[תרגום לעברית של גילוי הדעת שפורסם בגיליון מס' 1 של כתב העת "שלטון המועצות", ינואר 1974, בצירוף הקדמה של העורכים מוסטפא אל-ח'יאטי ועפיף אל-אח'דר]
באביב 1973 הצליחו שני החברים, מוחמד חרבי וחוסיין זהואן, לעזוב את אלג'יריה לאירופה. שניהם נעצרו למחרת ההפיכה הצבאית של בומדיין (19 ביוני 1965), שוחררו מהמעצר לאחר יותר משלוש שנים, והוגלו לאזור המדברי של אלג'יריה. לאחר מכן הוטל עליהם צו להגבלת תנועה שאסר עליהם להיכנס לערים האלג'יריות הגדולות, עד שהצליחו לבסוף להימלט מהסיוט של המודיעין הצבאי, שהוא בעל המילה האחרונה בעידן בומדיין.
שני החברים, חרבי וזהואן, הם לוחמים לשעבר ב"חזית השחרור הלאומית" (FLN), שבה היו הדוברים העיקריים של הזרם המרכסיסטי שתמך בתנועת הניהול העצמי שייסדו פועלי המפעלים והחוות החקלאיות באלג'יריה למחרת העצמאות. המטרה העיקרית של הפיכת בומדיין היתה לחסל תנועה זו ולהכפיף את הפועלים האלג'יריים לשלטון האנטי-מהפכני, הצבאי-הביורוקרטי, של המדינה.
גילוי הדעת הבא, אף שהוא קצרה וכוללני, הוא הכרזה על עמדתם של הלוחמים חרבי וזהואן: התנגדות למשטר הצבאי והתנתקות מהזרם הסטליניסטי שהשתלט על הנהגת "האופוזיציה המהפכנית העממית" והפך אותה ל"מפלגת האוונגרד הסוציאליסטי". מפלגה זו מהווה כעת את ה"זנב" של השלטון הצבאי הקיים, ואינה רואה לפעיליה משימה נעלה יותר מאשר "הסברת החוקים הרשמיים (של "המהפכה" החקלאית) לאזרחים".
עצירתו של הניסיון לשחרור, שהחל בשנת 1963 בניהול העצמי של הפועלים בתעשייה ובחקלאות, והחלפתו במערכת המתקראת "סוציאליזם" – לאחר שצומצם לכדי אידיאולוגיה של פיתוח בלבד – הופכות זאת לחובתנו לחשוף את הפרשנויות המוטעות של הבעיה האלג'ירית ואת התירוצים הכוזבים המתעלמים מטבע השלטון הפוליטי באלג'יריה.
לא התעמולה המטעה ולא שביעות הרצון ממה שהושג מסוגלות להסתיר את המציאות: מעובדי הייצור האלג'ירים נשללה לחלוטין הזכות לנהל את הכלכלה, והאזרחים נשארו משוללי הזכות להנהיג את המדינה. הכוח הברוטלי של מנגנוני הדיכוי מחריף בכל הרמות של החיים החברתיים. כהשלמה לפעולת מנגנונים אלו, הטיעונים הלאומיים מנסים להשתמש בדת, בצנזורה ובפיקוח על התנועה של יחידים במטרה ליצור "קו מוריס"1 חדש, המבטיח לנהנים מהשלטון את המונולוג הפרטי שלהם, ו"משכנע" את ההמונים שחרות פוליטית אינה הצורך העמוק ביותר שלהם.
על כן, רצף הלחצים עלינו והניסיונות לקרב אותנו לא שינו את סירובנו המוחלט לתת הכשר כלשהו למשטר המבוסס על ניצול ועל ביטול החרויות. בכך אנחנו נבדלים מאלה המתגעגעים לעבר, או מאלה הרוצים להפוך את ההמונים המדוכאים לכוח עזר בשירות אחד מאגפי הבורגנות הביורוקרטית, לאחר שהדביקו לו את תואר ה"אנטי-אימפריאליזם".
התנגדותנו להפיכת ה-19 ביוני [1965] נשענת על הכרתנו – שנהפכה כיום ברורה לכל – כי הביורוקרטיה הבורגנית שהתגבשה בתוך מסגרת המדינה, ושהינה המשך להנהגת המנגנונים הביורוקרטיים שנוצרו במשך המלחמה בלב חזית השחרור וצבא השחרור (ה-FLN), אינה מכירה עוד בבן-בלה2 כנושא דגלה והחליטה שהגיעה העת להיפטר מהאיזון המעורער בין המעמדות ולבסס לעצמה מונופול על השלטון הפוליטי.
במשך שמונה שנים ניסתה הבורגנות הביורוקרטית – לאחר תקופת הפוגה שהוקדשה ליצירת ואקום סביבה באמצעות דיכוי המתנגדים ושעבוד ארגוני העובדים – להרכיב באופן שרירותי את הכלים המתאימים לה, שיבטיחו את שליטתה ואת הגדלת רווחיה. תווי פניה של החברה האלג'ירית השתנו; התרחשו תמורות, אך הפתרונות שהוצעו לצורכי הצבירה מחדש של העושר הלאומי, התיעוש, הרפורמה האגררית, שחרור האשה והמדינה, נגעו רק בשולי הסתירה שבתוך המשטר.
כל הצעדים שננקטו לא הובילו אלא להרחבת הבסיס החברתי של בורגנות-המדינה, במקום לשלב מיליוני מובטלים בחיי הכלכלה. ייצור האינפלציה והאבטלה, וייצוא הפועלים כסחורה, מעידים על כך שהמציאות הכלכלית – עם תוכנית או בלעדיה – חומקת מרצונם של השליטים.
את הביקורת שהפנו מחוללי הפיכת ה-19 ביוני 1965 כלפי בן-בלה, ניתן להפנות כיום כלפיהם עצמם, אך בעוצמה רבה יותר. ריכוז הסמכויות ההדרגתי בידיו של בומדיין, מאבקי הקליקות, משבר הפריון, בזבוז המשאבים, היעדר הפיקוח על תנועת הסחורות וההון, הביזה והשחיתות – כל אלה הם מאפיינים הכרחיים של הבורגנות הביורוקרטית. מיתוס היעילות שלה קורס לנוכח חוסר היעילות של המיתוסים שנועדו להסתיר את אוזלת ידה.
הפרויקט הסוציאליסטי זויף. אין מנוס מלהבהירו מחדש כדי להשיב לו את כבודו. היעדר הדיוק בניתוח אופי הדיכוי וסוגיו באלג'יריה, וההבנה החלקית של מגמות ההתפתחות, הם המפתחות לאובדן הדרך של כמה מהמהפכנים ולהיעדרה של פעילות פוליטית עצמאית המשרתת את המנוצלים.
הסתירות בין חסידי היוזמה הפרטית לבין חסידי הניהול המדינתי של הכלכלה נותרות משניות אל מול עוינותם המשותפת כלפי המדוכאים עלי אדמות. שערוריות התעשרותם של שני הצדדים חושפות את יחסי הגומלין ביניהם, הנעים בין תחרות לסולידריות, כשם שהן חושפות את כפיפותם לשוק הקפיטליסטי העולמי.
הסכנה החיצונית שהאידיאולוגיה הרשמית מנופפת בה מהווה מקלט טבעי המאפשר למעמד השליט לטשטש את הסתירות החברתיות בתוך החברה האלג'ירית. הדרך היחידה להימנע מסכנה זו היא שחרור האנרגיות היצירתיות של ההמונים והשבת סמכותה של המהפכה, שהיא מקור הלגיטימיות היחיד.
על אף מורת רוחם של ההמונים, ההידרדרות הרמת חייהם והקפאת השכר במגזרים נרחבים, המאבק למען שינויים מכריעים ובלתי הפיכים חייב להשתלב במסגרת של אסטרטגיה לטווח ארוך; עליו לזנוח את ההפיכות הצבאיות ואת הקנוניות, ולהישען על תודעת ההמונים. עליו להתמסר, בראש ובראשונה, להבהרת סוגיות היסוד הניצבות בפני התנועה המהפכנית: זהו המחיר של התחדשות המהפכה.
מוחמד חרבי (16.6.1933 – 1.1.2026)
חוסיין זהואן (13.8.1935 – 17.3.2025)
