היוקר פגע בדפוקים, על פי הכלל: מי שנדפק פעם – נדפק תמיד! ושוב ראינו אותם צועדים יחדיו – סטודנטים ערבים עם פנתרים שחורים, פועלים עם השמאל המהפכני, אנשי רק"ח עם ועדי עובדים. הפעם, בתביעה משותפת לחלק את הנטל שווה בשווה, משמע, לקחת יותר מהעשירים, לקחת פחות מהעניים. מכאן כבר לא רחוקה הדרך מהתביעה לקחת את מה שיש לעשירים ולחלק אותו בין העניים – השוויון הכלכלי הנכסף.
"להפקיע את רווחי המלחמה" היתה אחת הכרזות הנפוצות בהפגנה. כרזה זו מסבירה את עצם העניין: יש מי שמרוויח ממלחמה! ואלה לא הפועלים, לא הפנתרים השחורים, לא הסטודנטים הערבים ולא תושבי שכונות העוני. נעדרו מההפגנה הדמגוגים הסוציאליים של "הליכוד". אלה שיכלו בין-לילה לשנות את מצעם הסוציאלי, לא באו. אלה שבמשך כל השנים רצו את ביטול הסובסידיות ומתן חופש למשק הפרטי כדי להכניס את שרווחים שנמצצו מהפועלים לכיסיהם של בעלי ההון. אלה שלפתע פתאום עלו על גל ההתמרמרות והכריזו בצביעות שהם נגד ביטול הסובסידיות. הדו-פרצופיות שלהם לא יכולה לעוור את עיני הדפוקים – הימין יצא חוצץ נגד ביטול הסובסידיות בבת אחת. "אט אט, בשלבים, שהעם לא ירגיש", הם דרשו. במילים אחרות, הם דרשו לשקר לעם.
נעדרו משם נציגי "מפלגות הפועלים", ובראשן "מפלגת העבודה והשלום", זו שכשרואה עבודה אומרת שלום ומסתלקת, כי עבודה זה לא בשבילה. זו שיודעת לעשות את העבודה כדי לדפוק את השלום. וגם בת-בריתה הנאמנה, הצדיקה התמימה, מפלגת הפועלים המאוחדת, ששכחה מהפועלים וכבר מזמן אינה מאוחדת, אפילו בתוכה. המפלגה שחרתה על דגלה את המילים: לציונות, לסוציאליזם, לאחוות-עמים. היא נשארה עם הציונות בלבד. חבר מפ"ם הנכבדים הלכו בתלם הקואליציוני גם כאשר אליאב ממפא"י ובן-אהרון מאחדות-העבודה כבר נשבר להם והצביעו נגד הצעת התקציב של ממשלתם.
קהל הדפוקים לא הרגיש בהיעלמותו של המערך במחנה הימין. המערך כבר מזמן לא היה לצידו.
ואתה הסטודנט הטרוד, המזיל דמעות-תנין צבועות כחול-לבן על סבלותיהם של בני-עמך – לצד מי אתה?