מתברר שלא רק יהודים רוצים דגל, משטרה ובתי-סוהר משלהם. דגל פלסטיני, שוטרים פלסטינים וסוהרים פלסטינים – זה מה שהעם הערבי-הפלסטיני רוצה ברגע זה. כאשר השתנתה המציאות לאחר מלחמת אוקטובר 1973, שינו אירגוני השחרור הפלסטיניים אח תוכניתם. כמו שהאצ"ל, בזמנו, הסכים להתפשר עם חלוקת ארץ-ישראל, הלך אירגון השחרור הפלסטיני בעקבותיו, בזמן האחרון, והוא כבר מסכים להתפשר עם חלוקת ארץ-ישראל.
מצאנו לנכון להביא את מאמרו של סעיד חמאמי, הנציג הרשמי של יאסר ערפאת בלונדון, כפי שנדפס ב"טיימס" הלונדוני וכפי שתורגם ב"העולם הזה" (16.1.1974). לדעתנו, יש בשינוי עמדות הפלסטינים, כפי שמתבטא במאמר, חשיבות רבה לגבי עתידו של המזרח התיכון. הפלסטינים מוכנים להכיר בזכותו של העם הישראלי לחיות כעם. האם את, או אתה, מוכנים להכיר בזכותם?
*
מלחמת אוקטובר פתחה פרק חדש בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. היא סימלה את מותה של תקופה, בה שיחקה ישראל את תפקיד האלוהים בבמה המזרח תיכונית.
ניתן לקבוע בצורה סבירה את תחילתה של תקופה זו. התקופה בה מילאה ישראל תפקיד של כוח מיני-אימפריאליסטי באזור החלה ב-28 בפברואר 1955, כאשר חזר בן־גוריון לשלטון אחרי תקופה של התפטרות, בה ניסתה ישראל, בהנהגת משה שרת, אמנם בהססנות ובחצי-לב, לבוא להסדר עם שכניה הערביים.
שבועיים אחרי שיבת בן-גוריון, ב-28 בפברואר 1955, ערכו שני גדודי צנחנים ישראליים התקפה פראית על מחנה בעזה. 36 קצינים וחיילים מצריים נהרגו במיטותיהם. באמצעות התקפה זדונית זו, שבאה ללא פרובוקציה, דחה בן-גוריון בצורה ברוטאלית את מאמצי גמאל עבד אל-נאצר להשיג הסדר עם ממשלת שרת, והנהיג את מדיניות הפשיטות והשימוש בכוח כדי "ללמד את הערבים לקח" מגבולות בטוחים – מדיניות שהתמוטטה ב-6 באוקטובר.
המלחמה האחרונה היתה חשובה מבחינה היסטורית כמו מלחמת 1948. כתוצאה ממלחמת 1948 צוירה מפה חדשה של המזרח התיכון. אומה חדשה נולדה, ומדינה צעירה הופיעה. דומה כי מלחמת אוקטובר יכולה, בצורה דומה, ליצור מפה חדשה של המרחב, ובה מדינה חדשה – פלסטין – המצטרפת למשפחת העמים.
עבור ישראל, זהו רגע האמת. בפעם הראשונה מאז נוצרה מדינתם, המנהיגות הישראלית והציבור הישראלי מוצאים את עצמם מול שאלת השלום והמלחמה בצורה רצינית. עד כה לא התמודדו עם בעיה זו, מפני היא לא חדרה לחייהם. הם חשים בטעם המר של האמת. אכן, הטעם הוא מר – כפי שלמדו הפלסטינים – אך הוא מרפא את הכל.
המלחמה האחרונה הרסה הרבה מיתוסים והפיגה הרבה אשליות. היא החדירה למוחות הישראליים את המציאות של מצבם, כמדינה קטנה התלויה בצורה מוחלטת בארצות הברית, המבודדת מבחינה פוליטית ופסיכולוגית משאר העולם, והנתמכת רק על-ידי ארצות הברית, דרום אפריקה ופורטוגל. לא הרבה ישראלים יכולים לחוש בטוב בשל כך, או להיות מלאי אופטימיות ושמחה. לפני המלחמה האחרונה יכלה ישראל להכתיב את האופציות של השלום, כיוון שהיה לה המונופול על אמנות המלחמה, ויכלה לקבוע את תוצאותיה של המלחמה.
נשק הנפט או נפט ללא הגבלה, ועידת-שלום או התנגשות צבאית, דיפלומטיה שקטה או נאומים חוצבי להבות – אלה אינם משנים את העובדות השורשיות של הסכסוך, המהוות אתגר לכל הנוגעים בדבר:
- הערבים הפלסטינים והיהודים הישראלים היו, ועדיין מהווים, את הצדדים העיקריים לסכסוך. ניגוד האינטרסים והשאיפות שלהם הוא שיצר את הרקע לסכסוך.
- כתוצאה מכך, שני השותפים הללו, ורק הם, יכולים להניח את הבסיס לעתיד של שלום במזרח התיכון. צדדים אחרים במרחב עצמו או מחוצה לו, יכולים לתרום לשלום. תרומתם תעזור רק אם אבן-התשתית שתונח על-ידי שני הצדדים העיקריים תהיה חזקה ויציבה.
אנו הפלסטינים, אין לנו כל סיבה לשנות את אמונתנו כי מדינה חילונית דו-לאומית, הכוללת את כל פלסטין, שבה יחיו יחד באורח דמוקרטי כל הערבים הפלסטינים וכל היהודים הישראלים, היא בסופו של דבר הפתרון הצודק והיציב לסכסוך. אבל אנו יודעים כי פתרונות כאלה הם מטבעם מטרות לטווח ארוך, שיש לפעול למענן, ולא נקודת ההתחלה של פתרון.
אנו גם מודעים היטב לעובדה כי מדינה של שותפות יכולה להתקיים רק כאשר הצדדים רוצים בה בכנות ומוכנים לפעול למענה. עשרות שנים של איבה אינן קרקע נאותה לצמיחתה המיידית של מדינת שותפות.
"הכרה הדדית"
אני מאמין כי הצעד הראשון לקראת זה חייב להיות הכרה הדדית בין שני השותפים. היהודים הישראלים והערבים הפלסטינים חייבים להכיר זה בזה כשני עמים, עם כל הזכויות שיש לעם. הכרה זו צריכה להיות מלווה בהגשמת היישות הערבית הפלסטינית במדינה פלסטינית עצמאית, בעלת זכויות מלאות, כחברה באירגון האומות המאוחדות.
לשלול מהפלסטינים את הזכות הטבעית להגדרה עצמית באמצעות מדינה משלהם, על אדמה פלסטינית, כפי שעושים מנהיגי ישראל, פירושו להשאיר פצצת זמן בכל הסדר שיושג בז'נבה. עמדה ישראלית זו אינה רק התערבות בעניין הנוגע רק לשכניה, אלא גם ניסיון להכתיב את המעמד הפוליטי של העם הפלסטיני בעתיד. מדיניות זו גם מכשילה את מאמצי העולם כולו להביא שלום למרחב.
כאשר התחיל ד"ר קיסינג'ר בחודש ספטמבר במאמציו לשבור את הקיפאון במזרח התיכון, כתבתי ב"טיימס" כי "כל עקשנותו, נוקשותו וכשרונו של ד"ר קיסינג'ר יהיו דרושים כדי למנוע מישראל לטרפד את היוזמה, כמו שעשתה בעבר". כל מה שישראל עשתה מאז הפסקת האש, מטכסיסי ההשהיה בקילומטר ה-101 ועד לעמדתה כלפי רעיון המדינה הפלסטינית, מוסיף רלוונטיות להצהרתי.
שלושה עקרונות
העם הפלסטיני הראה נכונות להתווכח עם ישראלים על רעיונות קונסטרוקטיביים להשגת מודוס ויוונדי, כמו שהוסבר במאמרי ב"טיימס" ב-16 בנובמבר. התגובה הישראלית היתה עמדתה השלילית והנוקשה הרגילה. אם יורשה לישראל לכפות את רצונה על המרחב, כי אז לא יוכל איש להאשים אותנו על כך שאנו מאמינים כי התעניינות העולם בזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים היתה רק צביעות ומס-שפתיים.
אמת, ועידת שלום נחוצה, וכל הצדדים לסכסוך צריכים לשבת סביב השולחן העגול, אבל לא רק כדי להתווכח על הנסיגה הישראלית מן השטחים הכבושים, דבר שעליו כבר החליטו האומות המאוחדות והמעצמות הגדולות. שתי הנקודות, אותן ציינתי בתחילה, יהיו האתגרים העיקריים בדיוני הוועידה. איך להביא את היהודים הישראלים ואת הערבים הפלסטינים לתנאי הסכמה – זאת היא הבעיה אשר תזדקק לא רק לכישוריו של ד"ר קיסינג'ר, אלא גם להשקפה בלתי-דוגמאטית. זוהי שאלה שאינה יכולה להיות נדונה בהיעדר הפלסטינים.
אשרטט שלושה עקרונות, אשר עליהם אין האירגון לשחרור פלסטין מוכן להתפשר:
- הפלסטינים הם עם אחד, בעל מטרה אחת. העובדה כי מאז 1948 הם היו כפופים לכמה משטרים, אינה הופכת אותם לכמה עמים. כל האנשים שמוצאם מפלסטינה המנדטורית וצאצאיהם הם פלסטינים, יהיה מעמדם הנוכחי כאשר יהיה.
- האירגון לשחרור פלסטין הוא הנציג האמיתי היחיד של העם הפלסטיני.
- האירגון לשחרור פלסטין שואף לפתרון צודק לכל העם הפלסטיני, פתרון שיחזיר את הזהות הלאומית הפלסטינית ויסלול את הדרך להסדר בר-קיימא במזרח התיכון.
הזמנה לוועידת השלום
כאשר עקרונות אלו יתקבלו על-ידי האומות המאוחדות והמעצמות הגדולות, כשם שנתקבלו בכנס הפסגה הערבי בנובמבר ועל-ידי המדינות הבלתי מזדהות בספטמבר, אני משוכנע כי המנהיגות הפלסטינית תיענה להזמנה לוועידת השלום.
המנהיגות הפלסטינית יודעת איזה תפקיד קשה הוא לשכנע עם, שגרמו לו עוול אכזרי כשם שגרמו לנו, לעשות את הצעד הראשון לקראת התפייסות, למען שלום צודק שיספק את כל הצדדים. לצעדים אלה, ולא יותר, אנו מוכנים. הצעד הבא הוא של העולם.
עד כאן, ולא הלאה, נוכל ללכת. מכאן והלאה תלוי הכל בעמי העולם.
סעיד חמאמי