גילוי דעת של מהפכנים ישראלים שהוקרא באסיפה הכללית של הסטודנטים הערבים בבריטניה

כבוד היושב ראש, נציגים,

הקמתה של מדינת ישראל – היום לפני 25 שנה – פתחה דף חדש בספר הייסורים של העם הערבי הפלסטינאי; עם שנשללו ממנו זכויותיו והוא מדוכא וגולה ממולדתו. לכן דווקא היום הננו חוזרים ומביעים את הסולידריות העמוקה שלנו עם מאבקו של העם הערבי הפלסטינאי להחזרת מלוא זכויותיו.

עקרונותינו הסוציאליסטיים והשקפתנו האינטרנציונליסטית מעמידים אותנו בניגוד בלתי מתפשר עם הציונות. הננו רואים את הציונות כמפעל קולוניזאטורי המתבצע, מאז שלהי המאה הקודמת, על חשבון ההמונים הערבים – ובמיוחד העם הערבי הפלסטינאי – תחת חסות האימפריאליזם ותוך שותפות עימו.

אלא שלא הציונות בלבד היא אויבת עמי האזור. בצד הציונות ובחזית אחת עמה נמצאים גם המעמדות השליטים הערביים. הציונות היא אמנם הגורם הישיר והמיידי לנישולו ולדיכויו של העם הערבי הפלסטינאי; היא פועלת כתעלה המנקזת את כל המתחים החברתיים בעולם הערבי אל תוך ביצת הלאומנות. אך הגורם המסייע והמאפשר מצב זה הם המשטרים הקיימים והמעמדות המנצלים בעולם הערבי.

חלפו כבר למעלה מ-50 שנה מאז פגישתם של ויצמן ופייסל, אך קשרי הגומלין בין הציונות לבין הריאקציה הערבית – כאשר שתיהן חוסות תחת כנפי האימפריאליזם – לא פסקו. היום לפני 25 שנה הושגו ההסכמים בין בן גוריון ועבדאללה, שנועדו למחוק את זכויותיו של העם הערבי הפלסטינאי. ומי ניהל את השיחות מן הצד הציוני? לא אחרים מאשר גולדה מאיר ומשה דיין, המנהלים כיום את מדיניות הדיכוי, הכיבוש וההנצחה של הישגי התוקפנות של יוני 1967.

כולנו זוכרים את צהלת הציונים בספטמבר 1970, למראה חוסיין הטובח בפלסטינאים. כולנו זוכרים את הגיוס הישראלי, שנועד להבטיח את כיסאו המתנדנד של המלך הרוצח. והיום? עוד לא תם האבל על קורבנות הפשיטה הישראלית בביירות וצבא לבנון החל טובח את הפלסטינאים. מנהיגי ישראל צוהלים, משמיעים באוזני מנהיגי לבנון דברי עידוד, ומבקרים אותם על כך שהם מהססים וחוששים "ללכת עד הסוף". בו בזמן הם מאיימים להתערב, אם ההתפתחות בלבנון לא תספק את שאיפותיהם.

אכן, יד רוחצת יד!

יחד עם זאת הננו מדגישים, כי אותו משטר אשר המיט אסון על ערביי פלסטין הוא אויבם לא רק של ההמונים הערבים במזרח התיכון, אלא הוא גם אויבם של המוני הישראלים המנוצלים והמדוכאים על ידו. הוא הוא אשר מונע בעד יהודי ישראל להשתלב שילוב של אמת במאבק למען שינוי החברה מן היסוד ברחבי המשרק [המזרח הערבי]. חיוני הוא לכן להבדיל בין הציונות, מדיניותה ומוסדות השלטון שלה, לבין המוני העמלים היהודים בישראל. כל פעולה פוליטית שאינה מפרידה באופן ברור בין הציונות לבין ההמונים היהודים בישראל, דוחפת המונים אלה לזרועות הציונות. פעולות מסוג זה מהוות מעצור ומכשול לתהליכים מהפכניים במזרח התיכון, משום שהן מעמיקות את המרכיבים הלאומניים בסכסוך באזור.

ההיסטוריה של המאבקים נגד הציונות בעולם הערבי רצופה מפלות חוזרות ונשנות. המפלות ב-1948, ב-1967, בספטמבר 1970, והמתרחש עתה בלבנון, מוכיחים שאין להפריד בין המאבק הפלסטינאי לבין כלל הבעיות החברתיות במשרק. מה שהובס במדבר סיני ב-1967 לא היה רק צבא, אלא השיטה החברתית שמאחוריו; ומה שהובס בספטמבר 1970 בירדן הוא העיקרון לפיו השתתפותם של הפלסטינאים במאבק נגד המשטרים הערביים חייבת להמתין עד לאחר הבסת הציונות.

לא ניתן להתגבר על דיכוי לאומי על ידי מאבק לאומי, תוך דחייה לתקופה מאוחרת את המאבק החברתי. תורת שלבים זו – הממליצה על מאבק לשחרור לאומי תחילה, דמוקרטיזציה במתכונת המשטר הבורגני לאחר מכן ולבסוף מאבק לשחרור חברתי – היא תורה מכשילה, המוסרת את המנהיגות לידי אותם כוחות המתנגדים למאבק מעמדי בתוך כל אומה, בסיסמה של שיתוף בין-מעמדי ובשם האחדות הלאומית.

השקפתנו היא שאין פתרון לבעיה הפלסטינאית במנותק מן המאבק המהפכני הכולל במשרק. אנו בדעה שאין פתרון לבעיית הניצול והדיכוי של המוני העמלים היהודים והערבים בישראל בנפרד ממאבק כולל באזור. אנו גורסים שכל מאבק נגד דיכוי וניצול על רקע מעמדי, לאומי, דתי, מיני – או כל צורה אחרת של דיכוי אדם בידי אדם – לא יצלח אם יתנהל במנותק מהמאבק למען ניצחון המהפכה הסוציאליסטית.

מעל במה זו אנו קוראים לכל המהפכנים באזור לפעול למען גיבוש סטרטגיה משותפת על-לאומית נגד האימפריאליזם, נגד הציונות ונגד הריאקציה הערבית – למען מהפכה סוציאליסטית אשר תבטיח את אחדות המשרק תוך כיבוד זכויותיהם של המיעוטים הלאומיים באזור.

מאי 1973