הציטטות הבאות נלקחו מתוך ספרו של דוב (ברנארד) יוסף, שר המשפטים הקודם בממשלת ישראל ומנהיג ציוני ידוע שהיה פעיל בזמן המנדט. שם הספר: "השלטון הבריטי בארץ ישראל". הספר יצא לאור בירושלים ב-1948.

*     *     *

"צדק גס על ידי הדיוטות"

  • נשללה מן הארץ ההגנה היסודית, שחוקיה של כל מדינה תרבותית מעניקים לתושביה. התקנות הנהיגו מחדש הוראות חוק שהיו נהוגות באירופה לפני תקופת החרות, וזה לא מכבר במדינות טוטליטאריות (עמ' 220-219).
  • קשה להאמין כי באמצע המאה העשרים נטל שלטון... לעצמו את הסמכות לשלוט בארץ... לפי חוקים שבעל-פה, אך זוהי המציאות... תקנה 4 מתקנות ההגנה (שעת חרום)... קובעת... כי "אפשר לתת או להוציא בעל-פה כל צו, הוראה, דרישה, הודעה או מינוי לפי תקנות כלשהן, אם הרשות המוציאה אותם מוצאת זאת לנכון". גולת הכותרת של תחיקה מוזרה זו היא הסמכות הניתנת לשלטונות לפי תקנה זו לעשות פעולה סודית נגד אדם (עמוד 221).
  • יש בתקנות משום סטייה בלתי שכיחה מן הכלל המקובל... האומר שכל אדם מוחזק זכאי עד אשר הוכחה אשמתו, וכי חובת הוכחת האשמה מוטלת על הרשות התובעת אותו לדין (עמ' 225).
  • אין צורך, כפי שנהוג בדרך כלל, לקבל פקודת מעצר משופט... ואין צורך להביא נאשם לפני שופט חוקר לשם חקירה מוקדמת בעניין ההאשמה נגדו. אפשר לשפוט אדם תוך 48 שעות מזמן מעצרו, והמשפטים מתנהלים בצורה מקוצרת. במלים אחרות – בירור משפטי כדת וכדין הוחלף בשיטת "צדק" גסה שקציני צבא הם משמשיה. אין כל צידוק לשלילת זכותו של כל אדם להישפט בפני בתי דין אזרחיים, בימים שהארץ אינה במצב מלחמה ובתי הדין האזרחיים יכולים למלא את תעודתם, ואף ממלאים אותה. מצב זה, שכמוהו כמשטר צבאי, יכול להיות מכוון רק לתכלית אחת, והיא – לאפשר הענשת נאשם על ידי שימוש בשיטת צדק מקוצרת ומקוצצת בכל אותם המקרים שבהם יכול היה אותו אדם לצאת זכאי בדינו לפני שופטים יודעי חוק, הנוהגים לפי הכללים המקובלים של החוק והסדרי הדיון. אין שום צידוק לנוהג כזה, שהוא למעשה הפקרת חייהם של הנאשמים בידי קציני צבא, שלעתים הם הדיוטות גמורים בענייני חוק ומשפט (עמ' 222).
  • שום פסק דין, גזר דין, צו או הוראה הניתנים על ידי בית דין צבאי אין להטיל בהם ספק ואין לערער עליהם בפני כל בית דין, ואף לא בדרך צו "הביאס קורפוס" (תקנה 30). (עמ' 223).
  • אין לערער בפני בית דין אזרחי על כל פסק דין, צו או דיון משפטי של בית דין צבאי (עמ' 229).
  • סמכויות... המפקד הצבאי (לפי תק' 111) הן מוחלטות, ואין הוא חייב לתת נימוקים למעשיו. בתי הדין אף לא ידרשו מאיתו לתת נימוקים כאלה (עמ' 227).

"ביטול זכויות האדם היסודיות"

  • חופש הפרט בארץ הוא נחלת העבר או שיר מזמור לעתיד לבוא (עמ' 223).
  • לפי התקנות הקיימות (תק' 111) אין אדם בארץ יכול להיות בטוח שלא ייאסר בתוקף צו מעצר של מפקד צבאי או של אדם שהורשה על ידו – וייתכן שיהא זה חייל בדרגת רב"ט או פקיד נמוך – ויהא נידון להתנוונות במחנה-מעצר כל זמן שנותן הצו רוצה בכך. אין נותן הצו חייב לתת כל סיבה למעשהו, אלא זאת, ש"הוא סבור שנחוץ או מועיל ליתן את הצו כדי להבטיח את שלום הציבור"... משאמר נותן הצו כי זו דעתו, אין לערער על הצו בשום בית דין. דבר זה מבטל למעשה את ההגנה העיקרית הניתנת לחופש הפרט, הווה אומר את צו "הביאס קורפוס". אפשר להגיש בקשה לצו כזה לבין הדין, אך אם בתשובה לבקשה תוגש תעודה המאשרת שמפקד צבאי או אדם שהורשה על ידו נתן את הצו, וכי הוא סבור שמן הצורך או מן התועלת לעשות זאת – לא יחקור בית הדין בסיבות למתן הצו. מכאן יוצא כי למעשה אין תקווה לקבל צו "הביאס קורפוס" במקרים של מעצר. פירושו של דבר כי החוק בארץ אינו נותן לאדם כל תרופה משפטית נגד מעצר, ומעצר זה יוכל איפוא להיות, ואמנם במקרים רבים היה, מעשה שרירותי גרידא. על יסוד צווים אלה אפשר להחזיק אנשים במעצר זמן בלתי מוגבל ואמנם נעצרו אלפים... וכמה מהם עצורים זה חמש או שש שנים ללא כל בירור משפטי, כשרבים מהם אינם יודעים את סיבת מעצרם. כשלוחצים על השלטונות לומר מדוע נעצר אדם מסוים, נוהגים הם לענות שהוא חשוד בהשתייכות לאירגון בלתי חוקי, אך אין השלטונות מביאים עדויות להוכחת החשד (עמ' 224).
  • כל חייל רשאי גם לאסור כל אדם "שאינו מניח את דעתו בעניין זהותו... אם הוא חושד שאדם זה פעל או עומד לפעול באופן העשוי לפגוע... בקיום הסדר הציבורי (עמ' 225).

"שעבוד למשטר עריצות"

  • התקנות מקנות למפקדים צבאיים עוד סמכויות נרחבות ביותר. הם רשאים לאסור את השימוש בדרכים ובשטחים מסוימים (תק' 122)... להטיל עוצר בית (תק' 124). השלטונות הרבו להשתמש בסמכויות אלה, ואף השתמשו בהן לרעה. המפקדים הצבאיים רשאים לצוות שבתי עסק יישארו פתוחים או סגורים (תק' 129), וכך ניתנה להם האפשרות לשתק את חייו הכלכליים של ציבור (עמ' 226).
  • תיקון בתקנות ההגנה נתן... את הסמכות להכריז על כל שטח בארץ כעל אזור המכונה "אזור פיקוח"... כל כניסה לאזור פיקוח וכל יציאה ממנו אסורות, אלא ברשות המפקד הצבאי (תק' 156)... השלטונות הכריזו על כמה אזורים בארץ כעל אזורי פיקוח. זו היתה פעולת עונשין המכוונת להעניש את הציבור על ידי שימוש בכוח ולשעבדו בדרך זו למשטר של עריצות (עמ' 226).

"גזילת חופש הדיבור"

  • תקנות אלה, ששללו מהיחיד את חרותו, גזלו ממנו גם את חופש הדיבור. תקנה 124 קובעת כי כל אדם, "המשתדל בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באופן שיוכל לפגוע... בקיום הסדר הציבורי ייאשם בעבירה". הצנזור רשאי לאסור פרסומו של כל דבר אשר "לדעתו יכול לפגוע... בקיום הסדר הציבורי", הוא רשאי לפתוח כל דברי דואר, וכל נוסע המגיע לארץ צפוי לכך שיערכו חיפוש אצלו ובכל חפציו (תקנות 87, 92).
  • דיכוי חופש העיתונות קיבל חיזוק בתקנה האומרת כי "לא יודפסו ולא יפורסמו שום הודעה, ציור, כרזה, מודעה, כרוז, חוברת או מסמך אחר המכילים חומר בעל משמעות מדינית (בין בצורת מאמר ובין בציון עובדות או בכל אופן אחר) אלא אם כן הושג תחילה רשיון בחתימת ידו של מושל המחוז" (תק' 96). (עמ' 226).