המלחמה האחרונה – קרב אחד בהתמודדות ארוכה – מוטטה משהו בישראל.
אומרים שזה "משבר"; קוראים לזה "מחדל"; מכנים את זה "כשלון"; מתארים את זה כ"רעידת אדמה".
מילים, מילים, מילים.
אותם הפרצופים משלשום ומאתמול מופיעים גם היום – בטלביזיה, ברדיו ובעיתונות. הם כולם מנצחים, הם כולם מפסידים, הם צודקים, הם טועים, הם מאשימים, הם נאשמים, הם בקואליציה, הם באופוזיציה.
ואתה עומד מולם מבולבל ומדוכא, מבכה את הדם ומשלם בדמים.
מה באמת קרה?
עגלת הציונות נתקעה בבוץ.
אחרי דהירה מטורפת… עם סוסים מעולים… ועם עגלון גאון… כשהגלגלים משומנים… והדרך סלולה… התברר לפתע כי הסוסים כושלים, העגלון מאבד את ראשו, הגלגלים חורקים והדרך היא דרך ללא מוצא.
עד למלחמה האחרונה עוד נשבעו כולם – החל בגולדה ובבגין וכלה באחרון המזדנבים אחריהם, כדוגמת חזן ותמיר – לאימרה השחצנית של בן-גוריון, כי "לא חשוב מה יאמרו הגויים – חשוב מה שיעשו היהודים". והיום? "לא חשוב מה יעשו היהודים – חשוב מה שיאמרו הגויים", בעיקר אם הם נשיא ארצות-הברית ושר החוץ שלו.
האמת היא, שהניצחון הישראלי ביוני 1967 היווה את נקודת השיא בהישגים הפוליטיים והטריטוריאליים של הציונות בארץ מאז ראשיתה. המלחמה האחרונה מוכיחה, כי מעתה ואילך תצטרך הציונות לנהל קרבות-מאסף כדי לשמור על הישגיה – תוך קשיים גדלים והולכים, תוך תשלום כבד והולך.
אין זאת אומרת שישראל עומדת להתחסל מחר. אין זאת אומרת שארצות הברית לא תמשיך לראות את עצמה "ערבה לקיומה ולביטחונה של מדינת ישראל". זה רק אומר שיהיה יותר קשה… עוד הרבה יותר קשה.
וכיצד יכול היה להיות אחרת?
הרי בשנים האחרונות, עד ליום הכיפורים ממש, עסקו דיין ושרון בנישול ערביי פיתחת-רפיח, והעמיקו בכך את הסכסוך הישראלי-ערבי. שר הביטחון אף הצדיק את מעשיו בכך, שגם בעמק יזרעאל נושלו ערבים לפני חמישים שנה, וגם בעמק חפר לפני ארבעים שנה. "יש לומר בצורה בוטה", הסביר דיין, "מדינת ישראל הוקמה על חשבון הערבים – ובמקומם. לא באנו אל חלל ריק. כאן היה ישוב ערבי. אנו מיישבים יהודים במקומות שבהם ישבו ערבים. אנו הופכים ארץ ערבית לארץ יהודית" ("ידיעות אחרונות", 10 במאי 1973).
וכדי לדפוק את הערבים הפלשתינאים נזקקו המנשלים לברית עם כוחות דיכוי זרים. אתמול – עם בריטניה וצרפת; היום – עם ארצות הברית, דרום אפריקה ופורטוגל.
הרצל אף קבע פעם, כי הציונות תהיה "כחומה בצורה נגד אסיה, ועמדנו על המיצפה להגן בעד התרבות בפני פראי האדם" ("מדינת היהודים"). את הרעיון הזה אימץ לעצמו גם בן-גוריון. והיום? האזינו לדברי גולדה ודיין באוזני האמריקאים. הם אומרים את אותו הדבר: "תנו לנו נשק וגיבוי מדיני, ואנו נשרת אתכם באזור בכוחות עצמנו, מבלי שתצטרכו לשלוח את חייליכם…"
איך יוצאים מזה?
זו איננה שאלה אקדמאית, המשמשת נושא לדיון במיכללות. זוהי – כפי שהוכיחה המלחמה האחרונה – שאלה של חיים ומוות.
מי שאינו מוכן לחיים של שוויון עם הערבים – כדוגמת גולדה ובגין, דיין ושרון – חייב להמשיך ולחיות על חרבו ולהידרדר ממלחמה למלחמה. עד עתה סברו הרבים בישראל כי "תמיד נוכל לדפוק את הערבים", אך המלחמה האחרונה הוכיחה כי לא לעולם חוסן וכי החיים על החרב הם הם הסכנה האמיתית לעתיד העם היהודי-ישראלי. לכן החפץ בחיים ובשלום חייב להשליך לאשפתות את דברי הרהב הגזעניים בדבר "העליונות היהודית המובטחת" ובדבר "הערבים הם מפגרים מטבעם".
אל תתן לגזענים שאנס נוסף, כדי שיטעו אותך ויטרטרו באוזניך כזבים חדשים, כי אתה הוא זה שמשלם את מחירם המלא של כזבים אלה.
מי שמרוויח מן המלחמות, מי שצובר הון מעבודה זולה של פועלים ערבים ועל-ידי כך מגביר גם את ניצולם של הפועלים היהודים, מי שמנשל ומדכא – חייב להמשיך ולחיות על חרבו. המימסד הציוני כולו, על הקואליציה שלו ועל האופוזיציה שלו, לא "ייצא מזה" – הוא ימשיך לחיות על חרבו ולהידרדר.
אך המוני העם בישראל נתבעים לשלם עבור הציונות; בדם בעת קרבות, ובזיעה, בעוני ובדיכוי בעתות "שלום", בין מלחמה למלחמה. הם נתבעים כיום לשלם "מרצון" משאריות שכרם, כאשר המחירים עולים ומשתוללים. והמוני הנוער בישראל יושבים בקווים ומחכים ש"הגדולים" יתפרו איזשהו "הסדר", שיחזיק מעמד עד למלחמה הבאה.
כדי לצאת ממצב זה צריך להיאבק נגד האחראים לו.
הרוצה בשלום חייב להיאבק למענו
שלום אמת עם העולם הערבי לא יתכן אלא על יסוד התגברותם, בישראל ובארצות ערב, של כוחות המבטאים ישירות את האינטרסים החיוניים של ההמונים. המוני ישראל חייבים להושיט את ידם לעם הערבי הפלשתינאי ולהילחם למען מימוש העקרונות האלה:
- נטישת המדיניות של התרחבות והתפשטות על חשבון העם הערבי הפלשתינאי ושאר עמי ערב.
- הכרה בזכויות המלאות של העם הערבי הפלשתינאי בארץ זו, לרבות זכות הפליטים לחזור למולדתם.
זהו מעט המכיל את המרובה; זהו תימצות של הכרה חדשה ומעשים חדשים.
מאבק נמרץ למען העקרונות הללו בתוככי החברה הישראלית וגיוס המוני יהודי ישראל סביבם, סוללים את הדרך לשיכנוע ההמונים הערביים, ובמיוחד בני העם הערבי הפלשתינאי, למען:
- הכרה בזכויות המלאות של העם היהודי-ישראלי להתקיים ולחיות בשלום עם עמי ערב.
על בסיס זה יתכן –
- משא ומתן בין יהודי ישראל לבין הערבים הפלשתינאים בדבר חיים משותפים בארץ זו – משא ומתן בין נציגי העמים החיים כאן, המייצגים את האינטרסים של המוני העם היהודים והערבים.
משא ומתן ישראלי-פלשתינאי כזה חייב להיות חלק מ–
- הידברות מקיפה ונרחבת עם כל עמי האזור – למען השלום, למען עתיד משותף על בסיס של קידמה חברתית, למען שילוב העם היהודי-ישראלי בתהליך ההיסטורי של איחוד העולם הערבי ושיחרור האזור מדיכוי וניצול בידי זרים.
* * *
פועלים, חיילים, סטודנטים, עקרות-בית! תושבי שכונות-עוני ועיירות-פיתוח!
גולדה ובגין, דיין ושרון, המתיימרים לפתור את השאלה היהודית מושכים את יהודי ישראל לתוך מלכודת שאין ממנה מוצא.
המוני ישראל חייבים להתארגן באופן עצמאי ולקחת את העניינים לידיהם, פן יהפוך המשטר הקיים את חורבנו לחורבנם.
הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית – רסנובמבר 1973