ליאונרד שטיין, יהודי יליד לונדון, שירת בימי מלחמת העולם הראשונה בצבא ארצו, מילא תפקידים שונים במינהל הצבאי הבריטי בפלשתינה. בשנות העשרים היה המזכיר המדיני של ההסתדרות הציונית העולמית. לאחר מכן יועץ הסוכנות היהודית כשזו הציגה את עמדתה לפני "ועדת החקירה המלכותית" – ועדת פיל (1936‏). בין הספרים שחיבר: "מסד למדינת ישראל" – תולדותיה של הצהרת בלפור – הוצאת שוקן, בשיתוף פעולה עם "יד חיים ויצמן". הקטעים המובאים להלן לקוחים מתוך ספר עב-כרס זה.

*     *     *

  • ‏על לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בזמן הצהרת בלפור, ידיד הציונות, שעל שמו נקרא קיבוץ רמת-דוד: ככמה פרו-ציונים מפורסמים אחרים היו ללויד ג'ורג' רגשות מעורבים כלפי היהודים. בכמה מנאומיו על מלחמת דרום-אפריקה וספיחיה אפשר להבחין בנימה של אנטישמיות פשוטה וגסה... אפילו בוויכוח בפרלמנט ב-1904 על ההצעה המזרח-אפריקנית לציונים לא יכול להימנע מעקיצה ליהודים: "יש די הרבה יהודים שאפשר לוותר עליהם..." (עמ' 119).

*     *     *

  • קטע מנאום של לויד ג'ורג': רצונכם לדעת כיצד להתעשר? ראשית, השיגו מלחמה כמו זו של מר צ'מברלין... לאחר שתשיגו מלחמה, צאו לשם והתחילו בעסקים. אם יש לכם שם בריטי כמו ג'והנס, או סמית או בייקר, שנו אותו מיד: עשהו בית, או דונקלסבולאר, או נאמר, כהן (עמ' 119).

*     *     *

  • על בלפור, שהיה שר-החוץ בזמן מתן ההצהרה המפורסמת (1917), מספר המחבר עובדות שכמעט אינן ידועות לקורא העברי. הוא מזכיר, בין השאר, את העובדה, כי ב-1904-5‏, כאשר אותו בלפור כיהן כראש ממשלה, הוצע "חוק הזרים" שבא להגביל כניסת זרים לבריטניה: בהיותו מכוון – בלפור עצמו אמנם הודה בכך – אל ההגירה היהודית מאירופה המזרחית נראה "חוק הזרים 1905" בעיני יהודים-אנגלים רבים (אף כי היו אחדים שנקטו השקפה אחרת) הן כהגבלה קשה על זכות המקלט והן כפגיעה בהם עצמם. הוא עורר התנגדות עוד יותר משום שבשנים 1904-1903 הגביר גל חדש של פרעות את הלחץ על יהודי רוסיה, למצוא לעצמם דרך להצלה (עמ' 125).

*     *     *

  • המחבר מצטט את ויצמן על שיחה שלו עם בלפור: ...הוא אמר, כי לדעתו הבעיה (היהודית) לא תיפתר אלא עד שהיהודים יתבוללו כאן כליל או שתקום חברה נורמאלית יהודית בארץ-ישראל, ויתר על כן הוא הוגה יותר ביהודי מערב אירופה מאשר ביהודי מזרח אירופה. הוא סיפר לי כיצד היתה לו פעם שיחה ארוכה עם קוזימה ואגנר (אלמנת הקומפוזיטור – המלבה"ד) בביירוֹת וכי הוא שותף לרבות מהנחותיה האנטישמיות (עמ' 129).

*     *     *

  • המחבר מביא שפע של דברי ידידות והוקרה מפיו של בלפור אל עבר העם היהודי והתנועה הציונית, אך: אף-על-פי-כן, יש כפל-משמעות מסוים במילים בהן הוא מסיים את המבוא שלו [ל"היסטוריה" של סוקולוב]. הציונות, הוא אומר, "תעשה פעולה חומרית ורוחנית גדולה בשביל היהודים, אך לא בשבילם בלבד. לפי מיטב הבנתי, משמעותה היא, בין השאר, מאמץ רציני להמתיק את הסבל הממושך שנגרם לתרבות המערבית מחמת נוכחותו של גוף שגם הוא ראה אותו מזמן כזר ואפילו עוין, אך לא יכול לא לגרשו ולא לקלטו" (עמ' 137).

*     *     *

  • בראשית 1917 הופנתה אל בלפור בקשה להתערב, כשר החוץ של בריטניה, אצל ממשלת רוסיה, נגד קיפוח זכויות היהודים. המחבר מביא פרטים על כך: בלפור "הודה, כי היחס ליהודים הוא מזווע מעל לכל מידה", אולם לאחר שהצביע על כך, שהתערבות זרה עלולה להיות מסוכנת ליהודים עצמם, המשיך והזכיר לוולף, כי ל"רודפים יש טענה משלהם". "...כל מקום שאתה בא באירופה המזרחית אתה מוצא, כי בדרך זו או אחרת היהודי מצליח, וכשמוסיפים לזה את העובדה, שהוא נמנה על עם מיוחד וכי הוא בעל דת, אשר בשביל העם הסובב אותו היא נושא לשנאה תורשתית, וכי, יתר על כן... הוא מונה מיליונים, אתה יכול, אולי, להבין את הרצון לדכאו ולשלול ממנו זכויות המגיעות לו". הוא (בלפור) לא אמר, כי דבר זה מצדיק את הרדיפה... (עמ' 137).

*     *     *

  • קטע נוסף מן הספר: כראש ממשלה נקט בלפור עמדה תקיפה בשאלת ההגירה של זרים – היינו, בראש וראשונה יהודים, ולא היסס להסביר בגילוי-לב גמור, מדוע סבור הוא שיש לבלום את זרם היהודים. "אפשר לתאר מצב עניינים", אמר בבית הנבחרים, "אשר בו לא יהיה זה ליתרון התרבות של הארץ הזאת שגוף עצום של אנשים אשר עם כל פטריוטיותם, כשרונותיהם וחריצותם, עם כל מסירותם לחיים הלאומיים, יישארו עם נפרד, ולא רק בעל דת שונה מזו של הרוב הגדול של בני ארצם, אלא גם מתחתנים רק בינם לבין עצמם..." (עמ' 137).

 

[התפרסם כמסגרת למאמר "על הציונות ועל דחליליה"]