מרץ-מאי 1942

הקמת פפ"ר (מפלגת העבודה הפולנית, היא המפלגה הקומוניסטית) השפיעה על ליכוד התנועות היהודיות שבמחתרת. כבר מראשיתה נעשתה פפ"ר בעלת-ברית לגטו שנידון לאבדון. היא גילתה התעניינות עצומה בבעיות הגטו וקראה את המוני היהודים להתגוננות, ואת החברה הפולנית לסולידריות ולעזרה. חשיבות גדולה נודעה למחתרת הפולנית עם הקמת ה"גווארדיה לודובה" (המשמר העממי, ארגון למאבק מזוין מטעם הפפ"ר) בהרימה על נס את הסיסמה לפעול מיד נגד הכובש הפאשיסטי הגרמני. אותם היסודות בגטו, שנפשם יצאה למרי, עקבו בתשומת לב דרוכה אחר כל פרט בתנועת המאבק הפולני נגד הכובש. אף שהמנהיג הקומוניסטי יוסף לבארטובסקי סבור היה כי צו-השעה הוא להקים חזית יהודית אנטי-פאשיסטית, נתגלעו חילוקי דעות חמורים בין הקומוניסטים לבין הסיעות שייצג "החלוץ" (תנועה ציונית). הקומוניסטים לא ראו בגטו אפשרות לגזרת-חזית בעלת ייחוד ואופי משלה, אלא את אחד הקטעים שבחזית האנטי-פאשיסטית הכוללת שבמחתרת.

*

בתוך הפפ"ר היהודית התנהל דיון ממושך בשאלת מקום המלחמה בעתיד; סיעה חזקה אחת סבורה היתה, שכל הנוער חייב להתגייס ולצאת ליער, ונימקה זאת בכך, שכל ניסיון למרי בגטו עלול לעורר גל עצום של דיכויים ואסונות. (הזמן היה עוד לפני האקציות הגדולות בהן גורשו יהודי ורשה למחנות השמדה). סיסמתו של לבארטובסקי – "הבה נפרוץ את חומות הגטו, אלפיים יפלו אך מאות יעברו" – ביטאה עמדה זו. אמנם, סיעת חברים אחרת באירגון פפ"ר סבורה היתה שאסור לצאת מן הגטו. ואכן, היה פפ"ר מוציא אנשים אל היערות ובעת ובעונה אחת גם מאמן קבוצות אחרות במקום. לעומת זאת היתה דעתן של סיעות "החלוץ" כולן שעיקר המרד היהודי חייב להתרחש בתוך בגטו. הן לא התנגדו שיהודים יישלחו אל הפרטיזנים, אבל היו סבורות שפעולה זו אינה צריכה להמעיט את ההכנות למרד בגטו. על אף כל חילוקי הדעות הביאה יוזמתן של פפ"ר ופועלי-ציון-שמאל במרץ 1942 להסכמה בין כל הסיעות הפרולטאריות של הנוער פרט ל"בונד". הגוש החדש, שכונה "אנטי-פאשיסטי", מטרתו היתה להקים קבוצות אנטי-פאשיסטיות לוחמות ולארגן מפעל סיוע לנפגעי המלחמה בפאשיזם. ה"בונד" (תנועת פועלים יהודית סוציאליסטית, אנטי ציונית) פעל על דעת עצמו ויחידות הנוער שלו אומנו בקורס צבאי.

*

רשת עיתוני המחתרת החלה להזהיר את העם לבל יניח שיחטפוהו אל המחנות, ולכל האנוסים לעבוד למען האויב – שיקיימו מצוות חבלה.

ברם, חוגי ה"יודנראט" (מועצת-היהודים), המשטרה היהודית וסוכני הגסטאפו מכחישים את כל הידיעות ואינם פוסקים מלהרגיע את האוכלוסיה הנבוכה. תפקיד המשטרה היהודית היה מכריע בביצוע הפינוי הגדול למחנות השמדה – 22 ביולי 1942 עד 13 בספטמבר 1942. יהושע פרלה: "עד לידי כך הגיעו שברון הרוח וחרות-האדם, שלא נמצא אחד מבין 300 אלף היהודים שיעמוד בו הכוח לנפץ שיניו של שוטר יהודי אחד, להכות ארצה נבל יהודי כזה – גם לידי מעשה כזה לא היו יהודי וארשה מסוגלים להגיע".

*

אוגוסט 1942: נשלחו שליחים אל הצד ה"ארי" כדי להקים קשר עם הכוחות הצבאיים שבמחתרת הפולנית, על מנת לרכוש נשק בשביל הגטו. הניסיונות האלה לקשור מגע עם ז'וו"ז' (ארגון למאבק מזוין מטעם הממשלה הפולנית בגולה, הימנית בהרכבה הפוליטי) במגמה לרכוש נשק, נתקלו תחילה, למרבה הצער, בעמדה סרבנית מצד מוסדות הצבא הפולני, שהתנגדו באותה עת למלחמת המונים פעילה בכובש. בהתאם לסיסמה "הנשק ליד הרגל", הסתפק מחנה זה במה שכונה "מלחמה מוגבלת" של מחלקות מיוחדות.

*

רק במחצית השניה של אוגוסט ניתן להבחין בסימניה הראשונים של תגובת הציבור למעשה הטבח. נגד מפקד המשטרה היהודית, המומר יוסף שרינסקי, הוצא פסק-דין מוות. הארגון היהודי הלוחם הצית כמה בתים מפונים, ובליל ה-21 באוגוסט הגיעו הדליקות לשיאן. ב-25 באוגוסט נורתה הירייה הראשונה: ישראל קאנאל, ממנהיגי "עקיבא", פצע את שרינסקי בשני כדורים. ההתנקשות בחייו של קצין המשטרה היהודית שמרלינג, המפקח על ה"אומשלאגפלאץ" (הכיכר שבה ריכזו את היהודים למשלוח), לא הצליחה. באותו זמן הוחל בפעולה נמרצת שנועדה להאיר את עיני העם למשמעותו האמיתית של ה"פינוי". הפינוי משמעו היה טרבלינקה, וטרבלינקה משמעה מוות. לפיכך, חייבים היו היהודים להחביא את נשיהם ואת טפם, היה עליהם להמרות את צווי הגרמנים ואת פי עושי-דברם, הלא הם המשטרה היהודית והיודנראט. כשנתלוו מעשים לדיבורים, נשתנה הלך הרוח לזכותה של תנועת המחתרת.

אחרי ההתנקשות בשרינסקי קיבל האירגון היהודי הלוחם מן ה"גווארדיה לודובה" (הקומוניסטית) משלוח ראשון של נשק: 5 אקדחים ו-8 רימונים. הגווארדיה היתה בתקופה זו אירגון זעיר ומבודד באוכלוסיה הפולנית, ומספר אנשיו לא עלה על כמה עשרות. בעקבות משלוח הנשק תוכננה התקפה על הגרמנים ועל האוקראינים אך הדבר לא עלה יפה.

*

3 בספטמבר: יוסף קפלן, מראשי הגוש האנטי-פאשיסטי, נאסר. בראסלב, ממטה המפקדה של האירגון הלוחם, נספה. מחסן הנשק והתחמושת הדל נפל בידי האויב. יוסף לבארטובסקי, מזכיר הוועד המקומי של המפלגה הקומוניסטית הפולנית בגטו, נאסר. זאגאן, מנהיגם של פועלי-ציון-שמאל, נאסר אף הוא.

כך שותקו הצעדים הראשונים, שתכליתם היתה להגן על כבודה של יהדות ורשה.

העובדות כולן מבוססות על מה שכתב יוסף קרמיש, מנהל ארכיון "יד ושם", במבוא לספר "מרד גיטו וארשה בעיני האויב".

*

מספר הערות: פרק זה של ההיסטוריה של המרד בגטו ורשה אינו נמצא בתוכנית הלימודים של רשת החינוך הישראלית. מקומם החשוב של אנשי השמאל הקיצוני בצעדים הראשונים של המרד, אינו אהוב על השליטים. הם היו רוצים לראות את ההיסטוריה בצורה אחרת. הם דואגים שהיא תיכתב בצורה אחרת. "לא נעים" להם להודות שהיה גוף פולני אשר עזר ליהודים בגטו (גם בשלבים מאוחרים יותר של המרד), כי גוף זה היה קומוניסטי. גם את האמת על מידת שיתוף הפעולה של המוסדות היהודיים השונים בגטו עם הגרמנים נוטים להעלים. הגישה הפוליטית של השלטון בארץ דאגה למחוק שמות לוחמים אנטי-פאשיסטיים בגטו בגלל שהיו קומוניסטים.

*

כאחד הממשיכים של מסורת ההתנגדות לפאשיזם באשר הוא, אני רואה בפרסום דברים אלה חובה אנושית. הפאשיזם לא יעבור!