של התנועה הפועלית והלאומית במדינה, וזאת בלא שהובאו בפני בית דין כלשהו ובלא שהתעוררו קולות מחאה או דרישות לחקירת תנאי מעצרם – לא בעולם הערבי ולא בארצות אחרות.
מאז תחילת שנות החמישים ידע חצי האי הערבי מאבקים פועליים ולאומיים עזים. בשנת 1953 ערכו פועלי חברת הנפט ערמקו שביתה כללית כשהם תובעים את קיצורו של יום העבודה, העלאת משכורותיהם, שיפור תנאי המגורים והכרה בזכותם להקים איגוד מקצועי. שביתה זו נמשכה שלושה שבועות.
גם בשנת 1956 עמד מעמד הפועלים בראש המאבק הלאומי. משנודעה ההחלטה של הממשלה לחדש את ההסכם בדבר הבסיס הצבאי האמריקאי באל-זהראן פרץ גל של הפגנות ושביתות אשר דוכאו ביד חזקה. בחודש אייר [מאי] 1956 נערכה הפגנת פועלים בה נטלו חלק אלפים מבין פועלי חברת הנפט, כשהם צועדים תחת הסיסמה "הלאה האימפריאליזם האמריקאי!" ודורשים את הקמתו של איגוד מקצועי דמוקרטי. בתגובה על גלי הדיכוי והמאסרים הוכרזה ב-18 ליוני 1956 שביתת פועלים כללית שנמשכה מספר שבועות ואשר אילצה את השלטונות להיענות לחלק מתביעותיהם של הפועלים.
בזמן מלחמת יוני 1967 נערכו הפגנות המוניות וזאת בעיקר באזורים הפועליים אל-זהראן, ראס תנורה ובקיק, בדרישה להפסיק את שאיבת הנפט; המפגינים תקפו את בניין הקונסוליה האמריקאית באל-זהראן, הורידו וקרעו לגזרים את הדגל האמריקאי וגרמו נזק רב במשרדים, במגורי האמריקאים ובמתקני חברת הדלק ערמקו.
מאז 1967 שוקד המשטר על שכלולם של מנגנוני הדיכוי והמשטרה החשאית, כשהוא מתרכז בעיקר בפיתוח "המשמר הלאומי", המורכב מבני השבטים, ככוח דיכוי מקומי החונה בסביבות הערים הגדולות, וכמשענת עיקרית למשטר במידה ויתגלה פגם בנאמנותם של קציני הצבא. בד בבד עם כך גדל מספרם של מוסדות המשטרה החשאית לשישה – כולם כאחד תחת פיקודם והשגחתם של קצינים אמריקאים.
למרות קינותיו הקבועות של המשטר הסעודי על אובדן ירושלים והתיימרותו כתומך כביכול של תנועת ההתנגדות הפלסטינית, נתנסו תנועת ההתנגדות ואוהדיה בחצי האי הערבי ברדיפות והגבלות מסוגים שונים. ביוני 1967 נעצרו עשרות מפגינים ורבים מבין הפלסטינים הלאומיים הוגלו אל מחוץ לגבולות המדינה. בני הנוער הלאומיים המתנדבים לשורות ההתנגדות הפלסטינית נמצאים תחת מעקב קבוע. אין ראיה בולטת יותר לעוינותו של המשטר את תנועת ההתנגדות ותומכיה מאשר סירובו להתיר את עריכת הלווייתו של הגיבור ריאד אל-חזים אשר נפל חלל במלחמתו באויב הישראלי על אדמת פלסטין הכבושה בשנת 1969.
שנת 1969 והשנים שבאו אחריה הביאו עמן מסע טרור נרחב, מעצרים ועינויים בבתי הכלא. בעקבות גילוי ניסיון הפיכה נגד המשטר, נעצרו על ידי השלטונות האוטוקרטיים אלפי אזרחים. בין השאר הושלכו לכלא לא פחות ממאה קצינים מדרגות שונות; סמלים וחיילים רבים אחרים גורשו מתפקידיהם, מספרם של העצורים מבין הפועלים עלה על אלפיים. מסע המעצרים לא פסח על הסוחרים, הסטודנטים, הפקידים והנשים.
בשנת 1970 הטילו כוחות הצבא הסגר על האזורים אל-קטיף ואל-אחשא ומנעו את כניסתם ויציאתם של התושבים במשך חודשים.
* * *
כתוצאה מכל הרדיפות ומסעות הטרור שהוזכרו לעיל נמקים היום אלפי אסירים בבתי הכלא של מכה וג'דה וריאד ודמאם בתנאי תברואה מחרידים. רבים מהם נפחו נשמתם בעקבות העינויים או כתוצאה מן ההזנחה הכללית ומטיבם הירוד של המזון והטיפול הרפואי. ביניהם הלוחמים: עבד אל-ואחד עבד אל-ג'בר, חסן אל-שייח פרג', מג'יד אל-שמאסי, סעוד אל-מועמר ועשרות אחרים מבני חצי האי הערבי אשר מאסו בשלטון האימפריאליזם ובהרכנת הראש בפני השלטון האוטוקרטי הריאקציוני המושחת.
תנועת השחרור הערבית על כל שלוחותיה ותנועות השחרור בעולם כולו נקראות בזה להרים קולן למען יישבר קשר השתיקה בעניינם של לוחמי חצי האי הערבי הנמקים בכלאם.
* * *
מתורגם מהשבועון הלבנוני "אל-חורייה" ("החרות"), גיליון מס' 649, 10 לאוקטובר 1973.
