קראת בוודאי הרבה סיפורים על סוגים שונים של כפייה: כפייה דתית, או כפייה רעיונית, או כפייה פוליטית. אך רק במקומות מעטים בעולם ניתן לשמוע על "כפייה חגיגית": על כך שכופים על אנשים לחוג חגים בניגוד לרצונם ובעל כורחם.
הסיפור שיסופר להלן איננו מפרי דמיוני. אינני סופר; אינני מטיף-מוסר מקצועי; ואף תועמלן פוליטי אינני, המשמיע דברים למען מפלגה זו או אחרת. רק למסור דברים כהווייתם רוצה אני; לדווח על המתרחש בבתי הספר הערביים. לא במצרים, ואף לא בסעודיה. לא בתימן, ואף לא בסוריה. אלא כאן, בישראל, ב"גן עדן של הדמוקרטיה במזרח התיכון", מדינת חופש הפרט ושוויון הזכויות, ללא הבדל דת, גזע, לאום, וכו'.
המדובר בבית ספר יסודי ערבי מסוים, שבו הייתי עד למתרחש. אך מה שקרה באותו מוסד חינוכי מסוים קרה גם בשאר בתי הספר הערביים. ובכן, באחד מימי ראשון, בסוף חודש מארס, הורה המנהל למזכיר בית הספר להודיע על כינוסה של ישיבת מורים. כל המורים נדהמו: וכי על מה הולכים לשוחח? הרי השנה עומדת להסתיים ואף פעם קודם לכן לא קיימנו ישיבת מורים?! למען הדיוק עלי לציין כי נזכרנו בישיבה אחת, שבה לא התנהל שום דיון. היה זה כאשר המנהל כינס את המורים וחזר מילה במילה על מה שמסר לו איש הש"ב קודם לכן: להזהיר את המורים לבל ישתתפו בשום אירוע ביום האבל הארבעים של גמאל עבד אל-נאצר; לאיים עלינו שלא נשתתף באיזושהי הפגנה, כדוגמת הפגנת האבל שבה השתתפנו ביום הלווייתו של עבד אל-נאצר.
התכנסנו באותו יום בחדר המורים ה"צנוע". המנהל פתח את פיו והחל לדבר על סידור היומנים, על ניקיון בית הספר, ועוד. הבינונו שלא זה העניין החשוב שלשמו כונסה הישיבה.
והנה, הגענו לעיקר, המנהל הגביר קולו: חברי, זו הנקודה החשובה. יובל ה-25 של מדינת ישראל. קיבלנו הוראות ברורות שההכנות הפעם צריכות להיות נרחבות יותר מאשר בשנים שעברו. עלינו להיות יותר מעשיים. כל מורה חייב להתחיל להתכונן כבר מהיום לתערוכה – כל מורה לפי המקצוע שאותו הוא מלמד. בית הספר מוכן לקנות כל דבר נחוץ למען תערוכה זו.
מורה א': אבל לפני שבוע בדיוק אמרת כי אין כסף כדי לרכוש כלי המחשה לתלמידים, ועתה – אם כל מורה יתכונן לתערוכה יעלה הדבר בכסף רב.
המנהל פונה אל המורה: אל תדאג! המועצה מוכנה לשלם את הכל. עליכם רק להכין את הקבלות.
מורה ב':אין לי זמן לעבוד בבית.
המנהל: ומי ביקש ממך לעבוד בבית? ההוראות ברורות. החל מן השבוע הבא רשאי כל מורה להתחיל לעבוד למען התערוכה החל מן השיעור השלישי ועד לשיעור השביעי.
מורה ג':האם גם בבתי ספר יהודיים נוהגים כך? נדמה לי שלא. למה אם כן דווקא אנחנו חייבים בזאת?
המנהל (ברוגזה): אני חייב לכתוב למפקח על כל מורה שלא משתתף בעבודה זו, או במאמץ של בית הספר כולו לקראת היובל של מדינת ישראל.
מורה א' (פונה אל המנהל ואל כל שאר המורים): אני מציע שניוועד עם המפקח. אולי יחזור בו מדבריו. זה אסון להשאיר את התלמידים במשך חודש וחצי בלי לימודים. זוהי בגידה בעבודה. אנחנו בני-אדם, ומצפוני מציק לי כאשר אינני עושה את המוטל עלי בכל מה שקשור בחינוך התלמידים.
המנהל: דבר לא יועיל, חברי המורים. המפקח אמר בפירוש שההוראות הן מלמעלה ואין לשנות בהן דבר. מי שלא מאמין לי, שיקרא את "אל-אנבא" [עיתון יומי בשפה הערבית המופיע בירושלים. שופר השלטון, המופץ בישראל ובשטחים הכבושים].
הוויכוח בחדר המורים נדם. שני השיעורים האחרונים באותו יום בוזבזו, כי הישיבה נמשכה ונמשכה. המנהל מסר פרטים נוספים וחילק את העבודה. כל מורה ומורה קיבל את חלקו בהכנת חגיגות יובל המדינה.
* * *
למחרת בבוקר, בשעת השיעור הראשון, נכנס המנהל אל כיתתו של מורה א'.
המנהל: למה אתה מפר את הסדר בבית הספר? למה לך כל הרעש הזה שעשית אתמול?
מורה א': חס וחלילה, בכלל לא רציתי לעשות רעש. פשוט לגמרי – הדברים לא נראו לי ורציתי להביע את דעתי. זה הכל.
המנהל: אם תמשיך בכך, איאלץ לכתוב דו"ח ואתה הרי יודע את התוצאות!
השיחה נסתיימה בכך.
המורים החלו בעבודות ההכנה. מורה אחד נתמנה לאחראי על הספקת החומרים. כל המורים נתבקשו למסור לו מה לקנות.
אחד בונה את דמות בית הספר. שני שוקד על דגם מוקטן של הכפר. שלישי מכין טרקטורים קטנים ומציבם על דגם של שדה כשהם חורשים. רביעי מקים מחנה של צופים מבובות-אדם. חמישי מתקין את מפת מדינת ישראל – עם השטחים הכבושים ובלי הקו הירוק. שישי בונה דגם מוקטן של תעשיית טקסטיל. ובנוסף לכל זאת, אף עורכים עיתון מיוחד. הוצאות הדפוס: 800 ל"י.
ההוצאות עלו ועלו. הסכומים נצטברו לסכום של ארבע ספרות. הלימודים הופסקו לזמן רב: יותר מחודש בוזבז. בהתקרב מועד החגיגות פסקו הלימודים כליל. כך אירע גם בבתי ספר אחרים באזור.
ביום המיועד צעדו הצופים, באו הקאדים, הגיע המפקח האזורי ועימו כל אותם אישים חשובים מ"למעלה". כל הנכבדים האלה הסתובבו בתערוכה רבע שעה, כשהם שופעים חיוכים. מילים לרוב נשפכו כמים לכבוד האורחים, ודפים כחולים נקראו מעל הבמה בשבח כבוד האדונים.
ובצדק! שהרי אישים חשובים אלה הם שהביאו ל"התקדמות התלמידים הערביים", הם שהביאו ל"הישגים חשובים". רוצים הוכחה לכך ? בבקשה, אפילו בטלביזיה השמיעו באותו זמן דברי שבח למחלקה הערבית של משרד החינוך והתרבות.
יהודים רבים שחזו בתוכנית הטלביזיה נדהמו בוודאי למראה ההתקדמות הרבה שחלה בסקטור הערבי. חלק מהם הירהר לעצמו: זה משהו פנטסטי, והערבים האלה עוד מתלוננים שחסר להם משהו…
