כל אדם, בכל עת, שרוי במסע.
יש מסע.
ויש מסע.
יש מסע מהנה – ויש מסע מענה.
יש מסע חלק – ויש מסע הפכפך.
יש מסע יושר – ויש מסע הונאה.
יש מסע אנוכיות – ויש מסע הקרבה.
יש מסע חושים – ויש מסע רוח.
יש מסע יאוש – ויש מסע תקווה.
יש מסע אגו – ויש מסע התמזגות עם היקום.
יש מסע אמונה – ויש מסע ספקנות.
יש מסע חברה – ויש מסע טבע.
יש מסע זהות אישית – ויש מסע זהות חברתית.
יש מסע בדידות – ויש מסע חברות.
יש מסע פחד – ויש מסע סקרנות.
יש מסע החוצה – ויש מסע פנימה.
יש מסע מטרה – ויש מסע חוסר מטרה.
יש מסע משמעות – ויש מסע חוסר משמעות.
יש מסע אמת מוחלטת – ויש מסע אמת יחסית.
יש מסע גוף – ויש מסע נפש.
יש מסע חוויות – ויש מסע מחשבות.
יש מסע מחדל – ויש מסע מעש.
יש מסע קיום – ויש מסע חידלון.
יש מסע מדיניות – ויש מסע דתיות.
יש מסע סלחנות – ויש מסע נקמנות.
יש מסע נרדפות – ויש מסע עליונות.
יש מסע בהירות – ויש מסע טשטוש.
יש מסע הצלחה – ויש מסע אדישות.
כל אדם – ומסעותיו.
* * *
יש מסע – ויש מסע.
יש מסע שלפתע מחליקים בו, מאבדים שליטה וכיוון, ומאבדים ראש, עין, יד, רגל – או שתיים.
הצרה היא שגם כשחוזרים ממסע כזה חוזרים ממנו בלי רגליים. לצאת למסע חדש – בכיסא גלגלים – או לצאת למסע נכות, זה עצוב – במיוחד אם אפשרות זו לא נלקחה בחשבון מראש.
כזה הוא מסעו של רפי לוין המתואר על ידי דן בן אמוץ ב"לא שם זין", ספר שיש בו פחות הונאה עצמית מכל ספר אחר שנכתב בישראל.
* * *
רפי מסיים את השמינית בקיץ 1970 ועומד לפני הגיוס. בחודשים הספורים שנותרו לו לחיות את חייו כרצונו, בין שחיקת אישיותו במכונה החינוכית לבין שחיקתה במכונה הצבאית, הוא מנסה לנהל את מסע חייו באופן עצמאי ולטרוף מן החיים חוויות רבות ככל האפשר.
אולם בבוא היום מתייצב רפי, ככל צעיר "רציני", "שקול" ו"אחראי", "למלא את חובתו למדינה", ולהישבע "אמונים" לצה"ל. אמנם הוא אינו מצטרף למסע "נאמנות למדינה" וגם לא למסע של "עומדים לכלותנו"; הוא יודע שאלה אינם מסעות שלו, אלא של הוריו, או של אחיו הנרגן, ונפשו נוקעת מהסחטנות הרגשית והצדקנות העצמית הפאתטית שבמסעות אלה.
אלא מה – אין לו אומץ לעקור את עצמו מתוך מסע שאחרים מכתיבים לו, להיאבק נגד הגיוס, החברה סביבו, וכל המסה הפוליטית הישראלית. כך, ללא עניין, חשק, התלהבות, או אשליה, הוא נגרף למערבולת "צה"ל", שלא הוא המציא אותה, ואין הוא אחראי לה. אילו אך היה לו רצון, אומץ, סבלנות, ועקשנות, יכול היה לשחות נגד הזרם, להסתלק מן המסע הגרוע הזה. אולם לרפי עדיין אין התכונות הנדרשות להסתלקות מהמסע. הוא נשטף למסע "צה"ל", מצטרף אליו, ואף נהנה מכמה קטעים בו.
הכל נסבל עד שהוא מתעורר בביתן הנכים ב"תל-השומר" משותק מהמותן ומטה. זה לא היה בתוכנית. מוות – כן. נכות – לא. על אפשרות של נכות לא רצה רפי אפילו לחשוב מראש. נכות? מה פתאום? לאחרים – אולי, לא לו.
הוא הרי חונך – על ידי אלה השטופים במסע "ציונות – מדינה יהודית – הגנה" – ברוח האימרה "טוב למות בעד ארצנו", אך לא ברוח "טוב להיות נכה בעד ארצנו".
למות מילא, אפילו בעד עניין שאינו מאמין בו. אחרי הכל, אפשר ליהרג גם בתאונת דרכים. במה שונה מוות בצה"ל ממוות בתאונת דרכים? בכלל, אחרי מוות אין המשך. אבל להפוך לנכה למען עניין שאינו מאמין בו? ולהמשיך להישאר נכה יום אחר יום, שנה אחר שנה, עד יומו האחרון? על זה סירב לחשוב. בכך הוא יכול להאשים רק את עצמו. לא את המנהיגים הפוליטיים, לא את המחנכים, לא את ההורים, ולא את כל האחרים סביבו השרויים במסע "מדינהגנה", או "גבריות", או השד יודע מה.
האם היה רפי נגרר, ללא כל התנגדות מצידו, למסע שאינו מאמין בו גם אילו עמד לנגד עיניו בקביעות עתידו האפשרי כמשוחרר בכיסא גלגלים? ייתכן. כי רפי אמנם ישר כלפי עצמו, אך לא די ביושר עצמי כדי להסתלק ממסע. דבר אחד ברור, אילו קיבל את אפשרות נכותו באותה רוח בה הוא מקבל את אפשרות מותו, לא היה נקלע למסע "אשמת הורים", אלא יכול היה לערוך חשבון עם עצמו, חשבון שהוא צעד ראשון בדרך לשחרור האישיות ממסעות כפויים.
אם מסעותיו של רפי לוין מתנהלים כפי שהם מתנהלים, הרי חלק מן הגורמים לכך נעוצים ברפי עצמו, ולא באותם מרכיבים באישיותו שעוצבו על ידי ההורים, המחנכים והסביבה החברתית-הפוליטית. לכל אדם יש שליטה מסוימת על המסע הקרוי "חיי", לא שליטה מוחלטת – אלא יחסית, לא שליטה כוללת – אלא חלקית, אולם שליטה זו מאפשרת הסתלקות מכל מסע שאין בו יותר עניין. רפי לא ניצל מוצא זה, שהוא הפתיחה לעיצוב עצמי של האישיות. הוא נגרף למסע "צה"ל" ולאחר מכן ממשיר להיגרף במערבולות החיים והתמורות ללא שליטה כלשהי מצידו על המסע הקרוי "חיי רפי לוין". עצוב. אך לא אבוד. לעולם לא מאוחר מדי לפתוח במאבק להסתלקות ממסע. אפילו לא כשאדם מרותק לכיסא גלגלים עד יומו האחרון.
בישראל, המסע הראשון שיש להסתלק ממנו הוא מסע "המדינה היהודית".
מדינת ישראל היא חלק ממסע הקרוי "ציונות מדינית". כל מי שלא יצא – בפומבי – נגד מסע זה, שרוי בו למעשה. גם אם יכריז על עצמו השכם והערב כי אינו ציוני.
"ציונות מדינית" איננה מסעם של היהודים הדתיים. הללו שרויים במסע "דת", לא במסע "מדינה"; אין זה מסעם של ילידי הארץ, הללו שרויים במסע "המדינה", לא במסע "יהדות"; אין זה מסעם של בני עדות המזרח, הללו שרויים במסע "זהות מזרחית" ולא במסע "זהות יהודית".
"ציונות מדינית" היא מסע של מיעוט קטן מיהודי אירופה, שהסתלק מן הדת היהודית ונקלע למסע "זהות" (יהודית) ללא דת. מיעוט זה בחר לבסס את זהותו על מוסדות פוליטיים משלו – על מדינה "יהודית" חילונית. אולם מיעוט זה התעלם מהעובדה כי זהות פירושה הזדהות עם איכות רוחנית ייחודית כלשהי, ואילו מוסדות פוליטיים אינם מהווים איכות כזאת.
על איזה ערכים חילוניים מיוחדים במינם, המאפיינים ומייחדים אותה ממדינות אחרות, מבוססת יהדותה של המדינה היהודית?
אם אין למדינה זו ייחוד חילוני כלשהו הרי שאיננה מהווה פתרון לחוסר הזהות של היהודי החילוני.
מדינה שכל ייחודה הוא בהבחנה תחוקתית ואפליה חברתית ופוליטית בין "יהודי" ל"לא יהודי", כאשר הבחנה זו, שמקורה בדת, מתקבלת על דעת רוב שהוא נטול אמונה דתית, מדינה כזאת היא צביעות ממוסדת. זו אינה איכות רוחנית ייחודית המעודדת הזדהות עמה, וממילא – אינה פתרון חילוני לזהות יהודית.
בקיצור, מדינה "יהודית" היא מסע חיפוש זהות חילונית לאלה שהסתלקו מן הדת היהודית. בתהליך המימוש בפלשתינה, התנגש מסע זה בתדמית העצמית היהודית של "צודקים". תדמית זו נסדקה, ומכאן גלש המסע לתדמית עצמית של "מצליחים" ולמסע של "נגזר עלינו". מסעות בנאליים ופאתטיים של חתיכת מסטיק המתגלגלת בין לסתות ההיסטוריה.
האם כדאי בשביל זה לשבת עד סוף החיים בכיסא גלגלים?
בשביל זה אפילו לא כדאי למות.
