[נספח לגיליון 71 של "מצפן", אפריל 1974, בעברית ובערבית]

שעב ‒ כפר הנמצא 17 ק"מ מעכו. הכפר מוקף כרמי זיתים עתיקים שטופחו על ידי זקני הכפר מאות בשנים. משלושת עברי הכפר ניתן להבחין במטעי הזיתים הענפים ומעברו הרביעי מוקף בגבעות סלעים קירחות ‒ לכאורה מצב אידיאלי: גבעות סלעיות לבנייה, מטעי זיתים ואדמה לעיבוד ומשען כלכלי. אך המציאות שונה לחלוטין; חומה סמויה סובבת את הכפר מכל עבריו, הצריפים והבתים צפופים וקטנים, ומסביב להם המטעים, השדות והגבעות ‒ הכפר נקרע מאדמתו והבתים גם הם נקרעו מבסיסם. הכפר נראה כאילו קפא על שמריו מאז קום מדינת ישראל.

שעב שייך לאותם הכפרים הערביים שאינם מחוברים לרשת החשמל, ודרכים ‏סלולות אין בהם.

אנשים רבים מניחים שבכל כפר בו רואים אנטנות טלוויזיה יש חשמל, אך האמת המרה היא שבמחציתם של כפרים אלה פועלת הטלוויזיה מכוחם של מצברים וגנרטורים חשמליים קטנים.

‏בכפר אין חשמל ואין טלפון. ביתניו העלובים של בית הספר היסודי פזורים במקומות שונים בכפר והם חסרי שירותים וציוד. בכפר אין מרפאה ורגל רופא לא דורכת בו, וזאת על אף שמאתיים ועשרים משפחות חברות ההסתדרות משלמות למעלה משישים לירות דמי חבר לחודש, כלומר 145,000 ‏לירות לשנה.

‏אך בעיית ‏הבעיות של כפר שעב היא האדמה, בערבית ‒ אל-א‏רד.

‏הרוב המוחלט של הכפרים הערביים איבדו 80%‒90% ‏מאדמותיהם, אך לכפר שעב לא נותר אפילו דונם אחד, בית או צריף ‒ אין אדמה, לא לפלחה וירקות, לא לזיתים ולא לבניית בתים.

‏תושבי הכפר אינם יכולים לבנות צריף פח פשוט והבונה משלם דמי שכירות ומסתכן בהריסה, שכבר אירעה לא פעם.

‏40,000 עצי הזיתים המשתרעים על 4,000 ‏דונם הסובבים את הכפר ‒ כולם "שייכים" למינהל מקרקעי ישראל, הכיצד?

מפיו של מוכתר הכפר שנעזר במסמכים ומכתבים המצויים בידיו, ומפיהם של צעירי הכפר עמם נפגשנו באחת השבתות, שמענו את הסיפור החוזר על עצמו בכל הכפרים חוץ מכמה כפרים בודדים: במלחמת 1948 ‏עברה מחצית האוכלוסייה ללבנון, אחרים הסתתרו בהרים מסביב, והצטרפו לאלה שנשארו בכפר עם שוך הקרבות ונקראו "נפקדים נוכחים"; כולם יחדיו נושלו מאדמתם.

‏בכפר שעב היה הנישול יסודי, הכל נלקח. כל הכפר על בתיו, עציו ואדמותיו הועבר למינהל מקרקעי ישראל ונשאר בידיו עד עצם היום הזה.

‏בשנים 1950-51 ‏נישלה הממשלה שבטים בדואיים מאדמתם בשטחי עמק החולה והעבירה חלק מהם לסוריה, חלק אחר הועבר אל כפר שעב. כמו כן הועברו אל הכפר פליטים מכפרים אחרים בסביבה, כפרים אותם מחק הצבא מעל פני האדמה: בקרה [כיראד אל-בקארה], ג'אנאמה [כיראד אל-ע'נאמה], דאמון ומיעאר.

‏הבדואים לא קיבלו כל אדמה או בתים והתיישבו על אדמה שהוחכרה להם על ידי המינהל. הפליטים השתכנו בבתים עזובים ובצריפי פח שבנו במו ידיהם. אלו ואלו שילמו דמי חכירה.

‏עובדה מדהימה היא שכל אדם שרצה להתגורר בכפר ואפילו בביתו שלו מזה מאות שנים חייב היה לשלם דמי שכירות. כאשר רצה הכפר לשפץ את בית הבד ולהופכו לבית ספר דרש המינהל 3,000 לירות פלוס וקיבל אותם כדמי שכירות שנתיים.

מחד לקחה המדינה את הכל, ומאידך רצתה לשלם פיצויים. רבים מהתושבים מסרבים לקבל את הפיצויים הללו ואחרים מסכימים בלית ברירה, ובתמורה מקבלים הסכמה מן המינהל שמחכיר להם את בתיהם-הם, או מאפשר להם לבנות צריף על אדמה מוחכרת שגם היא היתה בעבר שלהם.

‏לפני כשנה ביקשו קיבוצים בסביבה לחכור את ‏האדמות שהיו מעובדות בידי הבדואים והפליטים מהחולה. לפי תקנות המינהל יש לקיבוצים עדיפות על הכפרים הערביים וכך קיבלו הקיבוצים את האדמות וחלק נוסף מהאוכלוסייה הועמד בפני שוקת שבורה.

‏מכה טרייה זו דחפה את בני הכפר לפעולה, נשלחו מכתבים רבים למשרדי הממשלה והמינהל המסבירים את בעיותיו ומצבו של הכפר. אולי לא במקרה החלו העניינים להתגלגל בזמן הבחירות האחרונות. פקידים ויועצים ביקרו בכפר ושמעו את תביעות התושבים שהתמקדו בשלושה שטחים עיקריים:

‏א. בקשתם לתת ל-160 משפחות עניות ומרובות ילדים רשות לחכור מהמינהל את שטחי המטע והפלחה של הכפר.

ב. בקשה להחכיר לכפר שטח בנייה על אחת מהגבעות שליד הכפר.

ג. טיפול בענייני בריאות, חשמל, טלפון וכבישים.

‏יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, מר [שמואל] טולדנו, ביקר בכפר בזמן הבחירות והבטיח למלא את תביעותיהם. הוא מינה את נציגו בצפון, מר יורם כץ מחיפה, לדאוג לכך, ואומנם אחרי דיונים רבים גובשה תוכנית בנייה והקצאת אדמות בחכירה.

במכתב בכתב ידו של מר יורם כץ מיום 28.12.74‏, יומיים לפני הבחירות, הוא מבטיח: "משרדנו פועל למען ביצוע התוכנית של חלוקת האדמות באופן שיענה על תביעות התושבים... אנו נדאג לביצוע ההחלטה שנתקבלה במינהל".

‏ההבטחה, שהמכתבים הרבים מדקדקים לא לפרטה, כללה החכרת אדמות לתושבי הכפר ‒ אדמות, שכידוע הופקעו קודם לכן מן הכפר עצמו.

המינהל דרש וקיבל 160 ‏צ'קים דמי קדימה לחכירה. אולם באמצע חודש פברואר השנה הופיע בכפר צבי הגאי, מפקח מטעם המינהל והודיע לאנשי הכפר שהוחלט לא להחכיר כל שטח שהוא. השטחים הוחכרו לקיבוץ יודפת, למוכתר כפר סכנין, לתושב מדיר חנא ואפילו לתושבים מכפר מג'דל שמס שבגולן ‒ כולם מלחכי פינכה ממקורבי השלטון. בכך שברו השלטונות את כל ההבטחות.

‏מוכתר הכפר והמועצה המקומית שלחו מכתבי תלונה לראש הממשלה ולמשרדים השונים, והתגובה אמנם לא איחרה לבוא; ב-20 בפברואר החזיר המינהל את הצ'קים ששילם הכפר כדמי קדימה על ההחכרה, בתוספת המשפט: "ועדת המכרזים החליטה שלא לקבל את הצעתך".

‏עוד ב-26 באוקטובר 1973, לפני הבחירות, קיבל המוכתר מכתב ממשרד השיכון בו מובטח לאשר חלקה לבנייה בכפר ולתכנן חלוקת מגרשים. כן הובטח במכתב "סיוע במסגרת התוכנית 'בנה ביתך'" בצורת הלוואות, תכנון וכו'. עד היום, חצי שנה לאחר מכתב זה אין כל התקדמות בנושא השיכון. עיתון "הארץ" כותב שחלוקת המגרשים כרוכה בקשיים מרובים ואינה ניתנת לביצוע בקרוב.

‏מהם הקשיים המרובים הכרוכים בחלוקת שיפולי גבעה קירחת אחת, בעוד שעשרות אלפי מגרשים בשטחים מאוכלסים, כשטחי חקלאות מסביב לערים, ניתנים לקבלנים גדולים וקטנים?

‏האם 25 ‏שנה אינן מספיקות להכין ולממש תוכנית חלוקה?

‏נראה שאין לתושבים ברירה אלא להפעיל לחץ על השלטונות, הם נחושים בהחלטתם לצאת ולמסוק את עצי הזיתים שלהם ברשות או שלא ברשות. בכוונתם להפגין בירושלים ולשתף בהפגנתם את תושבי איקרית ובירעם ותושבי כפרים אחרים, שהרי 25 ‏שנה של שידולים ושפיפות גב, רכות לשון ורצון לפשרה לא הניבו אפילו דונם אחד, עץ אחד ובית אחד.

‏על מנת שיוכלו תושבי כפר שעב לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו אין להם אלא לצאת ולהיאבק.