ביום האחרון של חודש אוגוסט נפגשו חברים מ"מצפן" עם נציגי שבטי הבדואים, המתגוררים דרומית לרפיח, מהלך כעשרה קילומטרים משייח' זוייד, שעל אם הדרך מרפיח לאל-עריש. אזור זה מכונה בפי תושבי המקום בשם אל-ג'ורה.
מרבית התושבים נמנים על שבט סווארקי, מיעוטם בני שבט תראבין. בשטח מצויים מאות מבני מגורים – מיעוטם מבטון ומרביתם אוהלי שיער. השטח זרוע בורות רבים לאיסוף מים, מעשה ידי תושבי המקום. הגידולים החקלאיים: אבטיחים, ענבים, שקדים, תירס, חיטה ושעורה. יש קצת עצי זית ופה ושם נראים העדרים.
כל אלה מיועדים לעקירה. הבורות מיועדים להריסה. והתושבים לגירוש. למעשה נקשר התואר בדואי עם הנדידה האינסופית במרחבי המדבר, אך האמת היא שונה: התושבים האלה מתגוררים באזור בקביעות מזה דורות והעיבוד הקבוע של האדמה הוא לחם חוקם. אלה הם למעשה שבטים בתקופת מעבר מן הנדידה אל התיישבות הקבע; מבדואים לפלאחים.
סיפרו הם: לפני כשנה הופיעו עובדים אזרחיים מישראל, מלווים באנשי צבא, והחלו למדוד שטחים. הבינונו כי זה אות מבשר רעות. הם סימנו בחביות שטח מרובע 6X6 קילומטר מרובע. בתחילה לא אסרו עלינו את הכניסה לשטח, להמשך העיבודים. לאחרונה אסרו את הכניסה עם רכב. אלה הם סימנים ידועים מן הגירושים הקודמים. כך זה התחיל גם במקומות אחרים. פנינו אמנם לצלב האדום הבינלאומי, אך כלום לא יצא מזה. באו, רשמו והסתלקו.
חבית לסימון השטח. אתמול מנושלים, היום מנוצלים, מחר – גולים
לפני כחודשיים בא אלינו איש אל-מוח'בראת (שירותי הביטחון) והודיע כי יש תוכנית לפנות אותנו. הוא הציע כי למי שיש טענות יפנה אל המושל הצבאי באל-עריש או אל השופטים בישראל.
לא נפנה לזה ולא לזה. למה? הרי למדינה יש תוכנית לגרש אותנו, ולמדינה יש מושלים ושופטים שהיא ממנה. אז מה הטעם לפנות אליהם ולהתלונן בפניהם על מעשי המדינה. גם אין טעם להתנגד לפינוי, כי מי מאתנו יכול להתנגד לצבא?
מה נעשה? שלוש אפשרויות בידינו: למות, לגנוב, או ללכת לעבוד אצל יהודים. אין ברירות אחרות. הממשלה של ישראל אינה ממשלתנו. כשאנו רואים שהיא פורצת דרכים, מניחה קווי מים ומתקינה חשמל, אזי אנו מבינים שהקיץ הקץ על חיינו באזור. כי את הפיתוח והקידמה שמביא השלטון הזה הוא מביא ליהודים שלו, לא לנו. זהו שלטון זר בשבילנו, וגם אם לא היה מגרש אותנו, גם אז לא היינו רוצים שיתערב בחיינו. אנו רוצים בעצמנו לתכנן את חיינו. אמנם יש לנו היום יותר כסף מאשר בימי השלטון המצרי – אך פחות חופש.
אנשי "מצפן" עם המיועדים לנישול (מימין: חיים הנגבי)
* * *
מצפונו של מנשל
"הנה באותו יום שישי שעבר שבתי אני מאדמת ואדי חווארית לאחר שעשיתי בו שני ימים ועסקתי בפינוי האדמה והוצאת הערבים משם. עלי לומר לך, כי היתה בי התרוצצות של יצרים. ברגע הראשון, כאשר החל המחנה לעזוב את האדמה, התעורר בקרבי קול המוסר, המוסר העברי העתיק, וצווח ממעמקים: הלא ככל הגויים תתנהגו; את האנשים שהיו מעורים בקרקע זה שנים על שנים – אתם מרחיקים עכשיו בכוח, בעזרת הצבא והמשטרה. אולם קול זה נדם במהרה. כי באמת, מה פעלו כאן האנשים האלה: הרחיבו ביצות, הרבו מחלות, גידלו קוצים ועל אלפי דונמים אדמה פורייה נדדו בעדריהם, ולמרות עמלם חיו חיי עוני, דחקות וצער. האם אין הללו מחויבים לפנות מקום לתרבות פורחת…
"שקטתי ואמרתי: כך הם החיים! עמי קודם, ובפרט שלא גזלנו את האדמה. במיטב כספנו שילמנו את מחירה ועוד הוספנו פיצויים על פיצויים…"
* * *
דברי יוסף ויץ, מבכירי המתנחלים הציוניים בשנות המנדט ומראשי הקרן הקיימת. הדברים לקוחים מתוך "יומני", כרך א', עמ' 41-40, הוצאת "מסדה".