ב-21 באוקטובר (1973) נפגשו חברי אירגוננו השוהים באירופה עם נציגי שתי קבוצות אחרות: שלטון המועצות – קבוצה ערבית, והקבוצה האלג'ירית להפצת המרכסיזם. הם פירסמו בצוותא את גילוי הדעת הבא:
הסיבה היסודית למלחמת אוקטובר 1973 – כמו למלחמות הקודמות במזרח התיכון – היא ההתנחלות הציונית, בעלת-בריתו של האימפריאליזם, אשר יצרה את הבעיה הפלשתינאית והולידה את הכיבוש. לא יתכן שלום במזרח התיכון כל עוד לא הופלה הציונות.
שלילת זכויותיו הלאומיות של העם הפלשתינאי גרמה להתהוות תנועת ההתנגדות הפלשתינאית. אך מגבלותיה של תנועה זאת וכישלונה לגייס את הכוחות המהפכניים באזור כולו, השאירו שוב את המשחק בידיהם של שלטונות המדינות הקיימות.
המשך ההתפשטות הציונית וכיבושם של שטחים נרחבים ב-1967, וסיפוחם-למעשה של שטחים אלה על ידי ישראל, הגבירו את תביעת ההמונים הערביים להחזרת השטחים הכבושים ולמחיקת מפלת 1967, באמצעות מלחמת שחרור. בכדי למנוע את נפילתם, נאלצו המשטרים הערביים לנהל את המלחמה הנוכחית. אבל האינטרסים של ההמונים אינם עולים בקנה אחד עם מטרות המעמדות השליטים.
האינטרס של ההמונים הוא בפתרון מהפכני של הסתירות, בכדי להגיע לשחרור חברתי, ועם זאת גם לשחרור לאומי על ידי איחוד האומה הערבית, וכן לפתור את בעיות הלאומים הלא-ערביים החים באזור, תוך כיבוד מלא של זכויותיהם. כאן – כמו בכל רחבי העולם – זהים האינטרסים האמיתיים של ההמונים בשני הצדדים הלוחמים.
מטרת המעמדות השליטים היא לשמור על שלטונם הנצלני והמדכא. הם נלחמים על עצם קיומים: המעמדות השליטים הערביים, במיוחד אלה שבמדינות המעורבות באופן הישיר ביותר (מצרים וסוריה), נתונים בלחץ עצום לספק את התביעה העממית הצודקת, המיידית והקונקרטית – החזרת השטחים הכבושים; ואילו המעמד הציוני השליט יכול לקיים את שליטתו רק בתוך הדינאמיקה של עליונותו הצבאית והמשך התפשטותו. הפשרה היחידה האפשרית למעמדות השליטים היא הסדר הכפוי על ידי המעצמות הגדולות; אכן, הסדר כזה היה מטרתם המודעת של סאדאת ואסד בנהלם מלחמה זאת. פשרה זאת – גם אם תכלול הקמת מדינה פלשתינאית-ירדנית כביכול – פירושה הקרבת האינטרס של העם הפלשתינאי ושל ההמונים העמלים באזור.
במאורעות הנוכחיים, המפסידים הראשונים הם ההמונים. בהכנות למלחמה, בניהולה ובהשתלשלות אירועיה, נעקפו ונעקפים ההמונים הערביים, ששחרורם נתון בכף המאזניים. התפקיד היחיד שמועידות להם המדינות הוא להקריב אלפי פועלים ופלאחים ולשלם את החשבון. ההמונים הישראליים ממשיכים לשלם את המחיר היקר עבור תעתועיהם הציוניים ולמען האינטרסים של האימפריאליזם.
התוצאה החיובית היחידה של המלחמה – וזאת למרות כוונותיהם של המשטרים בשני המחנות הלוחמים – תהיה העובדה שהאגדה כי את הציונות אי אפשר לנצח ספגה מכה רצינית; הוסר המכשול שהתהווה כתוצאה מאגדה זאת, אשר עיכב את התפתחותו של מאבק עממי בעולם הערבי ובתוך ישראל עצמה: הוכח כי המאבק אפשרי.
תפקידנו, כמהפכנים אינטרנציונליסטיים, הוא להגדיר את מטרות המאבק ולגייס את ההמונים למענן. למלחמת המעמדות ולמלחמה עממית חייבות להיות מטרות מוגדרות משלהן. בעולם הערבי – הכולל את הרוב הלאומי הערבי ואת הלאומים האחרים – מטרות אלה הן: הפלת השליטה האימפריאליסטית והשלטון הציוני; פירוק המחיצות המדינתיות החוצצות עתה בין חלקיה השונים של האומה הערבית ובין ערבי לישראלי; והקמת איחוד סוציאליסטי של העולם הערבי, המבוסס על שלטון מועצות של פועלים ופלאחים. רק במסגרת זאת ייעלם הדיכוי הלאומי על כל צורותיו.
זאת הדרך היחידה מיוון-הביצה של מלחמות חוזרות ונשנות, מהתחדשותה המתמדת של המציאות הנוכחית, מלאת האימה ורווית הדם.
אין זאת רק מטרה ארוכת-טווח, אלא גם מדריך לכל צעד שאנו צועדים ולכל עמדה שאנו נוקטים.
21 באוקטובר 1973