זמן רב בטרם נפל סלבדור איינדה מתבוסס בדמו, בארמון הנשיאות בסנטיאגו בצ'ילה, כבר בישרו על כך רבים. לא היו אלה מגידי עתידות ולא פרשנים בגרוש, אלא מהפכנים מחד ופוליטיקאים ועיתונאים גלויי-פנים מן המחנה הבורגני מאידך.
אלא וגם אלה ידעו, כי ההחרפה של המאבק המעמדי בצ'ילה מקרבת את רגע המבחן; כי האיום על הסדר הבורגני ברפובליקה לטינו-אמריקאית זו דוחף את האימפריאליזם ואת הבורגנות המקומית לצאת לקרב מכריע, אפילו ממשיך הנשיא איינדה להישבע השכם והערב אמונים ל"משטר תחיקתי", ל"דמוקרטיה פרלמנטרית", ל"נוהל תקין" ועוד כאלה ביטויים נרדפים למה שנקרא בפינו בפשטות – המשטר הבורגני.
השמאל המהפכני בצ'ילה – זה שהוקע תמיד על ידי הקואליציה השלטת של הסוציאליסטים והקומוניסטים – נאבק למען הקמתן של מועצות פועלים ואיכרים ולקידום השתלטות הפועלים על בתי החרושת, בדרך אל תפיסת השלטון; השמאל המהפכני נאבק למען חימושם של ההמונים המנוצלים, כדי להקים את המיליציות המזוינות של הפועלים והאיכרים העניים; השמאל המהפכני נאבק לנישול בעלי הקרקעות הגדולים ולמען הלאמה מקיפה של עיקר התעשייה והבנקים.
אך הקואליציה של איינדה שמרה אמונים לסדר הקיים וצעדה על דרך המהפכה לחצאין, בהרגיעה את הפועלים והאיכרים, בהזהירה כי חימוש ההמונים ידרדר את הארץ למרחץ דמים ובהבטיחה כי הצבא ימשיך ב"מסורת הדמוקרטית" שלו.
בכך הסגירה את ההמונים המנוצלים לידי הגנרלים הרצחניים, עושי דברם של האימפריאליזם והבורגנות. בכך הסיגה לאחור אפילו את אותם הישגים חלקיים בהם זכו בשנים האחרונות הפועלים והאיכרים של צ'ילה.
את הדם השפוך של הפועלים, האיכרים והסטודנטים בצ'ילה נרשום לחובת האימפריאליזם והבורגנות, אך נחטא לעניין המהפכני אם נסתפק בכך. כי חשבון הדם הוא יקר מדי מכדי שנשאירו פתוח, מבלי שננסה לסכמו. לכן נאמר גלויות: את הפזמון ששרה הקואליציה של איינדה בצ'ילה, באוזני ההמונים המנוצלים בארצה, שרות כל המפלגות הקומוניסטיות הרשמיות בעולם כולו (כולל, כמובן, רק"ח). ומילות הפזמון חוזרות תדיר. יש בית בשיר הזה האומר, כי יש לשמור על הדו-קיום-בשלום עם האימפריאליזם, ולכן יש להישמר מהרפתקנות העלולה לגרור למרחץ דמים ולסכן את כל ההישגים שהושגו עד עתה; יש בית האומר, כי הדרך לסוציאליזם היא דרך שלווה וכי יש להסתייג מן השמאלנים; יש בית האומר, כי הדרך המהפכנית היא דרך ארוכה ורצופה שלבים שלבים…
חובתנו לזכור ולהזכיר את מחיר הדמים שתבע הקו הקומוניסטי הרשמי בדחותו את העניין המהפכני: בסין בשנות העשרים, בספרד בשנות השלושים, ביוון בשנות הארבעים, בעיראק בשנות החמישים, באינדונזיה בשנות השישים ובסודאן בשנות השבעים.
* * *
ישימו נא לב הקוראים לקטע מעיתון סובייטי, שהתפרסם בשבועון רק"ח בדיוק בשבוע בו הובס משטרו של איינדה:
"מדיניות המלחמה הקרה, התוקפנות המזוינת וההתערבות הישירה… נחלה כשלון חרוץ, כתוצאה ממאבקם הנמרץ של הכוחות שוחרי השלום. במצב הקיים אין שום סיכוי למדיניות הדיכוי בכוח הנשק של מאבק העמים לזכויותיהם, משום שיחס הכוחות השתנה ומשתנה בהתמדה לטובת השלום, הדמוקרטיה והסוציאליזם, דבר המסייע לגאות התנועה הדמוקרטית-הלאומית באמריקה הלטינית, וזאת בניגוד לטענות הסרק והעלילות של המאואיסטים, של הטרוצקיסטים ושל נציגי החוגים השמאלניים הקיצוניים ביבשת זו" ("זו הדרך", 13.9.1973, מתוף "זמנים חדשים" מס' 27, 1973).