חמישה-עשר עקרונות היסוד של "מצפן", שנתפרסמו בגיליון 67 של עיתוננו (ינואר שנה זאת), מהווים סיכום וזיקוק של התפתחותנו הרעיונית במשך למעלה מעשר שנים. מסמך ה"עקרונות" לא היה, ולא התיימר להיות, מצע מפורט; הוא מכיל רק את התמצית-שבתמצית, את מה שנראה לנו עיקר-העיקרים. אך ברור שאין אנו מסתפקים בתמצית בלבד: כל אחת מהנקודות המנוסחות במסמך הנ"ל אמורה לשמש ראש-פרק לדיון נרחב ומפורט יותר.
ואכן, בעבודה עיונית והסברתית זאת של ליבון עקרונותינו והרחבתם התחלנו כבר לפני יותר משנה, בשעה שנוסח ה"עקרונות" עצמו היה עדיין בשלב של דיונים פנימיים וטרם פורסם בדפוס. את ראשית תוצאותיה של עבודה זאת יכול הקורא למצוא בגיליונות האחרונים של "מצפן": בכל אחד מגיליונות אלה הופיע מאמר אחד לפחות, המרחיב את הדיבור על נושא זה או אחר הנזכר בקצרה ב"עקרונות".
כך, למשל, הופיע בגיליון 63, מרץ-אפריל 1972, מאמר תחת הכותרת "הפרספקטיבה האזורית והפילוג במצפן", המרחיב את הדיבור על שאלות המהפכה הסוציאליסטית באזורנו והמתייחס איפוא לנושאים הנזכרים בנקודות 12, 13 ו-14 של מסמך ה"עקרונות". לאותם נושאים חזרנו גם בגיליון 64, מאי-יוני 1972, (במאמר "המהפכה והבעיות הלאומיות במזרח הערבי") ובגיליון הכפול 66-65, אוקטובר 1972 ("פתרון הבעיה הפלשתינאית – רק בדרך מהפכנית!"). באותו גיליון כפול נתפרסם חציו הראשון של מאמר המנתח את המשטר הביורוקראטי השורר בברית-המועצות ובשאר ארצות "העולם השני" – נושא נקודה מס' 4 של מסמך ה"עקרונות". המשכו של ניתוח זה הופיע בגיליון 67, ינואר 1973 (כלומר באותו גיליון בו נתפרסם הנוסח הסופי של העקרונית עצמם). באותו גיליון הופיע גם מאמר ("כל השלטון למועצות") המוקדש לליבון אופיה של הדמוקרטיה המועצתית אשר תוקם בעקבות המהפכה הסוציאליסטית: זהו נושאה של נקודה 9 במסמך ה"עקרונות". ובגיליון 68, אפריל-מאי 1973, הופיע חלקו הראשון של מאמר ("על הציונות ועל דחליליה") המלבן נושאים הכלולים בנקודה 10 של מסמך ה"עקרונות".
במלאכה זאת של ליבון עקרונותינו והסברתם נמשיך כמובן גם בעתיד, אולם הפעם, במאמר הנוכחי, אין בכוונתנו לבחור אחד מן הנושאים הנזכרים ב-15 העקרונות שלנו ולהרחיב עליו את הדיבור, כפי שעשינו במאמרים קודמים. הפעם ברצוננו להעיף מבט כללי בעקרונות "מצפן" ולקבוע את קו המחשבה המשותף המתבטא בהם. ברצוננו לתרום הפעם לבירור השאלה הבאה: איזו מגמה, מבין המגמות המהוות את התנועה הסוציאליסטית המהפכנית, היא המגמה שאליה משתייך "מצפן"; מהי המסורת שממנה יונקים אנו?
לפני שנתחיל בדיון מפורט, ברצוננו לקבוע בקצרה: מצפן שייך לאגף השמאלי של המחנה המארכסיסטי, לאותו זרם הנמצא משמאל ללניניזם האורתודוכסי, משמאל לטרוצקיזם. ההבדלים בינינו לבין הלניניזם האורתודוכסי והטרוצקיזם נוגעים בעיקר לשאלות תפקידו ואופיו של האירגון המהפכני (הן לפני המהפכה הסוציאליסטית, והן לאחריה) ולשאלות אירגונה של החברה הסוציאליסטית העתידה, בתקופת המעבר לקראת החברה האל-מעמדית. בנושאים אלה הננו ממשיכים של מסורת אשר יוצגה על ידי רוזה לוכסמבורג, ומאוחר יותר על ידי קבוצות אופוזיציוניות בתוך המפלגה הבולשביקית ("האופוזיציה הפועלית" והקבוצה "הצנטרליסטית-דמוקרטית") ובמפלגות קומוניסטיות מערביות בתחילת שנות ה-20 (קבוצות שונות של "קומוניסטים שמאליים", אשר נגדם התפלמס לנין במאמרו "השמאלנות – מחלת ילדות של הקומוניזם").
מן ההכרח לקבוע דברים אלה במפורש – לא משום שיש לנו עניין מיוחד בהדבקת תווית זאת או אחרת על עצמנו, אלא בכדי לפזר את מסך-העשן של הבלבול והמבוכה שזורעים אי-אלה בני-פלוגתא שלנו.
אנגלס "האנרכיסט"
במלאכת זריעת הבלבול פתחו לראשונה אנשי הסקציה הישראלית של "האינטרנציונל הרביעי" הטרוצקיסטי, אשר התפלגו מ"מצפן" בתחילת 1972, וקראו לעצמם בשם "מצפן-מארכסיסטי". מסיבות שונות ניסו לטשטש את העובדה כי קו הפילוג עבר בין הטרוצקיזם (כפי שיוצג על-ידיהם) לבין השמאל המארכסיסטי. תחת זאת השתדלו להפיץ את הגירסה הכוזבת כאילו עבר קו הפילוג בין מארכסיזם (המיוצג כביכול על-ידיהם) לבין אנרכיזם (המיוצג כביכול על ידי "מצפן"). לצורך זה ראו לנחוץ להדביק לנו תווית של "אנרכיזם". אולם עד עתה לא מצאו צורך או אפשרות להצביע אף על סעיף אחד מבין סעיפי 15 העקרונות שלנו שבו חורגים אנו כביכול מן העמדה המארכסיסטית לעבר האנרכיזם האנטי-מארכסיסטי. את תווית ה"אנרכיזם" הדביקו עלינו על-יסוד רמזי-רכילות ולא על-יסוד ניתוח עמדתנו הרעיונית, כפי שאושרה רשמית על ידי אירגוננו וכפי שפורסמה בדפוס.
ברם, זכו צדיקים אלה ומלאכתם נעשתה על ידי אחרים. לאחרונה הופיע להם תנא-דמסייע, בדמותו של אחד, ציוני-"שמאלי" בשם מרדכי כפרי. במאמר המוקדש לפולמוס נגדנו ("יסודות 'מצפן' במבחן הביקורת", "טורי שמאל", אפריל 1973) מחלק לנו מר כפרי "מחמאות" שונות ומשונות, ובין היתר מדביק אף הוא עלינו את תווית ה"אנרכיזם". אלא שבניגוד לטרוצקיסטים שלנו אין הוא מסתפק בהפרחת דברים בעלמא, ומנסה להסמיך את דבריו על נוסח העקרונות שפירסמנו. הבה נראה כיצד הוא מנסה לעשות זאת, ונבדוק אם עולה הניסיון יפה.
הרי נוסחו של הראשון מתוך 15 עקרונות היסוד שלנו:
"האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") הוא התאגדות-מרצון של סוציאליסטים מהפכניים, הפועלים על-יסוד השקפת העולם המארכסיסטית – נגד כל ניצול ודיכוי של אדם בידי אדם; ולמען מהפכה סוציאליסטית עולמית אשר תבטל את כל המשטרים החברתיים-מדיניים הקיימים (המבוססים על ניצול ודיכוי) ותקים חברת-שפע לא מעמדית של אנשים חופשיים, המנהלים באופן קולקטיבי ומודע את תהליך חייהם החברתיים, יוצרים ומנכסים במשותף את השפע החברתי".
על נוסח זה שלנו מבסס מר כפרי את טענתו כי "אנרכיסטים" אנחנו. והנה דבריו:
"תורת הניצול היא תורה מארכסיסטית כשרה, אבל תורת הדיכוי היא כידוע תורה אנרכיסטית מובהקת, הרואה במדינה מכשיר של דיכוי ובחיסול המדינה ומוסדות השלטון את הדרך לשיחרור. (- – -) מי שמציג את תורת הדיכוי כחלק מהשקפת עולם מארכסיסטית, מבלבל את היוצרות בדרך אקלקטית המעידה על בורות או על שימוש בנוסחאות יפות כדי לכסות שטחיות רעיונית".
ישים הקורא את ליבו לכך כי בסעיף הראשון שלנו שהובא לעיל (וכן גם בשאר 14 הסעיפים) אין אנו מפרטים כלל שום "תורת דיכוי" שהיא, ממש כשם שאיננו מפרטים "תורת ניצול" כלשהי. הניצול והדיכוי נזכרים כתופעות אשר נגדן הננו נאבקים. מסתבר איפוא כי לדעתו של מר כפרי עצם הזכרת מושג הדיכוי והמאבק נגדו – מהווה כבר תמיכה ב"תורת הדיכוי", שהיא כביכול "תורה אנרכיסטית מובהקת". מי שמדבר רק על ניצול, מי שנאבק רק נגד ניצול, הריהו "מארכסיסט כשר" – אבל מי שמדבר בנשימה אחת על "ניצול ודיכוי" הריהו כבר "בלבלן", "אקלטיקן", "בור" המנסה לערבב מארכסיזם באנרכיזם…
מובן כי בדבריו של מר כפרי אין אף שמץ של אמת. המאבק נגד דיכוי אדם בידי אדם איננו "פטנט" מיוחד של האנרכיזם – ממש כפי שהתנגדות לניצול איננה "פטנט" של המארכסיזם. המאבק נגד הניצול והדיכוי משותף הוא לזרמים מהפכניים שונים, ובכללם גם המארכסיזם וגם האנרכיזם. המארכסיסטים (כפי שנראה להלן) כורכים תמיד יחד את הניצול ואת הדיכוי. מה שמבדיל את המארכסיזם מזרמים סוציאליסטיים מהפכניים אחרים הוא הניתוח בדבר היחס ההדדי בין הניצול לבין הדיכוי.
במסגרת הנוסח התמציתי של 15 העקרונות לא היה מקום לפרט ניתוח זה. הסתפקנו איפוא בקביעה כי הננו "פועלים על-יסוד השקפת העולם המארכסיסטית". כלומר: בעניין היחס בין הניצול והדיכוי (כמו גם בעניינים אחרים) השקפתנו היא מארכסיסטית, ולא אנרכיסטית. גם במסגרת מאמר זה לא נוכל להיכנס לפרטי הניתוח המארכסיסטי בנושא זה (הקורא המעוניין יוכל בנקל למצוא על כך חומר רב בספרות המארכסיסטית; לדוגמה, נזכיר את החלק השני והשלישי – "כלכלה" ו"סוציאליזם" – בספרו של אנגלס "אנטי-דיהרינג"). נסתפק איפוא בסקירה קצרצרה בלבד.
במלים פשוטות וקולעות ביטא מארכס את השקפתו בנאומו הראשון בפני האינטרנציונל הראשון, בשנת 1864, ומלים אלה נקבעו גם בתקנון של האינטרנציונל:
"כפיפותו הכלכלית של האדם העובד למי שבידיו המונופולין על אמצעי העבודה, כלומר על מקורות המחיה, היא המונחת ביסוד השיעבוד על כל צורותיו, כל המצוקה החברתית, ההשפלה הרוחנית והתלות הפוליטית".
כלומר: הכפיפות הכלכלית היא-היא שורש כל תופעות הדיכוי והשיעבוד החברתי. בחברה המעמדית כפוף האדם העובד למי שבידיו השליטה על אמצעי הייצור, אמצעי המחיה. בעל אמצעי הייצור מנכס לעצמו חלק מן התוצר שמייצר העובד – זוהי תופעת הניצול. תופעות השיעבוד והדיכוי החברתי הן תופעות הנגזרות או נובעות ממצב זה של כפיפות כלכלית. הקשר בין הכפיפות הכלכלית לבין תופעות הדיכוי יכול להיות ישיר או עקיף. ברוב המקרים אין דיכוי – ובמיוחד הדיכוי הפוליטי, באמצעות השלטון המדיני – אלא אמצעי ישיר בכדי להחזיק את העובד במצב של כפיפות, כדי לאפשר את המשך ניצולו.
בהקדמתו למהדורה הגרמנית משנת 1883 של "המניפסט הקומוניסטי" מציג אנגלס במלים הבאות את הרעיון היסודי של המארכסיזם:
"רעיון-היסוד העובר כחוט-השני במניפסט: הרעיון כי הייצור הכלכלי של כל תקופה היסטורית, והמבנה החברתי הנובע ממנו, מהווים בהכרח את היסוד להיסטוריה המדינית והאינטלקטואלית של אותה תקופה, כי בהתאם לכך היתה ההיסטוריה כולה (מאז התפורר קניין-הקרקע השיתופי הקדמון) היסטוריה של מלחמות מעמדיות, מלחמות בין מעמדות מנוצלים ומנצלים, מדוכאים ושליטים, בשלבים שונים של ההתפתחות ההיסטורית; כי מלחמה זאת הגיעה עתה לשלב כזה, ששוב אין המעמד המנוצל והמדוכא (הפרולטאריון) יכול להשתחרר מן המעמד המנצל ומדכא אותו (הבורגנות) מבלי שישחרר בה-בשעה את החברה כולה, אחת ולתמיד, מניצול, דיכוי ומלחמות מעמדיות – רעיון זה שייך אך ורק למארכס".
ובכן, זהו בקיצור נמרץ הרעיון המארכסיסטי בדבר הניצול והדיכוי. עינינו הרואות כי אצל אנגלס מופיעה כאן – ממש כמו בניסוח של "מצפן" – "תורת הדיכוי", אשר לדעתו של מר כפרי מהווה סימן מובהק של האנרכיזם. אנגלס – ממש כמונו – "מבלבל את היוצרות" בכורכו יחד ניצול ודיכוי. ממש כאנשי "מצפן", מעיד אנגלס על "בורותו" במארכסיזם ומזווג אותו "בדרך אקלקטית" עם האנרכיזם, בכך שהוא מדבר על שיחרור החברה כולה, אחת ולתמיד, מניצול, דיכוי(!) ומלחמות מעמדיות. אילו היה אנגלס "מארכסיסט כשר", כי-אז היה מדבר אך ורק על ניצול; אולם בעזות פנים מאין כמוה מייחס הוא למארכס עצמו רעיונות בדבר ניצול ודיכוי.
קיימת אומנם אפשרות אחרת: לא אנגלס הוא הבלבלן הבור, אלא… מר כפרי, שאין לו אף מושג קלוש ביותר על ההבדל בין מארכסיזם לאנרכיזם, ממש כפי שאין לו מושג על הניגוד התהומי בין סוציאליזם לציונות.
לדעתו של מר כפרי "תורת הדיכוי היא כידוע תורה אנרכיסטית מובהקת, הרואה במדינה מכשיר של דיכוי ובחיסול המדינה ומוסדות השלטון את הדרך לשיחרור". כאן מגלה הוא שוב גם בורות וגם בילבול. הרעיון כי המדינה היא מכשיר של דיכוי איננו "אנרכיסטי מובהק" ואיננו מיוחד כלל לאנרכיזם. הרי, למשל, דיונו של אנגלס בשאלה זאת:
"החברה שעד-כה, הקיימת תוך ניגודים מעמדיים, היתה נזקקת למדינה, דהיינו לאירגון של המעמד המנצל, בתקופה זאת או אחרת, לשם קיום תנאי-הייצור החיצוניים אשר ברשותו – כלומר: כדי לדכא ביד חזקה בייחוד את מעמד המנוצלים תוך תנאי-השיעבוד הקיימים. (—) באין עוד מעמד חברתי שיש להחזיקו בדיכויו, משיחוסל שלטון המעמדות ותחדל מלחמת-הקיום של היחיד, שהיא פרי האנרכיה בייצור, ויבוטלו גם ההתנגשויות וההתפרצויות הנובעות מכאן – שוב לא יהא עוד מי שיש לדכאו, ושוב אין צורך בכוח מיוחד למען הדיכוי: המדינה" ("אנטי-דיהרינג", עמ' 324, הוצ' ספריית פועלים 1943).
ובכן, לדעתו של אנגלס תפקיד המדינה הוא "לדכא ביד חזקה בייחוד את מעמד המנוצלים" והיא אינה אלא "כוח מיוחד למען הדיכוי". לדעתו של מר כפרי זהו רעיון "אנרכיסטי". אחת מן השתיים: או שאנגלס איננו מארכסיסט, או שמר כפרי אינו יודע מה הוא שח.
בין מארכסיזם לאנרכיזם
רק בנקודה אחת מתקרב מר כפרי לאמת. הרעיון שחיסול המדינה ומוסדות השלטון בין-לילה הוא הדרך לשיחרור – זהו רעיון המיוחד לאנרכיזם. לעומת זאת קובע המארכסיזם כי על המהפכה הסוציאליסטית לחסל, "לנתץ", את המדינה הקיימת, את מוסדות השלטון הקיימים, השייכים למעמדות המנצלים והמשרתים את האינטרסים שלהם. לאחר ניצחון המהפכה הסוציאליסטית יקום מבנה מדיני חדש אשר, בפעם הראשונה בהיסטוריה, ישרת וייצג באופן ישיר את הרוב המכריע של החברה. אולם גם מדינה זאת תהיה קיימת רק למשך תקופת מעבר. עם היעלמותם של הבדלי המעמדות יתבטל גם הצורך במנגנון פוליטי מיוחד. יישארו רק תפקידים של ניהול טכני וכלכלי, אשר אינם מצריכים מוסדות שלטוניים אלא הנהלתיים גרידא: "התערבותו של כוח-שלטון מדיני ביחסים החברתיים תהא מיותרת בתחום אחד אחרי השני, עד שלבסוף תיפסק מאליה. במקום ממשל באנשים באים עתה פיקוח על חפצים והנהלה של תהליכי-ייצור. המדינה – אין 'מחסלים' אותה: היא דועכת וגוועת" (אנגלס, שם).
גם בנקודה זאת, כמו בנקודות אחרות, העמדה המשתקפת בעקרונות "מצפן" היא העמדה המארכסיסטית, ולא העמדה האנרכיסטית. בשום מקום איננו קוראים לחיסול מיידי של המדינה ומוסדות השלטון. להיפך, בסעיף התשיעי במסמך העקרונות הננו מתארים בקצרה את המבנה המדיני החדש שיקום בעקבות המהפכה הסוציאליסטית. תיאור זה, כמו חלקיו האחרים של המסמך, חדורים במיטב המסורת של המארכסיזם המהפכני (לעומת זאת, עמדתו של אותו כפרי יונקת ישירות מן המסורת הימנית של הזרמים האופורטוניסטיים והרפורמיסטיים בתנועת הפועלים. בהתאם למסורת זאת הוא מבלבל בין מארכסיזם לאנרכיזם, מגדיר את העמדה המארכסיסטית בשאלת המדינה כ"אנרכיסטית", ומאשים אותה ב"שלילה בלתי-מציאותית של כל המוסדות הפוליטיים והממלכתיים").
ההבדל היסודי בינינו, המארכסיסטים, לבין האנרכיסטים, הוא זה: בביקורתם נגד החברה הקיימת מתרכזים האנרכיסטים (באופן בלעדי או כמעט בלעדי) בהתקפה על יחסי השררה (או יחסי הסמכות) הישירים בין אדם לאדם – יחסים בין שליטים ונשלטים, מפקדים ופקודים וכו'. לכן שואפים הם להקים חברה המורכבת מיחידים-יחידים (או מתאים-תאים, כאשר כל תא כולל מספר קטן של יחידים) שכל אחד מהם ריבוני לגמרי. בחברה כזאת לא יכול להיות תיכנון מרכזי מחייב (כי זה היה סותר את הריבונות והעצמאות של היחידות שמהן מורכבת החברה). בחברה כזאת יוכל חילוף החומרים הכלכלי להתבצע רק באמצעות שוק הסחורות, על-ידי קנייה ומכירה.
לעומתם מצביעים המארכסיסטים על כך שיחסי השררה הישירים אינם הצורה היחידה של שיעבוד האדם (ובחברה הקפיטאליסטית אין הם מהווים אף את הצורה היסודית). בחברה המעמדית, ובייחוד בחברה הקפיטאליסטית, לובשים היחסים החברתיים דמות של עצמים, דמות של חפצים, אשר בתיווכם מתבצע הניצול והדיכוי של הרבים בידי המעטים. לדוגמה: עוצמתו של הממון או כוחות השוק הם יחסים חברתיים אשר לבשו כאילו דמות של עצמים חיצוניים לאדם ואף נוכריים ועוינים לו ומשעבדים אותו. לפיכך, החברה הסוציאליסטית, כפי שמתאר אותה המארכסיזם, חייבת לבטל לא רק את יחסי השררה הישירים בין אדם לאדם, אלא גם את אלה העקיפים, ה"חפציים", המתווכים באמצעות העצמים מוצרי-ידו של האדם. זאת ניתן להשיג על-ידי מבנה חברתי המשלב את המידה הרבה ביותר של אוטונומיה מקומית של כל יחידה ויחידה (למשל, ניהול-עצמי קולקטיבי של כל מפעל בידי העובדים בו, שיהיו ריבוניים לגמרי לקבוע את הסידורים הפנימיים במפעל) עם כפיפות מחייבת לתוכנית מרכזית, שעליה יחליטו באורח דמוקרטי בני החברה כולה. את מקום התהליך העיוור של כוחות השוק וכו' יתפסו איפוא – בפעם הראשונה בהיסטוריה – מעשים קולקטיביים מתוכננים ומודעים של החברה כולה.
כל הרעיונות שנזכרו זה-עתה המבדילים בין המארכסיזם לבין האנרכיזם וזרמים אנטי-מארכסיסטיים אחרים, מופיעים במפורש בעקרונות "מצפן". אך ברור שיהיה זה מוגזם לדרוש ממר כפרי להבין רעיונות מסוג זה. המוח שלו עובד על גל לגמרי אחר. לפי תפישתו, כל משטר שאיננו קפיטאליסטי, ואין בו בעלות פרטית על אמצעי הייצור – הריהו כבר "סוציאליזם" ("מהפכה סוציאליסטית היא מהפכה המחסלת את הקפיטאליזם… את המשימה הזאת ביצעו אותם משטרי-דיכוי ביורוקראטיים ללא דופי"). לכן מגדיר הוא את ברית-המועצות כ"סוציאליסטית", למרות שקיימת בה (גם לדעתו) רודנות ביורוקראטית.
בידי מי השלטון?
על שני דברים בנוסח עקרונותינו מסתמך מר כפרי בהדביקו עלינו את תווית ה"אנרכיזם". האסמכתא הראשונה שלו היא זאת שבה טיפלנו לעיל, כלומר הכרזתנו כי הננו נאבקים נגד דיכוי אדם בידי אדם. את האסמכתא השנייה מצא בסעיף 8 של עקרונותינו, שם קובעים אנו, בין השאר:
"תפקידו של האירגון המהפכני אינו לתפוש את השלטון בידיו-הוא ולהחזיק בו, אלא לסייע ככל יכולתו לתפישת השלטון והחזקתו בידי מועצות נבחרות על ידי ההמונים".
על כך מגיב מר כפרי באומרו: "מי שמכיר פרק ברעיונות פוליטיים שונים, מכיר כאן מייד את הרעיונות האנרכיסטיים הישנים על 'סובייטים בלי קומוניסטים'".
מי שיודע לקרוא פסוק כצורתו מכיר כאן מייד כי דברי-הבל בפיו של מר כפרי. בשום מקום לא קבענו כי במועצות העם העובד אין מקום לאירגון מהפכני, או לאירגונים מהפכניים. כל דבריו של מר כפרי בנדון זה מחטיאים את המטרה ואינם כלל לעניין. נניח איפוא למר כפרי ולבלבוליו ונבאר במה מדובר.
השאלה שאליה מתייחס הפסוק המובא לעיל מעקרונותינו נוגעת לעצם מהותו של המשטר המועצתי אשר יוקם בעקבות המהפכה הסוציאליסטית (זהו, אגב, אותו משטר שמארכס כינהו בשם דיקטטורה של הפרולטאריון; אך "מארכסיסטים" מסוימים, ובמיוחד הסטאליניסטים, השתמשו לאחר מכן בכינוי זה כדי לציין-ולחפות על משטר אחר לגמרי…). ובכן, השאלה היא: במשטר מועצתי, ב"דיקטטורה של הפרולטאריון", בידי מי נמצאת הריבונות הפוליטית? איזהו המוסד המחזיק את השלטון והאם נמצא השלטון בידי המועצות הנבחרות על-ידי העובדים ובני השכבות העממיות, או בידי מפלגה?
כפי שנראה להלן, אין זאת שאלה היפותטית; זאת שאלה מהותית שהעלתה ההיסטוריה של המהפכה הרוסית; ולדעתנו חייב כל מהפכן להשיב עליה במפורש.
הסיכום הקלאסי והידוע ביותר של ההשקפה המארכסיסטית על המדינה בכלל, ועל המדינה המועצתית ("הדיקטטורה של הפרולטאריון") בפרט, הוא ספר "המדינה והמהפכה" מאת לנין. בעבודה על ספרו זה החל לנין בסוף שנת 1916 או בראשית 1917, עוד לפני מהפכת פברואר, אך בעקבות פרוץ מהפכות פברואר ואוקטובר התעכב פירסומו, והוא יצא לאור רק בשנת 1918. בספרו "המדינה והמהפכה" מתווכח לנין מתוך עמדה משותפת לו וליריביו-חבריו משמאל (לוכסמבורג, פאנקוק ואחרים) נגד הסוציאליסטים הימניים והרפורמיסטיים (ובמיוחד נגד קארל קאוטסקי, שהשקפותיו על המדינה, הביורוקראטיה וכו' דומות "להפליא" לאלה של… מר כפרי).
והנה, בכל הספר כולו לא נזכר אף במלה אחת תפקידה של המפלגה המהפכנית במשטר המועצתי. מהי הסיבה לכך? האם היה לנין לפתע ל"אנרכיסט" השואף ל"סובייטים בלי קומוניסטים"? קשה להאמין בזאת. לכל הקורא את הספר ברורה הסיבה לחלוטין: לנין ראה כמובנת מאליה את ההנחה שבמשטר מועצתי יהיה השלטון בידי המועצות הנבחרות ולא בידי מפלגה כלשהי. מצד שני, ראה גם, כמובן מאליו, את קיומן של מפלגות מהפכניות הממלאות בתוך המועצות אותם תפקידים שממלאות, בדרן כלל, מפלגות בכל מוסד דמוקרטי נבחר.
וכך גם היה למעשה בזמן הראשון לאחר מהפכת אוקטובר. הריבונות הממשית היתה בידי המועצות הנבחרות. המפלגה הבולשביקית היתה "מפלגה שלטת" רק במובן המקובל בכל שיטה ייצוגית-דמוקרטית, כלומר: רוב צירי המועצות היו בולשביקים (נוסיף בסוגריים: רוב – אבל לא רוב מכריע. עוד במושב החמישי של הסובייט הכל-רוסי, שהתכנס ב-4 ביולי 1918, היו רק 745 בולשביקים מתוך 1,132 צירים). מוסדות המפלגה לא נהגו כמוסדות שלטוניים, ואף לא תבעו לעצמם זכות לנהוג כך.
אולם עד מהרה השתנה המצב. לקראת סוף 1918 הסתמן בבירור תהליך של העברת השלטון הממשי מידי המוסדות המועצתיים לידי מוסדות המפלגה הבולשביקית. יש לציין כי רוזה לוכסמבורג מיהרה לעמוד על-כך. במאמר ביקורתי (אך אוהד) שכתבה זמן קצר לפני הירצחה, בסוף 1918, מתריעה היא בפירוש נגד ההתפתחויות המדאיגות. חשוב להדגיש כי רוזה לוכסמבורג איננה מפחיתה בערכם של הקשיים האובייקטיביים העומדים בפני המדינה המהפכנית הצעירה (בידוד בזירה הבינלאומית, פיגור כלכלי וחברתי עצום, קוטנו המספרי של מעמד הפועלים וכו'). היא אף מודה כי בתנאים אלה קשה, כמעט בלתי אפשרי לקיים שלטון מועצתי על כל פרטיו ודקדוקיו ברוח "המדינה והמהפכה". היא מוכנה להסכים כי, בנסיבות הנתונות, היו אי-אלה צעדים אנטי-דמוקרטיים של המנהיגים הבולשביקיים בלתי נמנעים, הכרח בל-יגונה. אך בעניין אחד אין היא מוכנה לסלוח ללנין, טרוצקי וחבריהם: הם הופכים את ההכרח ליתרון. במקום להצדיק את מעשיהם כסטיות טאקטיות כפויות-המציאות מן התורה הסוציאליסטית, בונים הם תילי-תילים של הצדקות תיאורטיות בנוסח "כך צריך לעשות", והם ממליצים בפני התנועה הסוציאליסטית העולמית: "כזאת ראה וקדש". והנה דבריה של רוזה לוכסמבורג:
"כל מה שקרה ברוסיה ניתן להבנה, ומהווה שרשרת בלתי-נמנעת של סיבות ותוצאות אשר ראשיתן וסופן הן: כישלונו של הפרולטאריון הגרמני וכיבוש רוסיה על-ידי האימפריאליזם הגרמני. היינו דורשים מלנין וחבריו משהו על-אנושי אילו ציפינו מהם שבנסיבות אלה יעלו-ויציגו לפנינו את הדמוקרטיה המעודנת ביותר, את הדיקטטורה הפרולטארית המושלמת ביותר, וכלכלה סוציאליסטית פורחת. בעמדתם המהפכנית ללא-חת, באומץ-הפעולה שלהם שהוא למופת, ובנאמנותם ללא סייג לסוציאליזם הבינלאומי, כבר תרמו מה שניתן לתרום בנסיבות קשות-מנשוא אלה. הסכנה מתחילה רק כשהם הופכים את הכורח ליתרון ורוצים להקפיא למערכת תיאורטית שלמה את כל הצעדים הטאקטיים שכפו נסיבות נוראות אלה עליהם, והם ממליצים על צעדים אלה בפני הפרולטאריון הבינלאומי כעל מופת של טאקטיקה סוציאליסטית. כאשר מסתירים הם את אורם-שלהם באופן זה, ומערימים תל שלם של צעדים בלתי-נכונים על השירות ההיסטורי והאמיתי והבלתי מוטל בספק שלהם, הריהם עושים עוול לסוציאליזם הבינלאומי שלמענו נאבקו וסבלו; כי רוצים הם להציב במחסן הנשק של הסוציאליזם, כתגליות חדשות, את כל העיוותים שנכפו עליהם בכורח – בחשבון אחרון כתוצאות-לוואי מפשיטת-הרגל של הסוציאליזם הבינלאומי במלחמת העולם הנוכחית".
עמדות לנין וטרוצקי
ואכן, כבר בשנת 1919 מצדיק לנין במפורש את הדיקטטורה של מפלגה אחת, לא כסטייה שהזמן גרמה, אלא במונחים תיאורטיים כלליים:
"כן, דיקטטורה של מפלגה אחת! הננו עומדים על-כך ולא נוכל לזוז מזה, כי זאת היא המפלגה אשר במשך עשרות שנים כבשה לעצמה את עמדת האבנגרד של כל הפרולטאריון בבתי-החרושת ובתעשיה" (לנין, הוצאה רוסית שנייה של כל כתביו, כרך כ"ד, עמ' 423).
ומאוחר יותר הגדיר לנין את הניסיון להבחין בין הדיקטטורה של מעמד הפועלים לבין הדיקטטורה של המפלגה כ"בלבול מחשבתי בל-יאומן" (שם, כרך כ"ה, עמ' 188).
לאותה גישה היו שותפים, כמובן, גם מנהיגים בולשביקיים אחרים. הנה למשל דבריו של טרוצקי בוועידה השנייה של הקומינטרן. הוועידה נערכה ב-1920, בעצם ימי המלחמה בישת-המזל בין ברית-המועצות ופולין:
"היום קיבלנו מהממשלה הפולנית הצעות לכריתת שלום. מי יכריע בשאלה? אכן, יש לנו סובנארקום (סובנארקום – ראשי תיבות של מועצת הקומיסארים העממיים, המוסד המבצע העליון, מעין קבינט ממשלתי, של המדינה המועצתית), אבל הסובנארקום חייב להיות כפוף לפיקוח מסוים. לאיזה פיקוח? לפיקוחו של מעמד הפועלים, כהמון חסר סדר וצורה? לא. הוועד המרכזי של המפלגה נקרא להתכנס ולדון בהצעה ולהחליט האם לקבל אותה" (דו"ח הקונגרס השני של הקומינטרן, האמבורג, 1921, עמ' 94).
בתחילת 1923 ממליץ לנין, במאמר שפירסם ב"פראבדה", להחיש את מיזוג מוסדות המפלגה עם המוסדיות המועצתיים, ולהעתיק אותו מתחום מדיניות החוץ לכל התחומים:
"האין מיזוג גמיש זה של היסודות המועצתיים והמפלגתיים מקור כוח עצום במדיניותנו? חושבני כי משהו שהוכיח את עצמו והשתרש במדיניותנו החיצונית, והפך להרגל עד כדי כך שבתחום זה איננו מעורר כל ספקות שהם, יהיה במקום באותה מידה (לדעתי, יהיה עוד יותר במקום) אם ייושם לכל מנגנוננו הממלכתי" (לנין, כתבים, כרך כ"ז, עמ' 413).
יש סימנים לכך שממש לפני מותו חזר בו לנין מעמדות אלה. אבל אז כבר היה מאוחר מדי. בוועידה ה-12 של המפלגה, שנערכה בזמן שלנין שכב כבר על ערש גסיסתו, אמר זינובייב (שנחשב לתלמידו הנאמן של לנין) את הדברים הבאים:
"נחוץ לנו ועד מרכזי יחיד, חזק ורב-עוצמה, אשר יהיה המנהיג בכל דבר… הוועד המרכזי הוא הוועד המרכזי מפני שהוא אותו ועד מרכזי עבור המועצות, ועבור האיגודים המקצועיים, ועבור הקואופרטיבים, ועבור הוועדות המבצעות המחוזיות, ועבור מעמד הפועלים כולו. בכך מתבטא תפקיד ההנהגה שלו, בכך מתבטאת הדיקטטורה של המפלגה" (דו"ח הוועידה ה-12, עמ' 41 ועמ' 207).
והוועידה אכן קיבלה החלטה הקובעת כי:
"את הדיקטטורה של מעמד הפועלים ניתן להבטיח רק בצורת הדיקטטורה של האבנגרד המנהיג אותו, כלומר המפלגה הקומוניסטית".
בדו"ח הוועידה לא נרשמה כל התנגדות מצידו של טרוצקי, למשל, לקביעה תיאורטית עקרונית זאת.
אין ספק שהנחות עיוניות אלה, המזהות את שלטון המועצות עם דיקטטורה של "מפלגתו האבנגרדית של מעמד הפועלים", אינן עולות בקנה אחד עם המארכסיזם, עם ההשקפות המארכסיסטיות שלנין עצמו ביטא מוקדם יותר, בספר "המדינה והמהפכה". הקביעה שקבענו אנו בעקרונותינו, כי תפקידו של האירגון המהפכני איננו לתפוש את השלטון ולהחזיקו בידיו הוא, אלא לסייע להחזקת השלטון בידי המועצות – קביעה זאת מהווה איפוא נקיטת עמדה בזכות ההשקפה המארכסיסטית הקלאסית, ונגד עיוות המארכסיזם. לקביעה זאת אין שום קשר שהוא עם "אנרכיזם".
סבורים אנו כי כל סוציאליסט חייב להתייחס לשאלה זאת, לגלות בפירוש את דעתו עליה. שום סוציאליסט אינו יכול להשתמט מלענות על השאלה: האם צדקה רוזה לוכסמבורג בביקורת שמתחה ב-1918 על לנין וטרוצקי? לדעתנו – צדקה. ומה דעתם של בני-הפלוגתא הטרוצקיסטיים שלנו?
אך אין די בתשובה על שאלה זאת. כל סוציאליסט מהפכן חייב לבדוק היטב-היטב האם אין קשר בין סטיותיהם של לנין וטרוצקי מן המארכסיזם בתקופה שלאחר המהפכה, לבין ההשקפה הלנינית על מבנה המפלגה ותפקידה בתקופה שלפני המהפכה. האם יש משהו בהשקפה הלנינסטית האורתודוכסית אודות המפלגה המהפכנית, אשר איפשר, סייע והקל על ה"החלקה" מן העמדה המארכסיסטית הקלאסית של "המדינה והמהפכה" אל עבר העמדות הבלתי-מארכסיסטיות של לימוד סנגוריה עקרונית על נטילת הריבונות מידי המועצות והעברתה לידי המפלגה הבולשביקית?
כמובן, תמיד יימצאו כאלה אשר ינצלו-לרעה את העלאתה של שאלה זאת כדי להצדיק פירוק מסגרות כללי ולהמליץ על ביטול המשמעת המהפכנית הקפדנית, שבלעדיה לא תיתכן כל פעולה מהפכנית. נגד סכנה זאת יש להיאבק תמיד, אבל עצם קיום הסכנה אסור שימנע עריכת ביקורת משמאל על הלניניזם האורתודוכסי. כי מי שאינו רוצה ללמוד את שיעוריה המכאיבים של ההיסטוריה, לא יוכל להימנע מליפול שוב אל פח שגיאות העבר.