שוב ושוב צצה ועולה השאלה הפלשתינאית על סדר היום של ממשלות האיזור והמעצמות הגדולות; כרוח שלא ניתן לעוצרה, כשד שלא ניתן לסלקו.
והפעם הזאת – כתוצאה ממלחמת אוקטובר ומן ההסדרים המתבשלים בעקבותיה – מוצגת השאלה באור "ריאליסטי", בצורה "מעשית", באופן "פרגמאטי"; כמשהו שיש לטפל בו בצורה דיפלומטית, בבחינת מעשה של תן וקח.
שאלת מימוש מלוא זכויותיו של העם הערבי הפלשתינאי, המהלכת כרוח אימים במסדרונות הפוליטיקה האזורית והעולמית מזה שנים, נראית עתה לרבים כניתנת לפתרון מלא. הווה אומר: הממשלות הקיימות, בתיאום עם המעצמות הגדולות ובחסותן, מסוגלות בתנאים הקיימים למצוא איזושהי "נוסחה גואלת", שתסיר אחת ולתמיד את השאלה המטרידה הזו מעל סדר-יומן. או אז תוכלנה הממשלות להתפנות לייצוב שלטונן, ואילו המעצמות תוכלנה לתחום את אזורי השפעתן· השינויים החדשים ישולבו במסגרת הסדר הקיים; וניצולם ושיעבודם של המוני העם – כולל, כמובן, המוני העם הערבי הפלשתינאי – יימשך.
* * *
עמדתנו ביחס לשאלה זו – "השאלה הפלשתינאית" – ידועה.
הננו תומכים במימוש מלוא זכויותיו של העם הערבי הפלשתינאי. לשון אחר: הננו תומכים בזכות ההגדרה העצמית של עם זה – שהיה ועודנו כיום הקורבן העיקרי של ההתנחלות הציונית מראשיתה.
יחד עם זאת אין אנו סבורים, כפי שעושים זאת "ציונים-סוציאליסטים", "סוציאליסטים-לאומיים" וקומוניסטים-רשמיים – כי בתקופתנו ניתן להפריד את תהליך שחרורם של העמים לשני שלבים: השלב הראשון הקרוי "שלב השחרור הלאומי", והשלב השני הקרוי "שלב השחרור החברתי". גישתנו זאת תקפה, כמובן, גם לגבי שאלת שחרורו של העם הערבי הפלשתינאי.
הניתוח התיאורטי (ההלכה) וההיסטוריה של העולם הערבי בתקופתנו (המעשה) לימדונו גם, כי לא רק שלא ניתן להפריד את המאבק לשחרור לשלביו, אלא גם שלא ניתן לבודד את המאבק הפלשתינאי מן המאבק הרחב יותר: מאבק העמים הערביים לאיחודם ולשחרורם המלא – הן מעול הניצול הזר, האימפריאליסטי-העולמי, והן מעול הניצול המקומי, הבורגני-הערבי.
הניצול הזר והניצול המקומי קשורים זה בזה. האימפריאליזם האמריקאי, למשל, לא יכול לנצל את חצי-האי הערבי, לדוגמה, אם אין בנמצא כוחות מקומיים, מעמדות נצלנים שהם חלק מן החברה הערבית, אשר מסייעים בידו. וכמו כן: המעמדות הנצלנים בעולם הערבי לא יוכלו לעמוד בלחץ ההמונים ולא יוכלו להמשיך ולנצלם אם לא יסתייעו באימפריאליזם.
מכאן: אנו גורסים כי "השאלה הפלשתינאית" תגיע לכלל פתרון מלא רק במסגרת ניצחונו של מאבק מהפכני כל-אזורי למען הסוציאליזם; מאבק שיביס את האימפריאליזם; ימוטט וימגר את שלטון סוכניו המקומיים; ישבור את הגבולות הקיימים; יאחד את העמים הערביים; יבטיח את מלוא הזכויות של העמים הלא-ערביים החיים במזרח הערבי.
הכרתנו זו לא פוטרת אותנו מהתייחסות עקרונית להתפתחויות המתחוללות לנגד עינינו; בעיקר עתה, כאשר האפשרות כי הנסיגה תיכפה על ישראל הופכת לממשית וכאשר "השאלה הפלשתינאית" נבחנת הן על-ידי האימפריאליזם, הן על-ידי הממשלות והן על-ידי האירגונים הפלשתינאים עצמם.
האפשרות כי בשטחים שיפונו על-ידי ישראל תוקם "מדינה פלשתינאית" עומדת עתה על סדר היום, ומעסיקה, כאמור, גם את האירגונים הפלשתינאים (ראו בגיליון זה את דברי חוואתמה).
לנו אין אשליות ביחס למידת עצמאותה של מדינה כזו בתנאים הנוכחיים, וביחס לאופיה המעמדי. זו תהיה מדינה בורגנית קטנה, הנשלטת על-ידי האימפריאליזם, ממש כמו המדינות הסובבות אותה. אלא שבהבדל מן המצב הקיים – לא יתקיים בה דיכוי ישראלי ישיר, ואפילו אם בתי הכלא שבה יהיו מלאים בעצירים ובאסירים פלשתינאים, כמו עכשיו, הרי שהסוהרים יהיו ערבים פלשתינאים, שישרתו תחת דגל פלשתינאי. גם המנצל הישיר לא יהיה יהודי מישראל, אלא ערבי פלשתינאי. דברים אלה הם ודאיים, שכן מדינה כזו, אם תוקם, לא תהיה תוצאת ניצחונו של מאבק מהפכני המוני, היא תוקם כתוצאה ממו"מ בין חמסנים ושודדים, משעבדים ומדכאים.
למה, אם כן, עדיפה בעינינו אפשרות זו, בתנאים הנוכחיים, על פני המשך הכיבוש הישראלי או על פני חזרתו של חוסיין?
כי מימושה של אפשרות זו, תוך דחיית שתי האפשרויות האחרות, תבהיר ותבליט את היסוד המעמדי; תקל, כנראה, על עבודתם של הסוציאליסטים המהפכנים בקרב בני העם הערבי הפלשתינאי; תנפץ את האשליה בדבר "פתרון פלשתינאי" ל"שאלה הפלשתינאית"; תמחיש את העובדה כי האחדות הערבית הבנויה על בסיס המשטרים הקיימים והסדר החברתי הקיים היא אחדות מזויפת, שבה ממשיכים המוני הפועלים והפלאחים להיות שרויים תחת עול הניצול והדיכוי המעמדי; תוכיח כי סילוק הכובשים הישראלים בלבד אינו מספיק כדי לשחרר באמת את ההמונים הפלשתינאים.
אירגוננו מקיים עתה דיונים בשאלה זו; כמונו עושים גם שאר האירגונים המהפכניים בישראל. התקיימו גם דיונים משותפים בהם הוחלט על פרסום בדפוס של חוברת מיוחדת שתוקדש לנושא זה, מטעם "מצפן", "מצפן-מרכסיסטי" ו"מאבק"·
מערכת "מצפן"