בחלקו הראשון של המאמר ("מצפן" 68‏) הזכרנו את עיסקת ה"‏טראנספר" ("העברה") המפורסמת – ההסכם המסחרי בין התנועה הציונית לבין ממשלת היטלר, אשר במסגרתו הועברו כספי היהודים הגרמנים ורכושם לארץ, באמצעות סחורות גרמניות. המחשנו, באמצעות עניין זה, את אדישותה של הציונות למאבק נגד האנטישמיות ולמען שוויון-זכויות ליהודים. אלא שלא באדישות סתם מדובר; לפעמים מתגלגלת אדישות זו לכלל יחס אכזרי.

‏כאשר הושמעה ביקורת נגד עיסקה זאת (באותם ימים קראו קולות מתקדמים ברחבי העולם להטלת חרם כלכלי על הרייך השלישי) הגיב על כך משה שרת, מחשובי המנהיגים הציוניים באותם ימים ומי שעתיד היה להיות שר החוץ הראשון של מדינת ישראל וראש ממשלתה:

"יש בעניין זה התנגשות בין הגולה ובין ארץ-ישראל... גורלה של הציונות להיות גם לעיתים אכזרית כלפי הגולה, זאת אומרת, כשבניין הארץ דורש את הדבר" (ראה: יגאל עילם, "מבוא להיסטוריה ציונית אחרת", עמ' 122, הוצאת לוין-אפשטיין, 1972).

אכזריות זאת של הציונות כלפי יהודי העולם מקבלת לעיתים גילויים ציניים במיוחד. לעיל עמדנו על כך, שהתגובה הפוליטית המתקדמת לגבי האנטישמיות ותופעות דומות מסוגה היא המאבק. יש להדגיש שזוהי התגובה הפוליטית שאנו תומכים בה. כמובן, יכולים להיות אנשים, רבים או מעטים, השייכים לקבוצה המדוכאת אבל אינם רוצים או אינם מסוגלים להתגייס למאבק זה ומעדיפים לבחור בפתרון אינדיבידואלי, על ידי הגירה לארץ אחרת. אנו הסוציאליסטים איננו מציעים למנוע מהם אפשרות זאת; להיפך, עומדים אנו על זכותו של אדם להגירה חופשית. הננו מתנגדים רק להצגת ההגירה כפתרון פוליטי קולקטיבי, כתחליף למאבק נגד הדיכוי.

‏יבהירו נא אנשי השמאל הציוני את עמדתם בשאלה ‏זו.

*     *     *

כאן המקום להעיר, כי לאמיתו של דבר בחרו המונים רבים מקרב יהודי מזרח-אירופה בפתרון אינדיבידואלי זה של הגירה. מיליונים רבים היגרו מארצות המצוקה לארצות הברית ולמקומות אחרים, ובכך פתרו למעשה את בעייתם. ההגירה הציונית לפלשתינה היתה רק קילוח קטנטן לעומת זרם ההגירה היהודי הלא-ציוני לארצות אחרות. יש להדגיש כי כאמצעי הצלה מן האנטישמיות והמצוקה היהודית היתה ההגירה הלא-ציונית (לארצות הברית, למשל) פתרון מוצלח בהחלט, לא פחות מן ההגירה הציונית לפלשתינה (ולא מדובר כרגע באספקטים נוספים, חשובים, של ההגירה הציונית – בגורלו של העם הערבי-הפלסטיני וכו'). ההבדל היה בכך שהתעמולה הציונית פנתה אל האלמנטים הפעילים יותר, בעלי ההכרה המפותחת יותר, שחיפשו פתרון פוליטי ולא רק פתרון אינדיבידואלי, והיא הציעה להם פתרון פוליטי כוזב, ואף ניסתה בעקשנות, ועודנה מנסה לשכנע אותם שלא יצטרפו אל המאבק המהפכני בארצות מושבם.

‏(במאמציה של הציונות לתלוש יהודים מעם המאבק המהפכני בארצות מושבם נוטלים חלק גם הציונים הסוציאליסטים. לעיתים קרובות פעילים דווקא הציונים-השמאליים בחזית זאת יותר משאר הציונים. הסיבה: קל יותר לפנות לנוער רדיקאלי, לצעירים בעלי נטיות מהפכניות, בעזרת טרמינולוגיה מארכסיסטית, השגורה נפי התועמלנים הציוניים-השמאליים דווקא! לכן ניתן למצוא כיום ביבשת האמריקאית שליחים של "השומר הצעיר" המדברים על מהפכה סוציאליסטית ועל "קיבוץ גלויות" בנשימה אחת, ויחד עם זאת מטיפים לנועד יהודי נגד... נישואי- תערובת!!!).

‏ישנם גם מקרים מיוחדים במינם – סיטואציות יוצאות מן הכלל – כאשר האפשרות של מאבק אינה עומדת כלל בפני המיעוט המדוכא, הנתון לסכנה מיוחדת וקיצונית. במקרים כאלה הפתרון האנושי היחיד הוא אירגון מהיר של הגירת האנשים הנתונים בסכנה מיידית וקליטתם בכל הארצות המוכנות לתת להם מקלט. בסיטואציה כזאת נמצאו לאחרונה ההודים באוגנדה.

ברור שבמצב כזה היו נתונים היהודים בגרמניה ובכמה ארצות אירופיות אחרות לקראת סוף שנות ה-30. היה ברור שבכדי להציל את יהודי הארצות האלה מסכנת השמדה יש לאפשר את הגירתם לכל מקום בטוח אפשרי. ובנקודה היסטורית זאת גילתה הציונות האכזרית את יחסה הציני לחלוטין לעניין הצלת היהודים.

מנהיגי הציונות גילו אדישות ואף איבה להגירת יהודים מארצות הסכנה לכל ארץ אחרת חוץ מפלשתינה. הציונות גילתה באופן ברור שאיננה מעוניינת כלל בהצלת יהודים כשלעצמה, אלא רק בהצלתם על ידי הגירה לפלשתינה. מנהיג התנועה הציונית העולמית, חיים ויצמן, ביטא זאת באומרו כי "הציונות היא חיי עולם והצלת אלפי יהו‏דים איננה לגבי זה אלא חיי שעה" (שם, עמ' 111).

‏מזעזע במיוחד הוא מכתבו של דוד בן-גוריון לוועד-הפועל הציוני מ-17 לדצמבר 1938. בתגובה לניסיונות שנעשו במערב לחפש פתרונות-חירום לבעיית יהודי גרמניה כותב בן-גוריון:

"שאלת היהודים עכשיו אינה זאת שהיתה עד היום. מה שנעשה עכשיו בגרמניה ליהודים אינו סוף אלא התחלה. מדרכי היטלר ילמדו מדינות אנטישמיות אחרות... מיליוני יהודים עומדים עכשיו ‏לפני כיליון גופני. שאלת הפליטים נעשתה עכשיו שאלה עולמית ושאלה דוחקת, ואנגליה מתאמצת להפריד בין שאלת הפליטים ושאלת ארץ-ישראל ועוזרים לה בזה יהודים אנטי-ציוניים. ההיקף האיום של בעיית הפליטים מחייב פתרון טריטוריאלי ופתרון מהיר, ואם ארץ-ישראל אינה קולטת מוכרחים לחפש טריטוריה אחרת. והציונות עומדת עכשיו בסכנה. כל הניסיונות הטריטוריאליים האחרים, הנדונים לכישלון, ידרשו הון עצום, וכשלפני היהודים תעמוד מצד אחד שאלת הפליטים, הצלת יהודים ממחנות הסגר, ומצד שני עזרה למוזיאום לאומי בארץ-ישראל – תכריע כף הרחמנות וכל המרץ של העם יופנה להצלת הפליטים בארצות שונות. והציונות תרד מעל הפרק, לא רק בדעת הקהל בעולם, באנגליה ובאמריקה, אלא גם בדעת הקהל היהודית. ונתחייב בנפש הציונות אם ניתן להפריד בין בעיית הפליטים לבין הבעיה הארצישראלית" (שם, עמ' 126-125).

*     *     *

‏ובכן, לא רק שהציונות והצלת יהודים מהשמדה אינן היינו-הך, אלא שבמומנט היסטורי מכריע עמדה הציונות מול ונגד הצלת יהודים. וכאן עלינו להוסיף עוד משהו. נכון כי אותם יהודים אשר לפני מלחמת העולם השנייה השתתפו בהגירה הציונית ממרכז אירופה ומזרחה ניצלו על ידי כך מהשמדה. אבל הניסיון להיאחז בעובדה זאת כדי לתת לגיטימציה סוציאליסטית לציונות אינו אלא מעשה דמגוגיה וסחטנות מוסרית.

‏ראשית, הרבה יותר יהודים הצילו את עצמם ללא שום ציונות, ואף בניגוד גמור לציונות, אם על ידי הגירה לאמריקה, ואם על ידי בריחה לעומק ברית המועצות. שנית, הצלתם של היהודים שהיגרו לפלשתינה היתה תלויה בעובדה שהצבא הגרמני באפריקה (בפיקודו של רומל) נעצר באל-עלמיין, לפני שהספיק לבצע את תוכניתו ולכבוש את פלשתינה. אילו היה צבא רומל כובש את פלשתינה ונעצר, למשל, רק בסוריה, אזי אין ספק שגורל היהודים שנאספו בפלשתינה תחת דגל הציונות היה בדיוק כגורל אחיהם בפולין.

‏לאמיתו של דבר לא היתה הצלתם של יהודים במלחמת העולם השנייה קשורה קשר מהותי כלשהו עם הציונות. מה שקבע את הצלת היהודים היתה עצירת התקדמותה של מכונת המלחמה ההיטלריסטית. היהודים ניצלו בכל מקום שהנציונל-סוציאליזם לא הצליח להגיע אליו. ומעניינת הערכתו של תיאורטיקן ציוני בן-זמננו, יגאל עילם, ממנו כבר ציטטנו בסידרת מאמרים זו. כותב הוא:

"הטענה הנשמעת אצלנו, לעתים מזומנות, כאילו הוכיחה השואה את נכונות התיזה הציונית, ששללה מראש את הסיכוי שבאמנסיפציה, היא טענה ריקה ובלתי-מוסרית... הדבר האחד שהוכיחה השואה לגבי העם היהודי הוא, שגורלו של העם היהודי קשור וקלוע בגורלו של העולם הסובב אותנו ובנעשה בו, לטוב ולרע. התפרצות מלחמת העולם השנייה היא שחרצה את גורל יהדות אירופה להשמדה בידי הגנגסטרים המטורפים שהנהיגו את גרמניה. כל מקום אשר אליו הגיעו ציפורני הנאצים – שם נגזר דינם של היהודים למוות. כל מקום שבו היתה לנאצים שליטה – שם לא היתה תקומה ליהודים. השמדת היהודים נעצרה במקום שבו נעצרו הקלגסים הנאצים. הצלת העם היהודי היתה תלויה, בסופו של דבר, בגורם אחד בלבד: בכוח הלחימה של בעלות הברית שערכו מלחמה בהיטלר. חוששני, שאצלנו עדיין לא עמדו על הלקח הברור הזה. האינטרפרטציה שלנו על מה שהתרחש במלחמת העולם השנייה מבודדת שוב את המקרה היהודי מן המערכת הבינלאומית" (ראה: "אות", ביטאון המערך, חוברת 2, 1967).

המסקנה ההיסטורית הנכונה שיש לדעתנו להסיק מכך היא, שהתשובה הנכונה והיעילה נגד האנטישמיות (ונגד כל התופעות הדומות של גזענות וכדומה) הוא המאבק העולמי נגד הפאשיזם והריאקציה.

‏אך מסקנה זאת הפוכה למסקנתם של הציונים הסוציאליסטיים. הללו, הטוענים לשילוב בין הציונות לבין הסוציאליזם, לסינתזה בין השניים, למשהו סימטרי – מקדימים תמיד את האחד על פני השני, מעדיפים מרכיב אחד על פני משנהו. ראשית, אומרים הם ליהודי שמחוץ לישראל, עליך להגשים את ציוניותך ולהגר (לעלות, בלשונם) לישראל; שם המקום למאבק למען הסוציאליזם... ומשמהגר אותו יהודי ציוני סוציאליסט לישראל, אומרים לו: תחילה עלינו להגשים את הציונות; לאחר מכן נתפנה למאבק למען הסוציאליזם...

‏ונמצא כי בדרך זו מנתקים אותו לעולמי-עד מן המאבק נגד הפאשיזם והריאקציה ומן המאבק למען הסוציאליזם. איזה תפקיד מייעדים לו בישראל – על כך נצטרך לתת את הדעת בהמשך.

[‏ההמשך בגיליון הבא: על בעיית הקרקעות והנישול]