rami speaks

אל הקורא

‏חוברת זו נערכה, הודפסה ומופצת מטעם הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית. זוהי רשימה שהוקמה כדי לנצל את מערכת הבחירות לכנסת לניהול תעמולה פוליטית ברוח הסוציאליזם המהפכני. רמי ליבנה, הכלוא ברמלה, עומד בראש הרשימה.
‏הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית הוקמה על-ידי חזית פוליטית של יהודים וערבים בישראל, חברי האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן"), הברית הקומוניסטית המהפכנית ("מאבק") וכן חברים בלתי-מאורגנים.
הקוראים המעוניינים בפרטים נוספים יפנו לפי המען:
ירושלים – ת.ד. 7286. תל אביב – ת.ד. 28061. חיפה – ת.ד. 44513.
*     *     *
‏רמי ליבנה, שאת נאום ההגנה שלו בבית המשפט אנו מפרסמים בחוברת זו, נעצר בימים האחרונים של חודש דצמבר 1972.
הוא הוחזק בבידוד, נחקר על ידי אנשי ביטחון, הוכה, נחקר, הוכה ונחקר במשך ימים רצופים. שתיקתו, המוקנה לו מטעם החוק, לא סיפקה את חוקריו. עד שנקטו ב"שיטה מקורית": עינוי חברו – עציר כמוהו – שאוקי חטיב.
‏רמי נאשם ב–
מגע עם סוכן זר;
ניסיון לקיים מגע עם סוכן זר;
חיפוי על עבירה;
החזקת עיתונות של התאגדות בלתי-חוקית.
‏בחודש יוני נגזר דינו על ידי בית-משפט מחוזי בחיפה, שהורכב משלושה שופטים: 10 (עשר!) שנות מאסר.
‏השופטים לא קיבלו את ההסבר שנתן רמי ליבנה לשיחות הפוליטיות שניהל עם "סוכן זר"; כמו כן לא קיבלו את הסבריו על החזקת "עיתונות עוינת".
‏לדידם של השופטים, די בכך שרמי משתייך לאירגון הדוגל במהפכה סוציאליסטית כדי להרשיעו.
‏להלן הנוסח המלא של נאומו של רמי ליבנה, כפי שנישא בבית המשפט המחוזי בחיפה, ביוני 1973.

‏*     *     *

אני פועל קומוניסט, חבר בברית הקומוניסטית המהפכנית – "מאבק", עומד כאן תוך הכרה מלאה בעובדה, שפעילותי הפוליטית היא הסיבה לכך שעושים את הכל כדי להכניס אותי לתקופה ארוכה לבית הסוהר.

‏לא במקרה מאשימים אותי בעבירות המוגדרות כ"ביטחוניות". התירוץ של "ביטחון המדינה" שימש תמיד, מאז הקמת המדינה, מסווה נוח לרדיפות ולפשעים. כי הביטחון הוא הפרה הקדושה, והאליבי הכל-יכול, שבשמו אפשר לסתום פיות ולהשתיק את המערערים על ה"סדר" הקיים.

‏מאשימים אותי במגע עם סוכן זר ובחיפוי על עבירה – עבירה שאותו האיש עימו נפגשתי היה אמור, או זמם, לבצע. עלי היה מוטל, לטענת התביעה, להלשין על האיש כדי למנוע בעדו לבצע את זממו. כמו כן, אני מואשם בניסיון למגע עם סוכן זר ובהחזקת עיתונות של התאגדות בלתי-מותרת.

המושג של מגע בתור עבירה, הינו מעניין ביותר. באף אחת מן הארצות הנחשבות כ"נאורות" בעיני מוריו ואבותיו הרוחניים של התובע, אין המגע כשלעצמו מהווה עבירה ביטחונית. אפילו באנגליה, בזמן מלחמת העולם השנייה, אי אפשר היה להעמיד לדין אדם בטענה כי קיים מגע עם מישהו, אפילו היה זה סוכן זר, כל עוד לא שמע לאותו סוכן באיזושהי צורה פעילה. התפיסה לפיה מגע כשלעצמו יכול להיות עבירה, הינה תפיסה אנטי-דמוקרטית מובהקת, המבטלת בקור-רוח את חרויות היסוד הבסיסיות ביותר של כל אדם, על ידי קביעת סייגים של "טאבו". "טאבו", שלפיו ישנם אנשים "מנודים" – שאיתם אסור אפילו לדבר!! שאיתם אסור להימצא יחד בחדר אחד מבלי שיהיה צורך מיידי "למסור" אותם לשלטונות. "טאבו" כזה, מקורו ומקומו בתקופת ימי הביניים!

*     *     *

רוצח ברברי ופרופסור לגזענות

האדם עימו נפגשתי (לפני 3 שנים!) מוגדר בפי התובע כ"סוכן זר". אך גם התביעה עצמה מודה שהאיש הוצג בפני כפלשתינאי הקשור לתנועת ההתנגדות הפלשתינאית. אם כוונת התביעה לומר שהאיש היה סוכן של מדינה זרה – כי אז לא ידעתי, לא יכולתי לדעת ועדיין אינני יודע זאת. והדבר טעון הוכחה.

‏אך אם הטענה היא כי האיש הוא סוכן זר – מעצם היותו קשור לתנועת ההתנגדות הפלשתינאית – כי אז אין דבר היכול לסמל ביתר בהירות את מהות יחסה של התנועה הציונית לתנועה הפלשתינאית. יחס המשתמע מהשלכת המושג של סוכן זר לגבי מי שקשור לתנועה שכל יסודה הוא השייכות – ויאמרו הציונים: הזיקה – בין העם הערבי-פלשתינאי המנושל לבין ארץ מולדתו.

‏דברים רבים אפשר לומר על תנועת ההתנגדות הפלשתינאית, אך אי אפשר להדביק לה תווית של זרות – לא לארץ הזאת ולא לאזור הזה. כפי שמודה אפילו שר הביטחון משה דיין: "יש לומר בצורה בוטה: מדינת ישראל הוקמה על חשבון הערבים – ובמקומם. לא באנו אל חלל ריק. כאן היה יישוב ערבי. אנו מיישבים יהודים במקומות שבהם ישבו ערבים. אנו הופכים ארץ ערבית לארץ יהודית" ("ידיעות אחרונות", 10 במאי 1973).

‏מושגי הזרות המקובלים על התובע ואנשי הש"ב ומפעיליו, אינם מתייחסים למציאות העם הערבי הפלשתינאי. לפי מיטב המסורת הציונית, ה"לא יהודי" הוא נכרי, זר, אפילו אם הוא יליד הארץ וצאצא לעם היושב בה מימי קדם. התנועה הציונית לקחה לעצמה קושאן על הארץ הזאת, בשם הדת היהודית, בשם הלאום ובשם הצהרת בלפור. את ילידי הארץ הערביים יש "לרשת" (כבימי יהושע). קרי: לגרש ולנשל. יש להעלים ולהכחיש את קיומם. יש לסווג אותם כזרים במולדתם. ובמידה וחייבים להשלים עם נוכחותם, יש להבהיר להם במלוא חומרת הדיכוי וההפחדה כי זוהי ארצם של היהודים; כי נאמנות למדינה היא הנאמנות לגזענות הציונית; כי ביטחון המדינה הוא ביטחון משטר הכיבוש והאפליה – משטר של נישול ודיכוי.

‏את היחס של התנועה הציונית אל תושביה הערביים של הארץ מסמלים יותר מכל שני אנשים כמעט אלמוניים: גבריאל דהאן וחיים רגבי. דהאן הוא אחד האנשים שהורשעו ברצח 43 פועלים – גברים, נשים וילדים – בכפר קאסם באוקטובר 1956. הוא נידון ל-15 שנות מאסר, אבל ישב קצת למעלה משלוש שנים, בתנאי בית-הבראה ששום אסיר – ואפילו הוא המלשין המלוכלך ביותר – לא זוכה להם. כשיצא מהכלא קיבל דהאן ג'וב. הוא הפך להיות אחראי על ענייני הערבים של עיריית רמלה. חיים רגבי הוא עורך דין תל אביבי, יליד ביירות, שלמד מדעי החברה באוניברסיטה האמריקאית בביירות ומשפטים באוניברסיטה בירושלים. בחוברת חורף 1973 של "קשת" פירסם רגבי מאמר בשם "הגמל והערבי", בו הוא מוכיח, באופן "מדעי" כביכול, שהערבים הם אכזריים מטבעם וחסרי מצפון; שהשנאה טבועה בדמם; שמושגי הכבוד והכנסת האורחים הערביים הם בעצם ביטוי לחשדנות והערצת כזב; שהערבי הוא שקרן, שאיננו יודע לאהוב – ושכל התכונות האלה מקורן בהשפעתו של הגמל על חיי הערבים. את התמצית הזאת של גזענות מדופלמת מסכם רגבי במשפט: "אף שתכונות היסוד הללו במיזגם של הערבים מוכרות זה כבר לאירופה וליוצאיה, לא השכילו המערביים להסיק מכך את המסקנות הנאותות". גם לפרופסור הזה לגזענות היה ג'וב. הוא היה קצין קשר למוסלמים במשרד הדתות הישראלי בתקופה הראשונה לפעולתו.

הרוצח הברברי והמדען הגזעני המדופלם, אלה הם המומחים של מנגנון המדינה לענייני ערבים. ומנגנון המדינה – ו"המדינה שבדרך" – באמת היה זקוק למומחים מהסוג הזה למימוש מטרותיו.

‏*     *     *

טרוריזם בגושפנקא רשמית

במשך עשרות שנים, עד 1948, עסקו "המוסדות הלאומיים" בשוד, גזל וקנייה במירמה של קרקעות ובגירוש הפלאחים. הציונות שאירגנה את המוני הפליטים מאירופה להתנחל בארץ ולחיות בה על חשבון יושביה, רצתה בטריטוריה "נקייה" מערבים.

‏תהליך זה של השתלטות התנועה הציונית ההתיישבותית על הארץ, תוך דחיקת רגלי העם הערבי הפלשתינאי, בוצע מלכתחילה על יסוד הישענות ותוך מתן "שירותים טובים" לאינטרסים של מעצמות אימפריאליסטיות שונות, שפעלו באזור: גרמניה –לפני מלחמת העולם הראשונה; בריטניה – עד סוף מלחמת העולם השנייה; ארצות הבריתה – מאז ועד עתה, עם הפסקה קטנה באמצע: רומן עם הקולוניאליזם הצרפתי משנות ה-50 ועד למלחמת יוני 67'.

מאז 1948 נתונים אזרחיה הערבים של המדינה לדיכוי משטרתי בחסות תקנות ההגנה (שעת חרום) 1945. "ואשר לתקנות ההגנה עצמן, השאלה היסודית היא האם כולנו נהיה נתונים לטרוריזם בגושפנקא רשמית... או שיהיה קיים כאן חופש הפרט. האם תוכל האדמיניסטרציה להתערב בחייו של כל פרט מבלי ביטחון בחיינו? מספיק שבאחד המשרדים תיפול החלטה – וגורלו של האדם נחרץ..."

כך אמר דוב יוסף, שהיה שר המשפטים במדינת ישראל, בכנס בו השתתפו 400 ‏עורכי דין יהודיים ב-7 בפברואר 1946, והדברים פורסמו בחוברת "הפרקליט" בגיליון פברואר 1946, עמ' 58.

"המשטר שהוקם עם פרסום תקנות אלה אין דומה לו בכל ארץ נאורה. אף בגרמניה הנאצית לא היו חוקים כאלה... אמנם מרגיעים אותנו בכך שהתקנות מכוונות אך ורק נגד העבריינים, ולא נגד כלל האזרחים, אולם גם המושל הנאצי באוסלו הכבושה הצהיר כי לא יאונה כל רע לאזרח שילך אחרי עסקיו בלבד. אין סמכות לשום ממשלה לחוקק חוקים כאלה..."

דברים אלה אמר מי שהוא היום שר המשפטים במדינת ישראל, יעקב שמשון שפירא, באותו כנס. הם אמרו זאת בתקופה בה הבריטים השתמשו בתקנות הללו גם נגד היהודים. אבל הרי התקנות לא השתנו רק בגלל שהיום משתמשים בהן בעיקר נגד ערבים וקומוניסטים. תקנות אלה – המהוות היום חלק מהחוק של מדינת ישראל, ושאני נאשם בעבירה על אחת מהן – הן עדיין גזעניות ואנטי-אנושיות. עדיין אין לשום ממשלה – במקרה זה ממשלת ישראל – שום סמכות לכונן חוקים כאלה. והמשטר שהוקם על יסוד תקנות אלה – במקרה זה המשטר הציוני בישראל – עדיין אין דומה לו בשום ארץ נאורה.

‏תקנות פאשיסטיות אלה, ואחרות, הן גם המשענת ה"חוקית" כביכול, עליה מתבסס השלטון הישראלי בשטחים שנכבשו ב-1967, משענת המאפשרת שלטון טרור, פיצוץ בתים, הפקעת אדמה, ריסוס שטחים מעובדים, גירוש אוכלוסייה, איסור כל התארגנות פוליטית, סתימת פה עיתונאית, וכמובן – גם ניצול. פועלי השטחים שנכבשו ב-1967 משמשים לקבלנים ולבעלי המפעלים הישראליים מקור הכנסה עצום בגלל השכר הנמוך שמשלמים להם. אלפי פועלים מהגדה באים יום יום לבנות בתחומי הקו הירוק – והקבלנים מתעשרים. בעזה פורחת התעשייה בחסות המימשל הצבאי ועל חשבונם של התושבים המקומיים.

*     *     *

מעגל רצוף דם וזוועות

עשרות שנים של נישול ודיכוי יוצרים באופן בלתי נמנע סתירות שאין התנועה הציונית מסוגלת בכלל להתגבר עליהן. כתב משה שרת ביומן המדיני שלו משנת 1936, בעמ' 163: "אין ערבי שאיננו רואה את עצמו כחלק מהגזע הערבי ששלט מאות שנים בארץ הזאת. והוא איננו מוכרח לראות את עצמו כחלק מהעם הערבי הגדול, שיש לו ארצות ומדינות בעיראק, בחיג'אז ובתימן. לגביו ארץ ישראל היא יחידה עצמאית שהיו לה פנים ערביות, והן הולכות ומשתנות. בעיניו, למשל, היתה חיפה עיר ערבית, ועכשיו היא נעשית יהודית. ותגובתו על כך איננה יכולה להיות אלא התנגדות... ההמונים יודעים שבגללנו קמה הסערה. בגלל ה'יאהוד'."

‏אבל מדינת ישראל נמצאת בכל שנות התהוותה וקיומה במצב של איבה גלויה ובלתי מתפשרת לא רק עם הקורבנות הישירים של ההתיישבות היהודית – ערביי ארץ-ישראל–פלסטין – אלא גם עם העולם הערבי כולו ועם מספר גדל והולך של מדינות אחרות בעולם ("העולם כולו נגדנו", כפי שטוענים הציונים בהיסטריה). והמלחמה על כל צורותיה תובעת קורבנות חומריים ואנושיים בלי גבול.

‏עמידתה האיתנה של התנועה הציונית ומדינת ישראל על יסוד שלילה עקרונית של זכויותיו הלאומיות של העם הערבי הפלסטינאי ושלילה מעשית של זכויותיו האנושיות הבסיסיות ביותר – כל אלה דנות את המוני הערבים לדיכוי חסר תקווה, ואת המוני היהודים למלחמת-נצח בלתי-צודקת נגד המציאות ההיסטורית עצמה.

‏רק גזענים מסוג אלה המחפשים קשרי זהות בין הערבים לבין הגמל יכולים להאמין שעם כלשהו, במקרה זה העם הערבי בארץ, יוכל להשלים עם מציאותן של "עובדות" כמו הנצחת גירושם של יותר ממיליון פליטים והפיכתם של יותר ממיליון אחרים לאזרחים חסרי-זכויות, בשטחים הכבושים כמו בתחומי הקו הירוק. עצם מהותו של המפעל הציוני יצרה כאן מעגל של אלימות ושל שנאה – מעגל רצוף דם וזוועות.

‏בסביבות 1965 התארגנה לראשונה התנועה המכונה "פתח" – תנועת שחרור פלסטין – שהחלה להתגבש באופן מחתרתי מבין המוני הפליטים שמסביב למדינת ישראל. ממבט ראשון אמנם נראתה תנועה זו כגלגול נוסף של אותה  התנגדות לאומנית אשר השתלבה בדרך הדמים של שני העמים, תוך ניצחונות חוזרים ונשנים של הציונות. יתר על כן: עצם העובדה ש"אל-פתח" דגל במאבק מזוין ישיר נגד מדינת ישראל, רמזה על כך שזהו אירגון המגלם את השנאה האנטי-ישראלית הקיצונית ביותר, וכי אין בקיומו כדי להוציא את שני העמים מתהום האיבה העיוורת. אך התנועה הפלסטינאית חידשה בנקודה אחת בעלת משמעות: היא הצביעה על ניתוק מהממשלות הערביות ועל מעורבות פעילה של המוני הפליטים עצמם כעל תנאים הכרחיים לקידום מאבקה. ויותר מכך: אחד מלקחי התבוסה הערבית במלחמת יוני 1967 היה בכך שסיסמאות ההשמד שהיו מופנות כלפי האוכלוסייה היהודית רק מחזקות את האידיאולוגיה הציונית, וכי יש להבדיל בין הציונות לבין היהודים. כאשר, בינואר 1969, הצהיר שר החוץ לשעבר של סוריה, איבראהים מאכוס, בוועידה שהתנהלה בקאהיר, ש"אין ישראלים מתקדמים מלבד אלה העוזבים את פלסטין לתמיד", סתר את דבריו נציג אל-פתח, והצהיר תוך מחיאות כפיים של הנוכחים, שאירגונו הביע סולידאריות עם כל היהודים והישראלים הנאבקים נגד המשטר הגזעני של מדינת ישראל.

*     *     *

מי הם השותפים במאבק המהפכני

אנחנו, קומוניסטים מהפכנים בישראל, יודעים היטב מניסיוננו שרק מאבק משותף של המוני המנוצלים, בקרב שני העמים, מהווה דרך אל השחרור – וששחרור זה לא יוכל להיות אך ורק שחרור לאומי לפלשתינאים בלבד. אנו יודעים שכדי להשתחרר מעול הדיכוי הציוני חייב העם הפלשתינאי להשתחרר משותפותו האידיאולוגית עם הבורגנות הערבית, ולחתור לשלטון של המוני העם העניים בכל האזור.

‏אנו יודעים שכדי להשתחרר מהגלות וההשפלה, מהיאוש והמצוקה, חייב העם הפלשתינאי לכרות ברית עם המוני המנוצלים היהודיים בישראל עצמה – אותם המונים שכיום מפנים את גבם לכל רעיון של שיתוף פעולה בין יהודים וערבים. לכך מכוונת עיקר עבודתנו הפוליטית. בזה אנו רואים חלק משליחותנו הפוליטית והאנושית כאחת. לשם קידום רעיון זה הבעתי נכונות עקרונית לדבר עם אותו איש שהוצג בפני כסוציאליסט פלשתינאי – כי אנו לא נזלזל בשום סיכוי לשכנע את בני שיחנו הערבים בצדקת דרכנו ובחיוניותו של מאבק משותף. באותה עת ברור לנו – ודבר זה אושר לי במשך השיחה אשר התנהלה ביני לבין האדם עימו נפגשתי – כי אירגוני ההתנגדות הפלשתינאיים ובראש וראשונה "אל-פתח", אינם מסוגלים לפתור את הבעיה הפלשתינאית. וזאת מכמה טעמים.

‏א. משום שהם מעלים על הדעת אפשרות של ניצחון צבאי על מדינת ישראל בלי מהפכה חברתית מעמיקה בעולם הערבי, ובלי ניתוק מעשי של המוני המנוצלים היהודיים בישראל מהאידיאולוגיה הציונית.

‏ב. כי הם מאמינים שאפשר להפריד בין המאבק נגד הציונות לבין המאבק נגד הריאקציה, ולקבוע מועד מאוחר יותר לשני.

‏ג. כי הם נעצרים במחצית הדרך בניסיונם להתמודד עם קיומו של העם הישראלי, ומשתמשים בניסוחים רב-משמעיים המתארים את היהודים כעדה דתית, והמתחמקים מהכרה מלאה בכך שיהודי ישראל מהווים קהילה לאומית ולא דתית.

‏ד. כי מכלול קשריהם של מנהיגי התנועה עם הבורגנות הערבית באזור (במישור המדיני, הצבאי והכספי) – יחסים הנובעים ממהותה המעמדית של אותה הנהגה –  הם המכשול העיקרי להפיכת אירגוני ההתנגדות לכוח פוליטי עקבי. תלותם בתמיכתן הכספית הצבועה והדמגוגית של הממשלות הריאקציוניות ביותר באזור – ממשלות המשרתות ישירות את האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי, או ממשלות "לאומניות" שעלו לשלטון תוך רצח המוני של קומוניסטים ודיכוי אלים של כל צורה של התנגדות פוליטית המונית – כל אלה מכתיבים את האיסטרטגיה של "אל-פתח", איסטרטגיה של התחמקות מהעקרונות המוצהרים של התנועה. דרך הפעולה הנובעת מתלות זו היתה הדרך השוביניסטית והלאומנית הישנה, שאינה מבדילה כלל בין היהודים לבין הציונות, בין השליטים לבין הנשלטים, בין המנצלים לבין המנוצלים. פעולות טרור כנגד אזרחים חפים מפשע אינן במקרה זה רק פשע נגד אנשים מסוימים ודרך פסולה כשלעצמה לרכוש השפעה. פעולות טרור כאלה גורמות גם להחייאת השנאה והפחד של שני העמים זה מזה. הפרקטיקה של "אל-פתח" הינה "פרקטיקה" לאומנית, זעיר-בורגנית. לכן מעולם לא שיתפנו פעולה עם "אל-פתח", וכל פגישתי הנ"ל התרכזה סביב מחלוקת יסודית זו, כששום צד איננו מוכן ללכת הלאה לקראת עמדתו של משנהו. אך לא האירגון "אל-פתח", כי אם המוני המנוצלים – היהודים והערבים – אלה הם השותפים ההיסטוריים שלנו בדרך המאבק המשותף למהפכה סוציאליסטית באזור.

כי החברה הישראלית, אשר נוצרה תוך כדי התהליך שתיארתי קודם, הינה חברה מעמדית, המשולבת בשוק הקפיטליסטי העולמי, בה סובלות – כמו בכל חברה קפיטליסטית אחרת – שכבות רחבות של עמלים מניצול כלכלי ומדיכוי חברתי.  

*     *     *

הם עושים מאיתנו צחוק

מכונת שטיפת המוח, המופעלת על ידי מנגנון המדינה, עובדת כמו צוות מאומן של רופאי חדר-ניתוח. היא מרדימה אותנו, מטשטשת את ההכרה שלנו – ומנתחת. מרדימים אותנו – וחותכים לנו את הלב והקיבה, מנסים לטמטם אותנו בשקרים – והופכים לנו את המוח. מאכילים אותנו חרא – ורבים מאיתנו אומרים שזה דבש.

‏רבים – לא כולם.

בכל מקום בו עבדתי – ב"אלקו", בבניין, ב"כימיקלים ופוספטים" או ב"יציקת המפרץ", הפועלים ידעו לפחות דבר אחד: אנחנו עובדים כמו חמורים, מוכרים אותנו כמו בהמות. כל אחד מאיתנו עושה תוצרת במאות לירות ליום ויותר, ומקבל משכורת שבקושי אפשר לחיות ממנה.

‏ב"אתא", למשל, המשכורת ההתחלתית של פועל היא פחות מ-500 לירות לחודש. חברת "מולר טכסטיל", הבעלים של "אתא", סיימה את שנת 1972 ברווח נקי של 1,260,000 לירות. כמעט פי 2 ממה שהרוויחה ב-1971. "פרי הגליל" סיים את השנה ברווח נקי של 700,000 לירות. פועלי המפעל, רובם תושבי העיירה חצור, חיים בתנאים תת-אנושיים ומתקיימים ממשכורת של 450 לירות לחודש ופחות. בסלנג המקומי של חצור קוראים ל "פרי הגליל" – "אושוויץ". חברת אי.די.בי., שבבעלותה נמצאים עשרות מפעלים בכל ענפי המשק הישראלי, הצהירה ב-1972 על רווח נטו של 22 מיליון לירות – בדיוק פי שניים מהרווח שלה ב-1970. חברת "כלל" הרוויחה ב-1971 12 מיליון ו-400,000 לירות.

אלה, המחזיקים ב"כיס" את רוב המפעלים, העסקים והבנקים – מרוויחים מיליונים. מה מרוויחים אנחנו?

‏בשנת 1972 עלו המחירים של מצרכי מזון בסיסיים ב-13%; בינואר–פברואר 1973, ב-3% נוספים. באפריל באה ההעלאה הגדולה. בישיבה של שרי הממשלה ערב העלאה זו אמר מישהו שקמח ולחם משמשים כמזון לבהמות, והדברים צוטטו בעיתונים.

‏צחוק הם עושים מאיתנו. לשר המסחר והתעשייה [חיים] ברלב יש כלב ענק שאוכל ביום אחד כמות של בשר שהרבה משפחות לא אוכלות בשבוע – והם מספרים לנו שבהמות אוכלות לחם! הם משקרים לנו בעיניים!

‏הכל עולה. הכל – חוץ מרמת החיים של הפועלים והעובדים. רמת החיים שלנו יורדת. היא יורדת בהתמדה, באופן יחסי ובאופן מוחלט. זו לא רמת חיים – זוהי תהום חיים!

‏מנגנון המדינה, שדובריו ועסקניו מנסים לטמטם אותנו בסיפורי מיזוג גלויות ואחדות לאומית, ממשיך להגשים את האינטרסים הפוליטיים שלו על חשבון העניים והדפוקים. במשך השנה–שנה-וחצי האחרונות, עמדו בירושלים עשרות דירות-להשכרה ריקות. זאת מגלה דו"ח מבקר המדינה. בעלי הדירות, משקיעי הון שבנו במיוחד דירות להשכרה, קיבלו סכומים ניכרים על חשבון שכר הדירה. הדירות האלה חיכו לעולים מארצות הרווחה, ובאותו זמן חיכו עשרות-אלפי משפחות במוסררה, בתלפיות ובשאר שכונות המצוקה לדיור אנושי. שרים ועסקנים באו לחגיגות המימונה, כדי להראות כמה הם אוהבים את העם הפשוט. העיתונים דיווחו על החגיגות בהרחבה. רק חבל שרבים ממשתתפי החגיגות לא יכלו לקרוא את הכתבות האלה. פשוט משום שאינם יודעים לקרוא.

‏*     *     *

קשר דם וליכוד לאומי

כדי להרדים אותנו ולטמטם אותנו אומרים לנו מהבוקר עד הערב שכל זה לא חשוב. שהעיקר הוא שעמנו חזר למולדתו ההיסטורית, שקשר הדם מאחד ומלכד את העם היהודי. זהו הבלוף של הליכוד הלאומי.

‏קשר דם?

‏קשר הדם שישנו בין בז'רנו לבין פועלי "עסיס" הוא הדם, הבריאות והזיעה ששופכים הפועלים והפועלות – היהודים והערבים – ליד המכונות. דם שהופך למיליונים הזורמים לכיס של בז'רנו. לגבי בז'רנו ההבדל היחידי בין הדם היהודי והדם הערבי הוא שאת הדם הערבי הוא קונה קצת יותר בזול, אבל כשהפועלים מנסים לעמוד על זכויותיהם, מסיתה ההנהלה את הפועלים היהודים נגד הערבים – בדיוק כמו שמנגנון המדינה כולו עושה זאת בשם הליכוד הלאומי.

‏קשר דם?

‏כאשר קרה אסון בבית החרושת "אתא" ואחד הפועלים נסחב לתוך המכונה והתרסק, אי אפשר היה לדעת אם זה פועל יהודי או ערבי. לדם שכיסה את המכונה לא היה צבע לאומי. זה היה דם אדום של פועל. אבל כשמתעוררת תסיסה בקרב פועלי "אתא", עושה ההנהלה את הכל כדי לסכסך בין הפועלים והפועלות היהודים והערבים. 1,260,000 הרוויח מולר מדמם וזיעתם של פועלי "אתא" רק בשנה האחרונה ואפילו הוא לא יודע איזה לירה מהמיליונים האלה באה לו מפועל יהודי ואיזה לירה באה מפועל ערבי. זה גם לא חשוב לו. מה שחשוב לו – בדיוק כשם שזה חשוב לכל בעלי המפעלים, הבנקים והעסקים, בדיוק כמו שזה סם חיים למנגנון המדינה כולו – זה שאנחנו נמשיך לבלוע את השקר הלאומי של ה"ליכוד הלאומי" – ושנשב בשקט.

‏ובינתיים המנוצלים נעשים מנוצלים יותר – והמיליונרים נעשים מיליארדרים. הפער גובר – בכל התחומים.

‏טוחנים לנו בראש את הליכוד הלאומי. אבל העניים, שרובם בני עדות המזרח, נאלצים להתלכד עם תת-דיור, תת-הכנסה, תת-חינוך. דו"ח ועדת הורוביץ קובע במפורש כי מבין ילידי אסיה ואפריקה שהגיעו לארץ לפני 1948 – 12% ‏גרים בתנאי תת-דיור, שלוש נפשות ויותר בחדר. מבין ילידי אסיה ואפריקה שהגיעו אחרי 1948 – 25% גרים בתנאי תת-דיור.

‏אני גר בקריית שלום, בגבול שכונת שפירא, במרחק יריקה משכונת התקווה. אני רואה יום יום איך גרים וחיים האנשים בשכונות. אבל אם מישהו זקוק דווקא לנתונים רשמיים יבשים – בבקשה: ב"ידיעות אחרונות" מיום 25.4 מצטט יצחק טישלר נתונים של מחקר שנערך על שכונת התקווה. קובע המחקר: "33% מראשי המשפחות בשכונה חסרים השכלה מסודרת כל שהיא. רק 13% למדו יותר מ-9 שנים. דירה ממוצעת בהתקווה היא בת 1.8 חדר. ל-40% מהמשפחות אין כל סידור למים חמים. רק 56% עובדים עבודה מלאה. ההכנסה הממוצעת של השכירים בשכונה היא 560 לירות ברוטו. 30% אינם נהנים מהכנסה עצמית כל שהיא. 30% אחרים חיים מהכנסה של 400 לירות ומטה".

‏מי שבתנאים האלה אומר לפועלים, לתושבי שכונות העוני, למיושבים בכפרי העולים ובעיירות הפיתוח שהעיקר הוא הליכוד הלאומי – משתמש בעוני ובסבל של העניים והמנוצלים, שהם רוב האוכלוסייה, לקידום המטרות הפוליטיות שלו.

‏ככה נראים החיים בישראל: הפועלים, העניים והפלאחים – היהודים והערבים – שופכים זיעה וכוח. אנשי מנגנון המדינה, התעשיינים וכל המשרתים שלהם מלקקים את השמנת. הם – השכבה הזאת של הטפילים במנגנון המדינה, מראש הממשלה ועד פקידיה הבכירים במנגנון – זהו האינטרס שלהם במדינה כזאת. מנגנון המדינה הוא שלהם – הם שולטים בו. בעלי המפעלים ואנשי ההון מנצלים בחסות מנגנון המדינה ובעזרתו מאות אלפי פועלים יהודים וערבים, ומרוויחים מיליארדים. הם מחזיקים את מנגנון המדינה בידיים. זהו האינטרס שלהם במדינה כזאת. כל משרתי מנגנון המדינה – מראשון השופטים עד אחרון העיתונאים, ממפקד המשטרה ועד העסקן הזוטר – חיים ממנו, מתפרנסים ממנו ופועלים למען האינטרסים שלו. ושלוש הקבוצות האלה – אנשי המנגנון, בעלי המפעלים וההון ומשרתיהם בכל הדרגים – מבינים היטב את שיתוף האינטרסים שלהם ועובדים בשיתוף-פעולה.

*     *     *

חוק, משטרה וצבא

החוק הפלילי ויחסו של בית-המשפט לעבריינים, למשל, נועדו למטרה אחת בלבד: להגנה על הסדר המבטיח שהניצול והדיכוי יימשכו בשקט. גם החוק וגם בית-המשפט אינם מעוניינים ואינם מסוגלים לפתור את בעיית העבריינות ולשקם את העבריינים. העבריינות היא פרי של עוני מחריד ושל תנאי חיים בלתי-אנושיים – שהם תוצאה של משטר הניצול. הגנבים הגדולים – בעלי המפעלים – שהחוק עשוי כדי שיוכלו לשדוד את פרי עבודתו של הפועל – מתעשרים. אבל אלה שהשוד הזה הפך אותם לגנבים פליליים – הם נידונים למאסר ממנו הם יוצאים קשוחים ומנוסים יותר – וחוזרים לפשע.

‏המשטרה – המכשיר האלים והמזוין הזה בידי מנגנון המדינה – תפקידה המוגדר הוא להגן על המשטר. היא מופעלת נגד תושבי שכונות עוני מפגינים – כפי שקרה פעמים רבות בירושלים ובחיפה. היא מופעלת לשם דיכוי האוכלוסייה הערבית. היא מופעלת נגד כל מי שמאיים על שלוותו של משטר הניצול והדיכוי.

‏גם הצבא, שאת שורותיו ממלאים בני פועלים ועובדים ובני שכונות העוני, הוא זרוע של מנגנון המדינה. הוא משמש להגשמת האינטרסים הפוליטיים של אלה השולטים בו, העומדים בניגוד לאינטרסים היסודיים של אלה המשרתים בצבא, ההורגים ונהרגים כשהם לובשים את מדיו.

‏הגזענות, האידיאולוגיה הציונית, שטיפת המוח בממדים עצומים – בעזרת אלה מצליח המנגנון של המדינה לרמות את העם. בעזרת אלה הוא מגייס את רוב הפועלים, העובדים והעניים בישראל, כדי שייאבקו ויילחמו למען האינטרסים שלו – נגד האינטרסים שלהם עצמם.

‏לפועלים והעניים היהודיים בישראל מציע מנגנון המדינה תחליף; פיצוי על הדיכוי והאפליה שהוא מפעיל עליהם. "אנחנו מדינה אירופית נאורה" תוקע מנגנון המדינה לראשם של תושביה, שחלקם הגדול הם יהודים יוצאי ארצות ערב וערבים פלשתינאים. "הערבים הם ברברים. הם רוצים להשמיד אותנו, ולכן אנחנו צריכים לדפוק אותם קודם", מסביר מנגנון התעמולה ליהודים בני ארצות ערב, החיים באזור ה"ברברי" הזה, כביכול, דורות על גבי דורות. "אתה עצמך פרימיטיבי ושחור", אומר המשטר הציוני ליהודי המזרחי – ומצביע בפניו על הערבי כעל יצור יותר שחור ויותר פרימיטיבי. כל זה כדי שלא ניאבק נגד המשטר הגזעני המדכא אותנו, כל זה כדי שהמדוכאים היהודים יפנו את זעמם כלפי הערבים במקום נגד משטר הדיכוי.

‏אבל התמונה הנחשפת לאחר שמפשיטים מעל מנגנון המדינה את מסווה הקדושה המזויף היא חד-משמעית: מנגנון המדינה איננו ערך עליון המבטא את "גאולתם של היהודים אחרי 2,000 שנה", אלא אמצעי להבטחת שלטונה הפוליטי של שכבה טפילית, על גבו של "העם הזה" ועל חשבונו של העם הערבי הפלשתינאי. מנגנון המדינה איננו "ביטוי נעלה לשחרור העם היהודי'', אלא מכונה יעילה ואכזרית בידי מעמד בעלי המפעלים וההון, לניצול ולדיכוי המוני העובדים והפלאחים – היהודים והערבים.

‏*     *     *

הניצול המעמדי אלימות המשטר

אנחנו, חברי הברית הקומוניסטית המהפכנית – "מאבק", כמו קומוניסטים אחרים באזור ובעולם, נאבקים נגד משטר הניצול והדיכוי. נגד מנגנון המדינה המשמש מכשיר של דיכוי וניצול בידי מעטים והמופעל נגד העם. אנו פועלים לגיוס המוני הפועלים, הפלאחים והעניים – היהודים והערבים – למאבק משותף שמטרתו כינון דמוקרטיה אמיתית. להקמת משטר שבו כל השלטון יהיה בידי הפועלים והפלאחים. משטר שיחסל את הניצול, הדיכוי והעוני. משטר שיבטיח חיים אנושיים לכל אדם. משטר שיגשים את האינטרס המשותף של כל המדוכאים והמנוצלים – היהודים והערבים.

‏את הקומוניסטים המהפכנים מאשימים בכך שהם דוגלים באלימות. מאשימים אותנו בכך שאנחנו מטיפים למהפכה מזוינת.

‏אין גבול לצביעותו של המשטר.

ב"כימיקלים ופוספטים" בחיפה נשרפות ריאותיהם של הפועלים מגזים מרעילים יום-יום. הדוד שלי שרף שם את ריאותיו. אבי אכל שם אבק וגזים במשך 20 שנה. גם אני טעמתי שם את טעם הרעל. זוהי אלימות.

בבתי החרושת לטכסטיל נהפכים פועלים לחירשים מרעש המכונות. בבתי החרושת לצבעים מורעל דמם של העובדים. בכל מפעל מאורגנת העבודה כך שאפשר יהיה למצוץ מהפועל כמה שיותר רווח על חשבון בריאותו וחייו – זוהי אלימות ממדרגה ראשונה.

‏בשכונות העוני, בכפרי העוני ובעיירות פיתוח נהרסת בריאות גופם ונפשם של התושבים שנים על גבי שנים – זוהי אלימות.

‏בכפרים הערביים ובשטחים שנכבשו ב-1967 מופעל שלטון טרור אלים הנשען על חוקים אנטי-אנושיים, אלות ונשק, עינויים ומעצרים שרירותיים – זוהי אלימות.

‏כאשר אנשי משטרה רוצחים עבריינים בחוצות ירושלים וברחובותיה בדם קר, כאשר שוטרים חמושים באלות מפזרים הפגנות של תושבי השכונות ואנשי שמאל, כאשר שוטרים מזוינים שוברים שביתה של פועלים – זוהי אלימות.

‏כאשר אנשי בולשת מכים מכות רצח עבריינים פליליים – זוהי אלימות. בתי הסוהר הם מוסדות שכל קיומם הוא אלימות מתמדת.

‏המשטר הזה כולו מבוסס על אלימות. האלימות המדכאת היא תנאי הכרחי לקיומו.

‏וכשאנו מתארגנים למאבק פוליטי שמטרתו היא חיסול משטר האלימות, כשאנו קוראים לפועלים ולפלאחים היהודים והערבים לצאת למאבק משותף כדי להשתחרר מהניצול והדיכוי – מאשים המשטר אותנו בכך שאנחנו מטיפים לאלימות.

‏איננו משלים את עצמנו ואיננו משלים איש: משטר האלימות והדיכוי לא יפנה את מקומו רק משום שהוא מנוגד לאינטרסים של רוב העם. הוא לא יפנה את מקומו כאשר רוב הפועלים, העובדים והעניים – היהודים והערבים – יתארגנו כדי להחליפו בדרך דמוקרטית בשלטון עממי. הוא יתקיף. הוא ייצא למלחמה נואשת – נגד ההמונים היהודיים והערבים כאחד. לכן אנו אומרים לפועלים, לפלאחים ולעניים: צריך להתכונן להתקפה הזאת. ואנו יודעים: רק העם המאורגן, רק הכוח של המוני המדוכאים והמנוצלים, רוב האוכלוסייה, מלוכדים בהבנת האינטרס המשותף שלהם ובהכרת האויב – רק הכוח הזה יצליח להתגונן בפני ההתקפה של מנגנון המדינה, המופעל על ידי המעמד המנצל והמדכא ושותפיו באזור ובעולם.

‏ואת הדברים האלה איננו אומרים במחתרת – ולא מאתמול. אנו אומרים אותם בגלוי מאז כתבו מרכס ואנגלס את המניפסט הקומוניסטי לפני 125 שנה. ולא רק אנו בלבד. אומרים אותם רבים בארץ ובחלקי תבל אחרים. ובמירב הארצות האלה, מלבד יוון, ספרד, פורטוגל ודרום-אפריקה, אין מכניסים לכלא בשל כך.

פשעיו של המשטר הזה נגד הפועלים והעובדים, נגד העניים והפלאחים, נגד העם הפלשתינאי, מכתיבים לנו את דרך המאבק שלנו. מול הליכוד הלאומי המזויף של המשטר, המנסה לגייס את המוני היהודים המנוצלים על ידו נגד המוני הערבים אותם הוא מנשל ומדכא – אנו מציבים ליכוד אחר. הליכוד הוא של כל הדפוקים – נגד המשטר המדכא אותנו. לכן אני, חבר הברית הקומוניסטית המהפכנית – "מאבק", שהוא אירגון חוקי – יהודי-ערבי – המוכר בעבודתו הפוליטית בקרב ההמונים היהודים והערבים, נפגשתי באוגוסט 1970 (לפני שלוש שנים!), עם אדם שהוצג בפני כסוציאליסט פלשתינאי; היתה זו פגישה פוליטית, בה שוחחנו על ההתפתחויות הפוליטיות בישראל, בארצות ערב ובתנועה הפלשתינאית.

*     *     *

מכות חשמל ומקלחות קרות

כתב האישום נגדי, שהוגש לבית המשפט הזה, מבוסס על הודאות-כזב שנגבו באמצעות סחיטה שפלה. אנשי הש"ב, שמקצועם הוא הטרור, השקר והאלימות, והפועלים בשם מנגנון המדינה, פעלו ופועלים כמו עמיתיהם הפורטוגזיים, הצרפתים, הבלגים, הספרדים, היוונים והאמריקאים. אחרי 9 ימי חקירה, שהיתה מלאה במכות ושבהם עמדתי על זכותי שלא לדבר, אלא בבית המשפט, נקטו בשיטה הזוועתית ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הם לקחו את חברי, הקרוב לי כאח, עינו אותו בחשמל ובמקלחות קרות והודיעו לי בפשטות שלא יפסיקו לענותו עד שלא אהיה מוכן לדבר. דיברתי. אמרתי להם שאני מוכן לומר מה שירצו – ואמנם "הפללתי" את עצמי, כביכול, וחתמתי על מה שרצו. אבל כשמומחים אלה לטרור, עינויים ושקר העמידו פנים תמימות על דוכן העדים – גם זה חלק ממקצועם – האמין להם בית המשפט.

‏בניגוד לנאמר בסעיף השני של כתב האישום, נפגשתי עם אדם שהוצג בפני כסוציאליסט פלשתינאי. לא אני קבעתי את מקום הפגישה ולא ייחסתי כל חשיבות למקום הפגישה. בניגוד לנאמר בסעיף השלישי לא עלתה כלל השאלה של שמו או זהותו של האיש. מכיוון שהלכתי בתום לב לקיים פגישה למטרה של בירור ודיון פוליטי ותו לא, לא היתה לי סיבה לא לגלות את שמי. במהלך עבודתי הפוליטית במסגרת הברית נפגשתי לשיחות ולוויכוחים פוליטיים עם עשרות אנשים, בלי לדעת את שמם. התביעה משתדלת להציג את פעילותי ואת פעולותיה של הברית הקומוניסטית המהפכנית – "מאבק", כפעולות מחתרתיות, ולראיה מביאה את השימוש, כביכול, בכינויים מחתרתיים. אך אפילו התביעה אינה טוענת כי השתמשתי בכינוי ה"מחתרתי" שלי כביכול בפגישתי עם האיש. אנו איננו פועלים באופן מחתרתי. לעתים התעורר הצורך שחבר הברית יופיע בשם בדוי, וזאת בגלל הרדיפות הקיימות בישראל נגד אנשי שמאל. אתם, נציגיו של השלטון האחראי למסע הרדיפות הזה, הופכים לעבירה פלילית את ניסיונם של אנשי השמאל – וחברי אירגוננו בכלל זה – להגן על פרנסתם ופרנסת משפחתם. אך הפגישה ביני לבין האיש התקיימה לאורו של יום, במקום בו עוברים אנשים רבים, ליד הכניסה לבית-החולים הצרפתי, במרכז העיר נצרת. הניסיון לתאר פגישה זו כפגישה מחתרתית היה מגוחך, אלמלא היתה זו כוונה להפליל אותי בעיני החוק, להושיב אותי בבית-סוהר ולפגוע בברית הקומוניסטית המהפכנית – "מאבק", ובעבודתה הפוליטית.

‏כאשר אותו אדם העלה באופן היפותטי את נושא הנשק וחומרי-חבלה, הוא עשה זאת במילים אלה: "ישנה אפשרות להעביר נשק לישראל". הבהרתי לו מייד את עמדתי ועמדת חברי לגבי צורות המאבק הפוליטי שיש לנקוט ולכן הוא לא הציע דבר. לכן לא היה מקום מצידו לדבר איתי על "האופן והדרך שבו ניתן להעביר נשק וחומרי חבלה לישראל'' – והוא אף לא עשה זאת. כן דחיתי על הסף את בקשתו לספק לו אינפורמציה או ידיעות כלשהן, אינפורמציה שהיתה עלולה לשרת קו שאני וחברי מתנגדים לו, והנושא ירד מייד מהפרק. בפגישה זו שאל האיש אם אנו מוכנים לקבל כסף למימון הפעולות הפוליטיות הנראות לנו. הסברתי לו מייד שהגישה שלנו היא שלא לקבל כסף שאיננו נובע מפעילותה הפוליטית הישירה של הברית, כמו מכירת עיתונים ותרומות של אוהדים. ובוודאי שלא מאנשים שאיננו מסכימים עם הקו הפוליטי שלהם. יחד עם זאת אמרתי שאינני מוסמך לתת לו תשובה סופית בעניין זה. לכן נקבעה הפגישה השנייה. בדיון שהתקיים לאחר מכן, החלטנו חברי ואני לדחות את ההצעה מאותם הנימוקים שהעליתי בפניו.

‏כמו הפגישה הראשונה, נועדה גם פגישה זו לבירור עמדות הקשורות במחלוקת היסודית בתחום הרעיוני אידיאולוגי. הסימן המוסכם לא היה נוהל קונספירטיבי, אלא נוהל שכיח בחיי היום-יום, כאשר אנשים שאינם מכירים זה את זה רוצים להיפגש. אי הופעתו של האיש לפגישה השנייה התפרשה בעיני כפי שיכולה להתפרש על ידי "האדם הסביר", כהוכחה לאי נכונותו של האיש או חבריו להמשיך בוויכוח.

‏*     *     *

איננו מלשינים של המשטר

בניגוד לנאמר בסעיף 7 לכתב האישום, הרי לפי מיטב ידיעתי האיש הוא פלשתינאי, יליד ירושלים, שהגיע לישראל בדרך חוקית ורשמית במסגרת ביקורי הקיץ. הפגישה נועדה מלכתחילה לחילופי רעיונות פוליטיים – וכזאת היתה. לא היתה לי כל ידיעה על משימות ומטרות סמויות שהיו לו, כביכול – אם אמנם היו לו – כמפורט בסעיף 9 של כתב האישום השני. לפי מיטב ידיעתי – אז והיום – האיש עימו נפגשתי לא היה סוכן – ובוודאי שלא זר. אינני טוען כי הוא סוכן פרובוקטיבי שנשלח כדי להכשילני, אך גם זאת אפשרות. לכן, בניגוד לאמור בסעיף 8, בעת שנסעתי לירושלים כדי להיפגש איתו לא היה זה ניסיון ליצור מגע עם סוכן זר. מה גם שלפגישה השנייה, שלא יצאה לפועל, כמו לפגישה הראשונה, יש בהחלט הסבר סביר. פגישות ושיחות כאלה נערכו לעשרות ולמאות בין ישראלים לפלשתינאים, בארץ ובחו"ל, לשם בירור עמדות. יתר על כן, תוצאות וסיכומים של בירורים כגון אלה נתפרסמו ברבים, ואיש לא הועמד לדין על כך. השיחות בוועידת בולוניה, שהתנהלה לא מזמן, הינן רק דוגמא אחת מני רבות לשיחות מעין אלו.

‏אני מכחיש בכל תוקף את הנאמר בסעיף 9, כאילו ידעתי שהאיש עימו נפגשתי זומם לבצע ואף מבצע בפועל עבירה של פגיעה בריבונות המדינה. כאמור, לפי ידיעתי הגיע לישראל בדרך חוקית, והוא בהחלט לא גילה לי על מזימותיו וכוונותיו הנסתרות – אם בכלל היו לו כאלה – לא בעניין סיוע לאויב ולא בכל עניין אחר. אני מוקיע בכל תוקף את דרישת המשטר לדווח לו על פעילות פוליטית מובהקת של מתנגדיו. לא עלה על דעתי לדווח לשלטונות על השיחה הפוליטית שקיימתי עם האיש, ולא עולה על דעתי לדווח אי-פעם על שיחות ודיונים פוליטיים אחרים. אנחנו, חברי הברית הקומוניסטית המהפכנית – "מאבק", איננו מלשינים של המשטר. אנו נאבקים נגדו. מאבק שאפילו לפי החוקים האנטי- דמוקרטיים והאנטי-אנושיים הקיימים בישראל – הוא עדיין לגיטימי. אני גם מצהיר בזה שלא אני ולא אף אחד מחברי הברית הקומוניסטית המהפכנית – "מאבק", לעולם לא נלשין על אנשים שביצעו עבירות על חוקים כמו אלה ששר המשפטים הגדירם כגרועים מהחוקים הנאציים. חוקים כאלה, כבוד וחובה אנושית יסודית הם שלא להלשין על אלה העוברים עליהם.

*     *     *

ביטחון המדינה אינו ביטחון העם

החוקים לפיהם מאשימים אותי בעבירות נגד ביטחון המדינה, מבוססים על הנחת הכזב כאילו ביטחונו של העם הוא גם ביטחונה של המדינה – שהיא כלי המשמש לדיכוים, לניצולם ולאפלייתם של רוב בני העם הזה. איך יכול ביטחונו של מנגנון הניצול והדיכוי להיות גם הערובה לביטחונם של המנוצלים והמדוכאים? בכל מהלך עבודתי הפוליטית כחבר הברית הקומוניסטית המהפכנית – "מאבק", לא פגעתי באינטרסים של העם, של המנוצלים והמדוכאים היהודים והערבים – שהם רוב האוכלוסייה. להיפך. לכן, אין ספק, שפגעתי לא פעם באינטרסים של משטר הדיכוי והניצול, ואני גאה על כך. אלא שבמקרה הקונקרטי הזה, שבעטיו אני יושב על ספסל הנאשמים במקום זה, גם לא עברתי כל עבירה. לא התכוונתי לפגוע ולא פגעתי בביטחון המדינה אפילו לפי מבחניו של חוק זה. אי לכך אני דורש מבית המשפט לזכות אותי מאשמת קיום מגע עם סוכן זר – האיש עימו קיימתי מגע איננו סוכן זר כפי שמוגדר בפיסקה ג' של סעיף 24 לחוק דיני עונשין (ביטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים) 1957. לפי מיטב ידיעתי לא היה חבר בשום אירגון. בכל מקרה, גם אם היו לו קשרים כאלה – לא ידעתי עליהם. הוא קיים איתי ויכוח פוליטי, ולא אסף ממני ידיעות או עשה מעשים אחרים המוגדרים בחוק כעשויים לפגוע במדינת ישראל.

‏גם אם לא יקבל בית המשפט טיעון זה, עליו לזכותני כפי שמשתמע מפיסקה א' של אותו סעיף. גם אם יטען בית המשפט שהאיש הוא סוכן זר, לי לא היתה יכולה להיות, ואמנם לא היתה, כל ידיעה על כך. לא היה זה איפוא מגע ביודעין. מה גם שיש לי הסבר סביר בהחלט לפגישה זו. לחלופין: פיסקה ד' של אותו סעיף מחייבת את בית המשפט שלא להרשיע אותי, אם הוכח שלא עשיתי ולא התכוונתי לעשות, דבר שיש בו כדי להביא לפגיעה בביטחון המדינה. בניגוד לכל נורמות דמוקרטיות המחייבות את התביעה להוכיח עבירה או כוונה לביצוע עבירה מצד הנאשם, מחייב סעיף זה את הנאשם להוכיח שלא עשה ולא התכוון לפגוע בביטחון המדינה. זהו סעיף דרקוני לפיו אפשר להרשיע כל אדם. מספיק שהתובע או איש שירותי-הביטחון יישבע שהוא – בוחן כליות ולב – יודע שהנאשם התכוון לעבור עבירה.

‏עבודתי הפוליטית בברית הקומוניסטית המהפכנית – "מאבק", שיחתי עם האיש והצהרה זו, הן הוכחה לכך שלא התכוונתי, ובשום פנים ואופן לא עשיתי דבר שיש בו כדי להביא לפגיעה בביטחונם של המוני העם – היהודים או הערבים – או באינטרסים שלהם. אי לכך אני דורש מבית המשפט לזכות אותי מאשמת ניסיון ליצור מגע עם סוכן זר.

‏הואיל והפגישה עצמה לא היתה עבירה על סעיף 24, הניסיון לפגישה דומה איננו יכול להיות עבירה על אותו סעיף. אי לכך אני דורש מבית המשפט לזכות אותי מאשמת חיפוי על עבירה: לפי מיטב ידיעתי לא זמם האיש עימו נפגשתי ואף לא ביצע כל עבירה, ולפיכך לא חיפיתי על עבירה כלשהי.

בחיפוש שנערך בביתי על ידי המשטרה, אמנם נמצאו ברשותי שני עיתונים משל החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין – עיתונים שיצאו לאור לפני שלוש שנים. אחד מהם כולל גילוי-דעת פוליטי המנתח את תוכנית רוג'רס והמגדיר אותה כחלק ממזימה אמריקאית-ירדנית לחיסול התנועה הפלסטינאית – כפי שאמנם הוכח שבועות ספורים לאחר מכן. העיתון השני כולל הודעות על פעולות צבאיות שבוצעו – לדברי החזית העממית הדמוקרטית – על ידי אנשיה. עיתונים אלה הגיעו אלי בדואר ישראל, מצעיר שוודי שביקר בארץ ושממנו ביקשתי לשלוח לי חומר פוליטי על המזרח התיכון.

*     *     *

פשע בארבעים אגורות

בהזדמנות זאת ברצוני להודות בכמה מעשים נוספים מסוג זה שעשיתי. לפני מעצרי נהגנו חברי ואני לבלות בספריית האוניברסיטה בירושלים ולקרוא את העיתון "אל-חורייה"; שם ניתן לעיין ולקרוא בו באופן חופשי. "אל-חורייה'' הוא עיתון היוצא לאור בלבנון (מדינה המוגדרת בחוק הישראלי כ"מדינת אויב") והמשמש ביטאון של אותו אירגון פלשתינאי – החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. יתרה מזו: מאמרים בעלי חשיבות צולמו על-ידנו בו במקום – שירות הניתן לכל סטודנט תמורת 40 אגורות לדף – ואנו אף תרגמנו אותם.

‏עבירה נוספת כזאת ביצעתי כמה חודשים לפני מעצרי, בעת שקניתי בירושלים את העיתון "אל-ערבי" – שהוא עיתון ספרותי המפרסם גם מאמרים פוליטיים והיוצא לאור בכוויית, גם היא מדינה המוגדרת כ"עוינת לישראל". את העיתון יכול לקנות כל אדם, במחיר השווה לכל נפש, גם בחיפה ובנצרת, כמעט בכל דוכן עיתונים. בבית המעצר הגיע לידי גיליון של "אל-ערבי" מ-1 בפברואר השנה, שבו פורסם מאמר מעניין ביותר על תנועת ההתנגדות הפלשתינאית בעזה. "אוסבוע אל-ערבי" גם הוא [עיתון] פוליטי היוצא לאור ב"מדינת אויב" – בלבנון. לפני מעצרי קניתי עיתון זה, כל פעם במקום אחר, מספר פעמים. ברצוני לציין שאם המאמרים שהופיעו בעיתון הירושלמי "אל-פג'ר" נחשבו כעוינים את המדינה ולכן נעצרו עורכי העיתון, הרי עוינותם של מאמרי המערכת ב"אוסבוע אל-ערבי" היא חסרת גבולות ואיננה ניתנת להגדרה כלל – ובכל זאת ניתן לקנות את העיתון באופן חופשי בישראל.

‏הסיבה לכך שקניתי עיתונים אלה – כמו הסיבה לכך שהחזקתי ברשותי את שני עיתוני החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין – היא הצורך לדעת על ההתפתחויות הפוליטיות במזרח התיכון ממקור ראשון – ולא דרך המסננת המסלפת, המעוותת והשקרנית של עיתוני ופרשני המשטר. (דרך אגב: סביר בהחלט שבביתו של כל כתב או פרשן זוטר על ענייני המזרח התיכון ניתן למצוא אוסף הרבה יותר מגוון של עיתונים היוצאים לאור על ידי "התאגדויות בלתי-חוקיות" לפי החוק הישראלי, או ב"מדינות עוינות" – כדי שיהיה לו על סמך מה לסלף.)

‏אין ספק שעובדת מכירתם החופשית של עיתונים אלה, והעובדה שניתן לכל אדם לעיין באופן חופשי בביטאון החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין בספריית האוניברסיטה – ידועות לתביעה, ובוודאי ובוודאי שהן ידועות לשירותי הביטחון.

‏הניסיון להפליל אותי באשמת החזקת עיתון כזה – סעיף שהעונש המכסימלי עליו הוא 10 שנים – מדהים בטיפשותו ובהעזתו.

טיפשות – כי מי שמתכוון להאשים אותי בסעיף זה עושה צחוק מעצמו ומבית המשפט. בישראל של היום עדיין לא צריך להיות איש "רשת הריגול והחבלה", כפי שהגדירו אותי בעיתונים, בסיוע התביעה ושירותי הביטחון, כדי לקרוא ולהחזיק עיתון כזה. צריך פשוט ללכת לחנות ולקנות עיתון כזה.

‏בהעזה – כי בהעמידו אותי לדין על סעיף זה, לא מהסס מנגנון המדינה לגלות שתיים מכוונותיו האמיתיות בכל הקשור למשפט זה. האחת: שמותר, ואף רצוי, לקרוא בישראל מאמרים פוליטיים ועיתונים של הבורגנות או הריאקציה הערבית. אבל שאסור בתכלית האיסור לקרוא מאמרים הקוראים למאבק יהודי-ערבי משותף, כפי שאפשר למצוא בביטאוני החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. משטר הדיכוי בישראל לא מהסס לגלות את פחדו מפני התגשמות רעיון המאבק המשותף של פועלים ערבים ויהודים, ואת זהות האינטרסים שלו עם משטרי הדיכוי בארצות ערב. עד כדי כך, שהוא מטיל "חופש" קריאה סלקטיבי ביותר: "אוסנרע אל-ערבי", המוצא לאוד על ידי מנצלי הפועלים בלבנון, המדינה ה"עוינת" – אותו מותר להחזיק ולקרוא. גילוי-דעת של אלה הנאבקים נגד דיכוי הפועלים והפלאחים בלבנון ובירדן – על החזקתו של זה אפשר לקבל 10 שנות מאסר.

‏הכוונה השנייה: שאותנו, חברי הברית הקומוניסטית המהפכנית – "מאבק", יש להכניס לבית-סוהר בכל מחיר ולתקופה עד כמה שאפשר יותר ארוכה. זאת כדי להרתיע את הפועלים והפלאחים הערבים והיהודים מללכת בדרכנו. כדי להרתיע את אנשי השמאל כולם ממאבקם. העובדה שלשם כך צריך להאשים אותי בעבירה על תקנה שהוגדרה על ידי שר המשפטים עצמו כתקנה נאצית – איננה משנה לגבי המשטר במאומה.

‏אני דורש מבית המשפט לזכות אותי מאשמת עבירה על תקנה 85 (1) (ו') לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 – יהי זיכרן לדראון עולם!

‏הפגישה שקיימתי היתה חלק אורגני של פעילותה הפוליטית הלגאלית של הברית הקומוניסטית המהפכנית – "מאבק": פגישה זו התקיימה בסימן של תום-לב צרוף. לא עברתי על החוק ולא היתה מצידי שום כוונה לעבור על החוק, ולא לפגוע בביטחון המדינה.

‏עמדתנו ודרכנו להבטיח את הביטחון של העם בישראל הם בניהול מאבק פוליטי המוני.

‏אני עומד כאן אך ורק משום היותי לוחם ללא פשרות נגד המשטר הקיים. מה שמדריך אותי ואת חברי בכל פעולותינו הם האינטרסים האמיתיים של המוני היהודים והערבים. בעוד שהנני חף מכל פשע, אין דבר שבעולם שיעצור בעדי מלהיאבק יחד עם חברי למען המטרות הנשגבות של הקומוניזם.

_______________

‏בסיום מצע הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית, שהתקבל ביולי 1973, נאמר:

"למען חיים משותפים של ערבים ויהודים בחברה סוציאליסטית; חברה ללא דיכוי לאומי וניצול מעמדי; חברה שבה כל השלטון נתון בידי ההמונים עצמם, המאורגנים במועצות פועלים ופלאחים".

*     *     *

‏חוברת זו הוצאה לאור בנובמבר 1973, בעברית ובערבית.

‏מחירה, לכיסוי ההוצאות: 50 אגורות.