תחת הכותרת "החבר נאיף חוואתמה משוחח על בעיות השעה" פירסם השבועון השמאלי היוצא לאור בלבנון "אל-חורייה" את הכתבה שאת תרגומה לעברית אנו מפרסמים להלן.

הכתבה, שהופיעה בגיליון מס' 649 (10.12.73) הכילה גם את הכותרות-סיסמאות הבאות:

  • המאבק לסיכול תוכניות ההסדר הזוגי [הדו-צדדי] והתוכנית האמריקאית-הציונית-הירדנית.
  • המאבק למימוש זכותו של העם הפלסטיני לקיום לאומי, עצמאי והקמת שלטון לאומי על כל כברת אדמה – תהא אשר תהא – מן האדמות הפלסטיניות.

השאלה הפלסטינית – שאלת זכויותיו של העם הערבי הפלסטיני – עומדת במרכז כל ההתרחשויות הידועות בשמות "הסכסוך הישראלי-ערבי", "הסכסוך המזרח תיכוני" וכו'. לכן אנו רואים זאת מחובתנו לפרסם עמדות, הצהרות ודיונים של אירגונים פלסטיניים וקבוצות פלסטיניות בשאלה זו, וכן לדווח על מחשבות והלכי רוח בנושא זה. לפרסומים אלה יש חשיבות רבה לשם קידום המאבק המהפכני והרחבתו. בעיקר חיוני הדבר למהפכנים הפועלים בישראל, שכן העיתונות הישראלית (ושאר אמצעי התקשורת), או שמסלפת את העמדות האלה או שמתעלמת מהן ביודעין, בשרתה שירות נאמן את הרעיון הציוני ואת הפוליטיקה הציונית.

להלן נוסח הכתבה.

*     *     *

במשך שש שעות תמימות ולפני קהל מאזינים שמנה חמשת-אלפים איש שוחח החבר נאיף חוואתמה על העמדה הפלסטינית ובעיותיה בשלב הנוכחי. בתום דבריו נערך דיון מקיף בבעיות שהועלו בנאומו.

להלן אנו מביאים סיכום מתומצת של דבריו של חוואתמה המתייחסים למספר בעיות בעלות חשיבות.

• מלחמת אוקטובר היתה מלחמה לאומית מוגבלת ומוגדרת, מלחמה שהיקפה נפסק על פי רוחב אופקיהן של ההנהגות הפוליטיות אשר ניהלו אותה, מלחמה שהינה תוצאת ההכרח לצאת מן המצב של "לא שלום ולא מלחמה", בעיקר לאחר שכל הניסיונות להפעלת לחץ דיפלומטי הגיעו למבוי סתום; כל זה במטרה להזיז את מצב הקיפאון לכיוון של הסדר מדיני מהיר, על בסיס החלטת מועצת הביטחון 242.

מפקדת המהפכה הפלסטינית ידעה אודות המלחמה העתידה עשרה ימים לפני פריצתה ונכנסה לסידרת ויכוחים ודיונים עם המנהיגות הפוליטית שאמורה היתה לנהל את המלחמה. מפקדת המהפכה הפלסטינית לקחה על עצמה ברצון את התפקיד של השלמת ההכנות למלחמה ואת המשימה להפוך את המלחמה ל"מלחמת שחרור לאומית" להבדיל מן "המלחמה לשיפור הסיכויים להסדר על בסיס החלטת מועצת הביטחון 242", מתוך מטרה להכות את הכובש ולהסיגו מן האדמות הערביות והפלסטיניות הכבושות, ללא תנאי וללא כל הגבלה, מתוך מטרה לאפשר לעם הפלסטיני לממש את זכותו להגדרה עצמית באופן עצמאי על אדמתו המשוחררת. הגשמתה של משימה זו מחייבת הבטחת האפשרות לפתוח באש בחזית הירדנית, פיתוחו של תהליך חברתי דמוקרטי-מהפכני נרחב בתוך ההמונים הפלסטיניים, חימושם של המונים אלה והבטחת אפשרותם להקים לעצמם אירגונים פוליטיים, מקצועיים וחברתיים באופן חופשי, פריצת הצבאות הערביים אל חזיתות הקרב וניצולם של הנפט ומצבורי ההון הערביים. במובנים אלו שונות ההכנות הממושכות והמתמידות לפתיחתה של מלחמת שחרור לאומית מאלה המכוונות למלחמה מוגבלת שכל מה שיש באפשרותה להשיג הרי הם סיכויים טובים יותר להסדר פוליטי על בסיס החלטה 242.

היה ברור ומחוור היטב למפקדת המהפכה שהעניינים מתפתחים עם זאת למלחמה מוגבלת.

• מלחמת אוקטובר הולידה אלמנטים חדשים בקנה מידה אזורי ועולמי כאחד. ואולם במקום להעמידם לשירות המאבק, למען פיתוחו עד כדי מלחמת שחרור לאומית, נוצלו אלמנטים אלה לקידומו של הסדר פוליטי מהיר.

מלחמת אוקטובר הביאה במהלכה ובעקבותיה את הדברים הבאים:

– מעין שיווי משקל צבאי ופוליטי במישור של הסכסוך הישראלי-ערבי, אחרי שכוחות האויב ומכונות המלחמה שלו ספגו מכה קשה ומכאיבה.

– הופעתם של צבאות ערביים הנלחמים בשיטות מודרניות ובכלי נשק משוכללים, המעידים על יכולתם הגבוהה; חיזוקו של הביטחון העצמי אצל החייל הערבי והאזרח הערבי.

– השימוש בנשק הנפט (באותם ממדים שאכן נעשה בו שימוש בעת המלחמה) על כל מה שהשתמע ממנו בקנה מידה עולמי מבחינת הלחץ שהופעל על ישראל וארצות הברית.

– גרימת זעזוע בתפיסה הביטחונית הישראלית הבנויה על העליונות הצבאית המוחלטת ועל ההתפשטות הטריטוריאלית הקולוניאליסטית.

– האימפריאליזם האמריקאי החל להבין שהאינטרסים שלו באזור עלולים לעמוד בפני סכנה חמורה במידה ונשק הנפט ייכנס למערכה, או בסיטואציה בה יולאמו זכיונותיו בייצור הדלק בעיראק, בה תתממש האפשרות של עליית תנועה המונית שתדרוש הלאמת כל הזכיונות האמריקאים באזור.

– התגלתה לעין כל הסולידריות של היבשת האפריקאית עם העניין הערבי הצודק, בכל הנוגע לנסיגת ישראל מן האדמות הערביות שנכבשו בתוקפנות של שנת 1967.

– אירופה הלכה ונשתחררה יותר ויותר מן ההשפעה האידיאולוגית והפוליטית הציונית, הבינה אל נכון שהאינטרסים שלה ואף עצם קיומה קשורים בעולם הערבי, והכירה בעובדה שבעל-בריתה האמריקאי עלול להובילה אל פי תהום. זאת בעיקר אחרי מקרה  הכרזת הכוננות הגרעינית האמריקאית באירופה ובעולם כולו. בעקבות כל אלו יצאה אירופה המערבית בתביעה בה הדגישה את ההכרח להגיע להסדר פוליטי מהיר, כפי שהדברים בוטאו בגילוי הדעת המשותף של מדינות השוק אחרי המלחמה.

– האימפריאליזם היפני החל לעיין מחדש בעמדותיו בבעיות המזרח התיכון לאור הניגוד שבין האינטרסים שלו לבין שתיקתו בעניין התוקפנות הישראלית והתנהגותו של בעל בריתו – האימפריאליזם האמריקאי.

אלמנטים חדשים אלו העמידו את ישראל וארצות הברית במצב של בידוד גובר, והביאו ליצירת לחץ עצום בקנה מידה מקומי ועולמי למען השגתו של הסדר מדיני מהיר.

• כל ההתפתחויות שהוזכרו העמידו את הכוחות המהפכניים הפלסטיניים והערביים כאחד בפני מצב חדש, מצב בו "ההסדר המדיני הינו בעיה קונקרטית העומדת במלוא משקלה על סדר היום..."  – מה מוטל עלינו לעשות על מנת שנשכיל לעמוד בפני כל האפשרויות שהסדר כזה צופן בחובו?

ישראל וארצות הברית עמלות למען יהיה ההסדר הסדר של כניעה – הסדר העומד על אי שובה של ישראל לגבולות ה-4 ביוני 1967, הסדר המבוסס על התנכרות מוחלטת לזכויותיו הלאומיות של העם הפלסטיני. המשטר הריאקציוני הירדני עושה יד אחת עם ישראל וארצות הברית בהכנת הקרקע לתיקונים טריטוריאליים לטובת ישראל ולבליעתן של האדמות הפלסטיניות הכבושות וסיפוחן מחדש על ידי הריאקציונרים הירדנים, אם במסגרת ממלכה ירדנית או במסגרת "ממלכה מאוחדת" (עיין תזכיר הממשלה הירדנית שהוגש לקיסינג'ר בעת ביקורו בעמאן).

לעומת זאת, המדינות הערביות אשר קיבלו את החלטת מועצת הביטחון 338 מעוניינות בהסדר אשר יבוסס על נסיגה מלאה מן השטחים הכבושים מאז 1967 ועל הבטחת זכויותיו הלאומיות של העם הפלסטיני, זאת מבלי שהן מגדירות זכויות אלה.

אנו נדרשים להתמודד עם המצב שתואר לעיל... – מה לעשות?

• לפני המהפכה הפלסטינית עומדות שתי אפשרויות יסודיות: או נקיטת עמדה שניתן להגדירה כהתנגדות שלילית-פאסיבית, זאת על ידי דחייה פומבית של כל עניין ההסדרים והפניית הגב לכל הפרשה; או נקיטת עמדה של התנגדות מהפכנית-חיובית-אקטיבית מתוך ובתוך המאבק המתנהל, ולא מחוצה לו.

ההתנגדות השלילית-הפסיבית, המסתפקת בדחיית כל הסדר שהוא מבלי שהיא מטריחה עצמה להטיל את עצמה לתוך זירת המאבק כצד המעורב ישירות בעניין, אינה אלא סוללת את הדרך לפני הפתרון האמריקאי-הציוני-הריאקציוני-הירדני החסלני, לפני פתרון הכניעה; אין היא אלא סוללת הדרך לפני "ההסדרים הזוגיים", עד כדי כך שדומה שאין היא נרתעת מפני האפשרות של החזרתן של הגדה המערבית ורצועת עזה לשלטונו של המלך חוסיין...

התנגדות שלילית-פסיבית זו מותירה את השדה המדיני פתוח לפני התפתחות העניינים בכיוונים הבאים:

– פתיחת הדלת לפני כינונם של ההסדרים הזוגיים [הדו-צדדיים] בין כל מדינה ערבית בפני עצמה לבין ישראל (הדברים בולטים במקרה של מצרים), הסדרים שאינם אלא מטרתה הישירה של מדיניות האימפריאליזם האמריקאי והמבוססים על לא יותר מאשר על נסיגתה של ישראל מן האזורים הערביים ועל הסתפקותה בגבולותיה ובשטחים הטריטוריאליים שלה עצמה.

– הגשמתו ומימושו של הפתרון האמריקאי-הציוני-ההאשמי של פתרון הכניעה בכל הנוגע לבעיותיו וזכויותיו של העם הפלסטיני, וזאת בהתאם לעמדותיהם של ישראל ואמריקה וחוסיין המכריזים על סירובם להכיר בכל קיום לאומי פלסטיני עצמאי; הכללתו של העם הפלסטיני מחדש בתוך "הממלכה המאוחדת" ובנוסף לכך – סיפוחם של שטחים מן הגדה המערבית ומרצועת עזה אל מדינתו של האויב הציוני.

– כל זה יוביל בהכרח לחיסולה של המהפכה הפלסטינית, למען ומתוך שמירה על הסדרי הביטחון הזוגיים שבין ישראל לבין המדינות הערביות הגובלות עמה. מימושו של פתרון שכזה, כמימושו של כל הסדר שהוא, שיבוא על חשבונו של העם הפלסטיני, יוביל לחיסולם של כל ההישגים הלאומיים והדמוקרטיים אותם השיג העם הפלסטיני בעזרת נשקו, וזאת בעיקר בלבנון, ולהעמדתם של כוחות המהפכה בפני  דיכוי רב דמים ובפני פירוק כלי נשקם, כפי שאירע בטבח של ספטמבר 1970 ואוקטובר 1971 בירדן.

כל זה יוביל לדעיכתו של המאבק הפלסטיני-ישראלי כפי שהיה המצב בין השנים 1967-1948, לצד הקפאתו של המאבק הערבי-ישראלי לאורך קווי החזית עם האויב בהתאם למתחייב מן ההסדר המדיני.

זהו הסך-הכל של ההתנגדות השלילית-הפאסיבית. היא אמורה להוביל את המהפכה הפלסטינית לאבדון, אל מול פי קבר, ולא לניצחון.

– העמדה הלאומית האמיתית מחייבת את העמידה על התנגדות מהפכנית בתוך זירת המאבק, ולא בריחה לפנים ודילוג על פני השלב הנוכחי של המאבק. ההתנגדות המהפכנית היא היא אשר תתייצב אל מול כל הסדר שיש בו משום ויתור על חלק כלשהו מן האדמות הערביות הכבושות או על זכויותיו הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני; היא גורסת כניסה למאבק נגד כל הסדר זוגי האמור להביא להוצאתן של המדינות הערביות בזו אחר זו משדה המערכה, תוך נתינת האפשרות והיכולת בידי ישראל לכפות ויתורים גדלים והולכים; נגד הפתרון האמריקאי-הציוני-ההאשמי; היא גורסת עמידה עיקשת על דחייתם המוחלטת של שלום ("צולח" – המתרגם) והכרה בישראל – עמידה עיקשת על זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית עצמאית על אדמתו, ולכינונו של שלטון מהפכני לאומי עליה. כך יתאפשר סיכולם של הסדרי הכניעה הריאקציוניים והחסלניים. כך תשכיל המהפכה הפלסטינית להמשיך ולהתקיים בין שורות העם. כך יתמיד העם הפלסטיני בשמירתו על תפקידו הלוחם ועל פועלו ההיסטורי למען שמירת זכויותיו ההיסטוריות ולמען המשך המאבק שכם אל שכם עם תנועת השחרור הערבית נגד הישות הציונית, למען כינונה של המדינה הדמוקרטית על כל הטריטוריות הלאומיות הפלסטיניות.

• המאבק המתנהל עתה בין המהפכה הפלסטינית לבין אויביה – הציונים, האימפריאליסטים והריאקציונרים ההאשמים והערבים, מתרכז ביסודו של דבר סביב השאלות הבאות:

מיהו זה אשר ייצג את העם הפלסטיני ויכריע לגבי גורלו: המהפכה הפלסטינית, או המלך חוסיין ואיזשהו אפוטרופוס ערבי אחר אשר ירשה לעצמו לקחת לידיו את ניהול הבעיה הלאומית הפלסטינית?

מי עומד לאמיתו של דבר לצד תוכנית "הממלכה הירדנית" או "המאוחדת" ומי נגדה; מהי הדרך לסיכולה של תוכנית "הממלכה המאוחדת" הריאקציונית והחסלנית בסיטואציה של כפיית הסדר במישור של הסכסוך ערבי-ישראלי?

מה יהא גורל האדמות הפלסטיניות הנמצאות היום תחת הכיבוש הציוני? בינאום? פיקוח בינלאומי? העברה לשלטונו של המלך חוסיין תוך סיפוח חלקים מהן למדינתו של האויב (כפי שאכן יש המתכוונים לעשות)? ובמיוחד אחרי שהנשיא סאדאת הצהיר בפני משלחת מטעם מוסדות המהפכה הפלסטינית שהוא הביא לידיעתו של מזכיר האומות המאוחדות שיש בכוונתו להעביר את רצועת עזה לפיקוח בינלאומי ושאין ברצונו לשאת עוד באחריות לגביה. האומנם יוכרע גורלן של אדמות אלה, לאחר נסיגת כוחות הכיבוש, על ידי העם היושב עליהן?

כזהו הציר המרכזי והעיקרי של המאבק בימים אלה.

על כוחות המהפכה הפלסטינית מוטלת המשימה לפתור שאלות סבוכות אלה ברוח ובדרכים מעשיות לאומיות ומהפכניות אמיתיות. למען לא יגיעו לידי מימוש "ההסדרים הזוגיים" והפתרונות האמריקאיים-הציוניים-ההאשמיים; לבל תמומש תוכנית "הממלכה המאוחדת" המובילה לדעיכת זהותו העצמית של העם הפלסטיני ולחיסול מהפכתו והישגיו – בטווח המיידי או בטווח קצר.

עיקרו של המאבק הוא במימושו של העם הפלסטיני ומהפכתו את זכותם לקיום לאומי של ממש. למען המשך המאבק להשגת מלוא הזכויות הלאומיות-ההיסטוריות.

מטרותיו של המאבק הלאומי הפלסטיני בשלב הנוכחי מתרכזות במאבק למען שלטון לאומי אשר יהווה בסיס להתרכזותו של העם הפלסטיני – בסיס אשר בעזרתו יקודשו ויוגנו הזכויות הלאומיות של העם.

מוטלת עלינו החובה למנוע את החזרתן של הגדה המערבית ורצועת עזה למלך חוסיין – יהא האופן אשר יהא.

מוטלת עלינו המשימה להפיק מן "ההסדר הכפוי" כל מה שניתן להפיק; עלינו להשתמש בכל אמצעי מאבק שיש בידינו למען כינונה של ישות לאומית עצמאית לעמנו, על כל טריטוריה פלסטינית ממנה תיסוג ישראל, לכשתיסוג.

בשום פנים ואופן לא נתיר החזרתן (של טריטוריות) למלך חוסיין או סיפוחן לישראל. חובה עלינו לכונן על אדמות אלה שלטון לאומי עצמאי, באשר שלטון כזה מעצם מהותו הוא הוא יהא שומר את עמנו ואת תפקידו הלאומי הספציפי – מימוש זכויותיו המלאות. באשר בצל ההסדר אנו זקוקים ל"בסיס התרכזות" שכזה... באשר ישות לאומית עצמאית שכזו היא שתשמרנו מפני האובדן ומפני הטבח ותאפשר לעמנו את המשך המאבק נגד הקיום הציוני – למען הקמתה של המדינה הדמוקרטית על כל הטריטוריות הפלסטיניות.