מאמר זה מתורגם בשלמותו מתוך גיליון ה-11 במאי של השבועון הבריטי הפרו-ציוני "ניו-סטייטסמן". שבוע לפני כן, בגיליון ה-4 במאי, פירסם עורך ה"ניו-סטייטסמן", מר פול ג'והנסון, מאמר נלהב לרגל יום העצמאות ה-25 של ישראל, בו הוא מגדיר אותה כמדינה סוציאליסטית וכמקור השראה של "הסוציאליזם הדמוקרטי". במאמר שתרגומו מובא כאן, פרי עטו של העיתונאי הימני הנודע פרגרין וורסתורן – אף הוא אוהד נלהב של הציונות – משבח השמרן הבריטי את ישראל מנקודת ראות הפוכה בדיוק: מדינת ישראל מלהיבה אותו בהיותה מקור השראה לכוחות הריאקציה, הגזענות והקולוניאליזם, שמר וורסתורן עצמו נמנה עליהם במוצהר. על הקורא לשים את ליבו לכך כי במונח "סוציאליזם" משתמשים שני בני-הפלוגתא – הלייבוריסט ג'והנסון והריאקציונר וורסתורן – לא במובן שאנו, הסוציאליסטים המהפכניים, משתמשים בו. ה"סוציאליזם" שעליו הם מדברים הוא זה של מפלגת הלייבור, כלומר "סוציאליזם" רפורמיסטי ימני.
* * *
נראה לי כי במאמר היובל הנהדר שלו בשבוע שעבר, לרגל יום הולדתה ה-25 של מדינת ישראל, טעה פול ג'והנסון במקצת, בכך שייחס את הישגיה של מדינה מופלאה זאת לתורה ולמעש של הסוציאליזם הדמוקרטי. אמנם, אפשר אולי להביא אי-אלה נימוקים מתקבלים על הדעת בעד עמדה כזאת, אם רוצים דווקא להוכיח איזושהי טענה אידיאולוגית; אך האמת היא שלאו דווקא פניה הסוציאליסטיים של ישראל הם המרשימים בעיקר את רוב המבקרים שם בימים אלה. זה-עתה ביליתי שם 10 ימים, ונפגשתי לשיחות עם שרים, פקידי ממשלה, אינטלקטואלים וכו', ובכללם מרת [גולדה] מאיר עצמה. ועלי להודות כי נראה שבעיות התיאוריה הסוציאליסטית, עקרונותיה וסוגיותיה אינם מעסיקים במיוחד את דעתו של איש מהם.
הנאותיו של שמרן
אכן, אחת מההנאות שמסב היום ביקור בישראל לשמרן כמוני, היא האפשרות להימלט מהדיונים על שוויון, פיקוח הפועלים על הייצור, הלאמה וכל יתר תרופות-האליל הידועות של השמאל, שבהם כה מרבים לעסוק אצלנו בבריטניה; ובמקום זה לפנות לנושאים נעימים פי כמה וכמה: מדיניות-כוח, סטרטגיה צבאית, אחריות אימפריאלית, היחס בין הכנסייה למדינה, פטריוטיזם, לאומנות, אינטרסים של המדינה, וכל יתר שטחי המדיניות שבהם שוחה השמרן כדג במים.
אליבא דאמת, קלוש במקצת הוא הניסיון להעמיד פנים כאילו הדבר המרשים ביותר בישראל של היום הוא איזשהו מאבק רווי-השראה להגשמת האידיאלים שלהסוציאליזם הדמוקרטי. ישראל היא מדינה מרשימה בזכות רוח הגאווה הלאומית והיעוד הלאומי מלא ההשראה, בזכות אהבתה הנלהבת והכמעט- מיסטית לקרקע הפלסטינית, בזכות רגשות העליונות הגזעית שלה, בזכות הגיל והתרוממות הנפש שלה בגלותה את כוחות הגוף והנפש שלה-עצמה. ספק הוא אם היתהישראל מעלה דמעות-גיל בעיניה של מרת ביאטריס ווב [הערת המערכת: ביאטריס ווב – ממייסדי הקבוצה הפאביאנית בתחילת המאה וממניחי היסוד לאידיאולוגיה הרפורמיסטית הסוציאליסטית-ימנית של מפלגת הלייבור הבריטית]. אך ודאי הוא שישראל היתה מעלה דמעות-גיל בעיניו של וינסטון צ'רצ'יל.
אינני מכחיש שצדדים רבים בישראל של היום היו עשויים להיות לרוחה של ביאטריס ווב יותר מאשר לרוחו של וינסטון צ'רצ'יל, למשל היעדרם היחסי של הבדלים מעמדיים ושל אי-שוויון ברכוש, וקיומו של סקטור ממלכתי חזק, וכו'. אולם, כאשר כותב פול ג'והנסון כי "מה שמקיים את המדינה ומניע את הדינמיות שלה, הריזה שיתופיות המאמץ, שאותה יכולה להוליד רק דרגה גבוהה של סוציאליזם", הרי בכך מגלה הוא עיוורון של דוקטרינר. נכון, קיימת שם מידה עצומה של שיתופיות המאמץ המפליאה את כל החוזה בה; אך הרוח המפעמת אותה מזכירה הרבה יותר את האווירה בבריטניה של שנת 1940, והסגנון הלשוני המבטא אותה דומה יותר לסגנונו של צ'רצ'יל, מאשר לסגנון שאותו היתה מרת ווב מסוגלת להבין או להעריך.
לא, אם עלינו לנקוט לשון פשטנית דווקא, הרי נצדק יותר אם נאמר שישראל של היום משמשת דוגמה ומופת לעוצמתו של הפטריוטיזם פי-כמה מאשר לקדושתו של הסוציאליזם. סוציאליסט המבקר בישראל ימצא שם בוודאי דברים רבים שיוכל להעריצם, אם כי ימצא גם תופעות רבות העשויות להדאיגו. אולם לשמרן רומנטי ישראל היא מחייה-נפשות ממש. אין מלבדה עוד מקום בעולם שבו העשירים והעניים, עובדי הכפיים והמוח, גברים ונשים, כה קשורים זה-לזה בעבותות הפעולה המשותפת, הקונסטרוקטיבית והבלתי-אנוכית, למען המטרה המשותפת. אולם הדבק האוגד אותם יחד איננו כל כך הצדק הסוציאלי, אלא אהבת המולדת.
"אהבת מולדת"
אמנם, מסתבר שאפשר לבוא ולטעון כי אהבת מולדת זאת היא תוצר הסוציאליזם, בכך שהשוויון והיעדר המעמדות הולידו חברה שכדאי לאהוב אותה ולמות למענה. ללא ספק, יש בכך מידה מסוימת של אמת, ובוודאי שאין ברצוני להטיל צל על צד זה של כוחה החברתי של ישראל. אולם הריאליזם מחייב אותנו להכיר במקורות אחרים של עוצמה הכרתית זאת – מקורות שאין בהם עידוד כה רב להנחות שמאליות. ישראל היא חברה המאוהבת בעברה השבטי, שקועה עד כדי אובססיה בהיסטוריה, מלאת תודעה רבת-עוצמה של זהותה הלאומית והגזעית, נפעמת ומרוממת ברוח יעודה, נישאת על כנפי האגדה והמיתוס. אין ספק, במידה מסוימת מקבלים אזרחי ישראל השראה מן ההווה הסוציאליסטי. אולם מקור השראה זה מחוויר ונעלם כמעט מן העין בהשוואה לגירוי המשכר פי-כמה של הזיכרון השבטי בן אלפי השנים.
אמת עתיקה ורגש קדמון
אם רוצה המבקר לעמוד על הכוח המניע את ישראל דהיום, הנני מטיל ספק בכך שיוכל לגלות סוד זה בביקור בקיבוץ, או בסיקור של דוגמאות אחרות של מפעלים שיתופיים – אם כי אחדים ממפעלים אלה הינם מרשימים ביותר, ובמיוחד אלה הקשורים לכוחות המזויינים. הסוד יתגלה בביקור בכותל המערבי, אשר למראהו תתרומם גם נפשו של היהודי הבלתי-דתי ביותר ותגיע לאקסטזה של התייחדות רוחנית עם האבות; או בבילוי יום באחד האתרים הארכיאולוגיים, שם עובדים יחד אנשים מכל הסוגים והגילים – לא לבנות את ההווה או את העתיד, אלא לגלות את העבר ולהעריצו.
נראה לי כי החטיא פול ג'והנסון את המטרה. כי הגורם המייחד היום את ישראל, גורם המסוגל להזיז הרים (וזאת כמעט במובן המילולי של הביטוי) – הריהו שאזרחי ישראל, עם היותם מודרניים במידה עצומה, ליברלים ומערביים בחינוכם ובטכנולוגיה שלהם, הנה הם גם נפעמים ברגשות כבירים בעלי אופי פרימיטיבי ביסודו. שלב התפתחותם הכלכלית הינו מתוחכם ובוגר עד-מאוד כיאה לחברה מודרנית, אולם שלב-התפתחותם הרגשי הוא עדיין מיושן עד כדי לעורר קנאה, מלא חדוות התלהבות ותמימות מלאת תקווה של עם שבטי המגלה לראשונה את עצמו. כל החברות האחרות המתקדמות מבחינה טכנולוגית (להוציא אולי את סין) הגיעו לניצחון חומרי זה בדיוק ברגע שהחלו לאבד את האמונה בעצמן. השפע החומרי בא יחד עם התמוטטות רוח הזהות והיעוד הלאומי.
ואולם, ישראל היא היא האומה המפותחת היחידה, על כל פנים האומה המערבית המפותחת היחידה, אשר עם היותה רגילה ובקיאה בכל מכשירי העולם בן-זמננו ובכל מכונותיו, ידיעותיו, חוכמתו ומומחיותו – הריהי גם אחוזה באמיתות עתיקות וברגשות קדמוניים.
חוששני שיחשדו בי שלוקה אני בסטיית-הנפש מפני שמדבר אני בהרחבה כזאת ומתוך המלצה כזאת על הצד המיושן של ישראל – כלומר על גאוותה הבולטת בזהותה הלאומית והגזעית. שהרי אם כי זהו הדבר המוצא חן בעיני, ברור שלא יהיה לטעמם של כל הבריות. אולם דווקא בשל כך חשוב להדגיש זאת, דווקא משום שפרשנים כה רבים מזכירים עניין זה בחטף ומתוך הבעת צער ועוברים מייד לעניינים אחרים, כאילו היהזה מין כישלון מקרי וזמני. אולם לי נראה הדבר כיסוד המרכזי של הדינמיזם של ישראל דהיום.
כי האמת היא שישראל הולכת ונהיית פחות ופחות סוציאליסטית. אי-השוויון ברכוש הינו עדיין פחות קיצוני מאשר בארצות הברית או בבריטניה, למשל, אבל הוא הולך וגובר, ולא פוחת. גם טהרתם הסוציאליסטית של הקיבוצים הולכת ומזדהמת במהירות, עם גבור תלותם בעבודה שכירה מבחוץ לביצוע העבודות השחורות. לאחרונה החלה גם מעין שיטה מעמדית להרים את ראשה ה"מכוער" – כאשר בתחתית נמצאים הפועלים הערבים, באמצע יהודי המזרח, ובראש הסולם יושבים לבטח היהודים האירופיים; והקיבוצים הוותיקים ובעלי היוקרה מספקים את המנהיגות הפוליטית והביורוקרטית במידה לא פחות אקסקלוסיבית מכפי שבתי-הספר הפרטיים האקסקלוסיביים מספקים את המנהיגות אצלנו בבריטניה.
מנקודת ראות סוציאליסטית נראים בוודאי כל הדברים הללו כמדאיגים ומבשרי-רעות. אילו היה הצדק עם פול ג'והנסון, הרי שדברים אלה מבשרים את התמוטטות המדינה, שהרי לדעתו נבע כוחה של ישראל מן האדרנלין הסוציאליסטי. אולם לדעתי תהיה זאת טעות להניח כי בקיעים חברתיים וכלכליים אלה הנבקעים בין סוגי היהודים השונים ישפיעו בכיוון פיצולה של ישראל אפילו כחצי מידת השפעתה של הגאווה הלאומית היהודית החדשה, הפועלת בכיוון ההפוך ואוגדת את ישראל יחד.
אנקוט לשון ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים: ישראל היתה והינה חברה מצליחה ודינמית לא כתוצאה מאיזשהו ניסיון סוציאליסטי, אלא כתוצאה של תנאים גיאוגרפיים והיסטוריים שהעניקו לעם מערבי את ההזדמנות – הזדמנות שלא ניתנה לכל עם מערבי אחר במחצית השנייה של המאה העשרים – להוכיח את עליונותו הגזעית בצורה שגרמה לו תחושת גאווה ולא רגשות אשמה; הזדמנות שאיפשרה לו לזכות בניצחונות צבאיים מזהירים נגד עמים פרימיטיביים מבחינה טכנית, וזאת לא רק מבלי שיואשם בתוקפנות, אלא בצירוף האפשרות להיראות בעיני עצמו ובעיני אחרים כחלש הנלחם להגנתו העצמית (ומבחינה מסוימת, אכן כך הוא); הזדמנות שאיפשרה לעם זהליהנות מן הגירוי וההשראה העצומים של שיבה למולדת עתיקה הכרוכה בזיכרונות מרוממים כל כך, ונתנה לו את היכולת להפריח את השממה – דבר שאינו קשה ביותר לעם מערבי, אבל סיפק במידה ענקית את גאוותם של הישראלים, מפני שקודמיהם ושכניהם הערבים היו בבירור בלתי מסוגלים לכך. בקיצור: תנאים היסטוריים וגיאוגרפיים שהעניקו ליהודים – ורק להם לבדם בין כל העמים המערביים במחצית השנייהשל המאה העשרים – את היתרון שאין לו שיעור: אתגר שניתן לזהותו ולהתגבר עליו.
אלוהים יודע כי ראויים היו היהודים לברכה זאת לאחר כל מה שעבר עליהם. האירופאים, האמריקאים, הרוסים – כולם נפלה רוחם הלאומית כתוצאה מבעיות וקשיים מסובכים עד כדי יאוש ורפיון ידיים. רק ישראל לבדה מכל העמים המערביים זכתה ביתרון העליון של משימה פשוטה יחסית, שביצועה לא היה יכול שלא להביא להתרוממות הנפש מבית ולהערצה מבחוץ.
מה רב אושרו של אותו עם שבכוחו לגלות את תחושת היעוד הלאומי ולשמור עליה. זה – ולא הסוציאליזם – הוא סודה של ישראל היום. יתכן שיחלוף יתרון זה, כפי שחלף אצל עמים אחדים. רק לעיתים רחוקות האיר המזל את פניו ליהודים לשעה ארוכה. אולם לעת-עתה התמזל מזלם במיוחד בכך שניתן להם ליהנות מיתרונות הלאומנות בדרך המועילה לגוף ולנפש. הלוואי שנזכה אנחנו לכך.
