תצלום פלאקט שצוייר בידי שמעון צבר לצורך הפגנת מחאה נגד
מאסרו של גיורא נוימן, שנערכה ליד שגרירות ישראל בלונדון
רבים כבר הבחינו בכך שבפוליטיקה הישראלית המילים משנות את משמעותן לבלי הכר, ולעיתים אף משתמשים בהן כדי לציין את ההפך הגמור מהוראתן המקורית. המלחמה האחרונה לא רק שלא תרמה לשירוש מחלה זו, אלא לעיתים אף הגדילה את התהום שבין המילים לבין הכוונות שמאחוריהן.
ניקח לדוגמה את המילה שלום.
מי לא רוצה שלום? גם אליאב וגם כהנא. גם פעיל וגם בגין. גם חזן וגם דיין. לגבי הרב כהנא למשל, השלום פירושו הכנעת העולם הערבי בצורה היחידה שהוא מבין – שפת הכוח. תמורת כניעה כזאת, והכרה בזכותו הבלעדית של עם הסגולה על ארץ הסגולה, יוותרו אנשי הסגולה זמנית על מימוש זכותם על חלקי הארץ שעדיין לא שוחררו (מן הירח ועד למדבר, וממקום חנייתם של "כוחותינו" בסוריה עד נהר הפרת) . ב"חלקי א"י המשוחררים" יש לעורר הגירה ערבית אל מחוץ לגבולות הארץ – כי זה "הפתרון ההומני ביותר לבעיה הדמוגרפית".
זהו השלום של "הליגה להגנה יהודית"!
"פשרן" יותר הוא מנחם בגין. השלום שלו הוא ויתורים חלקיים על סיני (כאילו סיני היא שלו), אך זאת רק לאחר הסכמה כלל ערבית ל"זכותנו להתנחל בכל חלקי א"י"! יש סיכוי להסכמה כזאת, לדעתו, אם נבין ש"אסור לנו לתת יד לחלוקתה מחדש של ארץ-ישראל", וש"נפסיק לדבר על זכויות העם הפלשתינאי שלא היה ולא נברא". באחת: המשך דיכויו ונישולו של העם הערבי הפלסטינאי. ייתכן שלשם כך נצטרך לעבור סיבוב נוסף, סיבוב שבו, כמובן, לא יהיו מחדלים, שלקראתו כולנו נהיה מוכנים, והטנקים יגיעו בזמן לחזית, על גוררים ולא על שרשראותיהם.
הסופרמרקט הפוליטי הגדול, שעדיין שולט בישראל – המערך, הבין סוף-סוף, בכורח המציאות, שיש להכיר בעובדה שאיננו חיים בחלל ריק, ושקיים עם פלסטינאי העומד לקחת חלק בהתרחשויות הפוליטיות. יש על כן "לא להתעלם מן הפלסטינאים וממאווייהם", כלשון מודעת הבחירות של המערך, אבל "לשלול הקמת מדינה נוספת בין המדבר לים". צריך כמובן להזכיר הרבה את המילה שלום, אך יחד עם זאת להמשיך את הדיכוי בשטחים הכבושים, כולל גירושים, מאסרים ופיצוצי בתים; יש "למצות כל סיכוי של שלום בז'נבה", אך להמשיך את מדיניות הקולוניזציה לפי תוכנית גלילי המתה-החיה ("לפי החלטות הממשלה מעת לעת"). "כמובן, אנו בעד מו"מ ישיר", אך צריך לדון רק עם נציגי מדינות קיימות, ולא עם אירגונים.
"הכל פתוח למו"מ בלי תנאים מוקדמים", חוץ מאופירה, ימית, חברון, ירושלים, לטרון וגולנית (שימו-לב לשמות המקומות!). לגבי רוב החוגים הפוליטיים בישראל, השלום הוא עיסקת חבילה שבה נותנים שטחים מסוימים תמורת "גבולות ביטחון", פירוזים, הסכמי "אי-התקפה", "קווי הגנה", "עומק איסטרטגי" וכו'.
הרעיון שיש לפתוח דף חדש ביחסים עם העם הערבי-פלסטינאי, הסובל מדיכוי ומנישול עד עצם היום הזה, אינו עולה כלל על דעתם של "מנהיגי דעת-הקהל"בישראל. כאילו אין עם פלסטינאי, כאילו לא היו מאה שנות נישול, כאילו שלא היתה מלחמה. כאילו…
גם לגבי היונים שבחבורה, כמו אליאב או פעיל, השלום הוא מין עסק, שבו נותנים מטר של שטחים תמורת ק"ג של שלום.
גם ההכרה החיובית ביסודה של חוגים אלה, בזכותו של העם הפלסטינאי למדינה משלו, היא הכרה בתנאי. בתנאי שהפלסטינאים יכירו בכל הישגיה הפוליטיים והטריטוריאליים של הציונות: בחוק השבות, בישראל, בחוקי הדיכוי והאפליה, בחוקי הקרקעות, ובגבולות שגם בתוכם ימשיכו להימצא בני אותו העם. איש מהם אינו מעלה על דעתו להפעיל כאן את עקרון ההדדיות (והרי הכל אצלם הדדי וסימטרי) – כלומר, להתנות הכרה ערבית בציונות בכך שזו תכיר בזכויות העם הערבי-הפלסטינאי… שכן כולם יודעים, אפילו שאינם מבטאים זאת בפומבי, שציונות וזכויות העם הערבי הפלסטינאי סותרים זה את זה ואינם ניתנים להשלמה.
למרות שרוממות השלום וזכויות הפלסטינאים בפיהם, מזכירות התוכניות של אבנרי ודומיו מעין בנטוסטאן מזרח-תיכונית. הכוונה היא למדינת-בובה זעירה, נטולת זכויות ועצמאות פוליטית וכלכלית, תחת פיקוחם של "אחיה" הגדולים: ישראל הציונית, וירדן של חוסיין. למעשה, מימושה של תוכנית כגון זו רק יחליף את דיכויו הישיר של העם הפלסטינאי בדיכוי עקיף.
אצל כולם נקשרים, בצדק, המונחים שלום וביטחון אחד בשני. אולם ההיגיון האומר שהביטחון היחיד הוא שלום בין העמים, מתעוות לחלוטין והופך לנוסחה שלפיה הביטחון הוא תנאי לשלום. וזה מחזיר אותנו מיד לפילוסופיה המוכרת מאז 67'. שהרי שלום-בטחון-נישול-בפיתחת-רפיח-עיר-יהודית-בגולן-גבולות-מוגנים-קווי-ביצורים-ליכוד-השורות- ועמידה-בשער. השלום הוא אם כן: התבצרות; אף שעל; עומק איסטרטגי; מיגננה; לא עוד חורבן בית; לא ניסוג; לא נוותר; אין ברירה; העולם כולו נגדנו; הערבים רוצים להשמידנו; שנאת עולם לעם עולם; שנית מצדה; לא עוד; נצח ישראל לא ישקר; נצח ישראל לא; נצח ישראל; נצח; לא!
פרדוקס אחר הוא "המו"מ להפרדת-הכוחות", שהוא רק חלק קטן ממה שנקרא "ההידברות הישראלית-אמריקאית". לכולם ידוע כבר היום, שישראל הפכה להיות תלויה בחסדיה ובמוצא פיה של ארצות-הברית. אך נראה שאין הדבר מדריך כלל את מנוחתם של "קברניטי" ישראל. להיפך, לפי קצב נסיעותיהם לבירת ארצות-הברית נראה, שהם היו שמחים לפתור את כל בעיותיה של ישראל במשא-ומתן ישיר וללא תנאים מוקדמים ליד שולחן הדיונים… בוושינגטון.
"ראש הממשלה נוסעת לדיון הגורלי ביותר בתולדות המדינה"; "שר-החוץ נוסע לדיון בסיכויי השלום"; "שר-הביטחון נוסע לדיון בנושא הפרדת הכוחות" – מודיעים העיתונים חודש אחרי חודש. כאילו שהשטחים שנכבשו ב-67' הם שטחים אמריקאיים וצריך להחזיר אותם לארצות-הברית. כאילו ששכנינו דוברי האנגלית כפו עלינו מלחמה, כדי ליישב סופית את הסכסוך, ועתה יש להפריד בין הצבאות בחזית. כאילו שאת משרד-החוץ האמריקאי מנהל פליט פלסטינאי.
בכל הפעילות הקדחתנית הזאת נשכח כמעט שישראל חיה בלב המזרח התיכון ושיש לה מלחמה עם העולם הערבי. נשכח שהעם הישראלי זקוק לשלום עם העמים הערביים ולא עם הבית הלבן.
יתכן שמנהלי הפוליטיקה הישראלית יאותו גם לקפוץ לז'נבה, לפגישת נימוסין עם המשלחות הערביות, אך כבר עתה ברור שכל נסיגה או "ויתור" ישראליים לא יוצגו כ"מאמץ כן למען השלום" אלא ככניעה ללחץ אמריקאי. האם יוכל הצד הערבי להתייחס ל"ויתורים" אלה כאל משהו אחר מאשר "תרומה לשלום ישראל-ארצות-הברית"?