צדק שמואל תמיר במאמרו "מקורותיו הרוחניים של הבוגד" ("הארץ", 15.12.72) בזהותו את מקורותיו הרוחניים של הבוגד "אי-שם בקרב הקלחת הרוחשת סביב רק"ח, מצפן ושי"ח". מבחינתו, כאיש ימין-פאשיסטי מובהק, ולא רק מבחינתו, אלא מבחינת כל אלה הסבורים שניתן ליישב את מטרותיה הבסיסיות של התנועה הציונית עם אמות המידה האלמנטריות של הומניות, צדק ושוויון זכויות לכל – רק"ח, מצפן ושי"ח הינם אמנם קלחת רוחשת: חממות בגידה.
המציאות הפוליטית בארץ מעוצבת על ידי אלה אשר עבורם ההבדלים, ולעיתים התהום הפעורה בין האגפים השונים של השמאל הרדיקלי והשמאל הליברלי בארץ, הינם אי-רלוונטיים לחלוטין. תופעה שאנו מזהים כציד מכשפות – הם מזהים כחיסול בוגדנות פוטנציאלית, שמירה על האינטרסים הבסיסיים של המדינה וביטחונה.
כאשר מדינה מעוותת קריטריונים אלמנטריים של הומניות וצדק עד כדי הצדקה ומימוש מדיניות שיטתית של כיבוש, הרס, נישול ורודנות, כל אדם המעגן את חייו במערכת ערכית המבוססת על שוויון-זכויות-לכל הינו בוגד.
ציד המכשפות שלב ב' בישראל שלאחר 1967 התחיל. ציד המכשפות שלב א' היה הניסיון לבודד ולנטרל נתחים-נתחים של האופוזיציה השמאלית-רדיקלית והשמאלית-ליברלית באמצעות הדגל המק'ארתיסטי: "חוץ ממצפן ורק"ח"; מדיניות אשר הצליחה בין השאר לחסל את "רשימת השלום" ולדחוף את "העולם הזה" בשיטתיות ימינה. ציד המכשפות שלב ב': הניסיון לבודד נתחים-נתחים של השמאל הרדיקלי והשמאל הליברלי בארץ על ידי עשיית שימוש דומה ב"חזית האדומה". והפעם, משום המימד הפלשתינאי של העסק ומשום תהליך הפאשיזציה ההולך ומעמיק בארץ מאז 1967 – יהיה זה ציד מכשפות אכזרי הרבה יותר.
אין שום ספק שאנו – כל אלה המעגנים את חייהם על בסיס מערכת ערכית המניחה שוויון זכויות לכל, מערכת שאיננה מתיישבת עם מטרותיה הבסיסיות של התנועה הציונית ומדינת ישראל – הננו בוגדים או בוגדים בפוטנציה; זאת משום שנאמנותנו הבסיסית איננה נתונה למדינה אלא לבני-אדם, ובראש וראשונה לבני-אדם הנמצאים תחת שלטון כיבוש, ניצול ודיכוי; בני-אדם המזוהים על ידי המדינה כאויביה.
יהיו חילוקי הדעות בינינו ובין "החזית האדומה" חריפים ככל שיהיו, ומרביתנו חולקים חריפות הן על עמדותיה האידיאולוגיות של הקבוצה והן על מדיניות המאבק הקונקרטית המיוחסת לה – מבחינת שלטונות מדינת ישראל הבדלים אלה הינם אי-רלוונטיים יחסית. המימד הבסיסי הרלוונטי מבחינתם הינו נקודת המוצא המשותפת: נאמנות מפוקפקת למדינה ונאמנות בסיסית לבני-אדם, ובמיוחד לבני-אדם שהמדינה עשקה, ולפיכך בהכרח יזוהו כאויביה.
שורשי "החזית האדומה" מעוגנים במציאות הפוליטית של השמאל בארץ בדיוק כשם ששורשי "הליגה להגנה יהודית" מעוגנים במציאות הפוליטית של הציונות. "החזית האדומה" ואנחנו נמצאים כיום, בהקשר הפוליטי הקונקרטי של מדינת ישראל, באותו צד של המתרס הפוליטי, ולהסכמה בשתיקה לבידודה של "החזית האדומה" תהיינה תוצאות אנאלוגיות, אך חמורות הרבה יותר, שהיו לתוצאות ההסכמה בשתיקה לבידודם של מצפן ורק"ח.
אחד מיתרונותיו הבולטים של שלטון, יתרון המעוגן בעצם מיקומו הפוליטי כשלטון, הינו יכולתו הכמעט-בלתי-מוגבלת לקבוע עבור האופוזיציה מהם ה"קייסים" עליהם תיאבק. אחת מנקודות התורפה הבולטות של אופוזיציה, המעוגנת בעצם מיקומה כאופוזיציה, הינה העובדה שהיא חייבת למקד לעיתים קרובות את מאבקה הפוליטי סביב "קייסים" ש"אינם נוחים". היה זה הרבה יותר נוח עבורנו לו "החזית האדומה" לא היתה "חזית אדומה" אלא קבוצה קרובה לנו יותר הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינת מדיניות המאבק המיוחסת לה. אופי תגובתנו עד כה – או ליתר דיוק, העדר תגובתנו עד כה – נעוץ בכך שאנו יודעים כי לאור עמדותיה הכוללות של הקבוצה, אין זה מן הנמנע שחלק מהתוכניות המיוחסות לקבוצה, היינו: כינון מחתרת מזוינת ישראלית- ערבית-פלשתינאית/ישראלית-יהודית אינן בהכרח פיברוק והאשמת שווא.
אם איננו רוצים לתרום לחיסולנו בדיוק באותו אופן שההסכמה בשתיקה לבידוד מצפן ורק"ח תרמה לחיסול "רשימת השלום" ולדחיפת "העולם הזה" בשיטתיות ימינה – יהיה עלינו לצאת בקול רם וברור נגד מעצרם ומשפטם.
ישוחררו האסירים!
אורי דייוויס בוסטון, ארה"ב23 בדצמבר 1972
