השיטה, החביבה כל כך על כמה מיריבינו הרעיוניים והפוליטיים, לפיה מנגחים עמדות דמיוניות של "מצפן" ועושים מהן עפר ואפר, הפכה לשכיחה. אנו נתקלים בה, מזה שנים, בעל-פה ובכתב. זוהי שיטתו של רב-אמן בקליעה למטרה מסוג מיוחד: כזה היורה תחילה ורק לאחר מכן, בגלותו את סימני הפגיעה, הוא מצייר סביבם את לוח המטרה.
כוחם של רבי-אמנים מן הסוג הזה לאחז את עיני הבריות הוא רב. אל לנו לזלזל בכך. אך הם אינם בלתי-מנוצחים וניתן להסיר מראשם את כתר ה"אליפות". אחת הדרכים לכך: לכפות עליהם ויכוח גלוי בנוכחות אוהדיהם; הווה אומר: לאנוס אותם להשתתף בתחרות אמיתית של קליעה למטרה, שבה יהיו חיייבים לירות בלוח מטרה נתון, גלוי ומצויר כהלכה.
לוח מטרה כזה, שבו נדון הפעם, מהווה הניתוח של "מצפן" בדבר מהותה ותולדותיה של הציונות. כמובן, שכדי לצייר את הלוח במלואו, על כל מעגליו – הפנימיים והחיצוניים – נזדקק ליריעה גדולה יותר. את זאת ניסינו לעשות בסידרה ארוכה של מאמרים חתומים ובשורה של גילויי-דעת רשמיים מטעם האירגון, שהופיעו מדי פעם מעל דפי "מצפן" במשך כל שנות קיומו.
נסתפק הפעם בשירטוט גס של לוח המטרה, מבלי לחזור בפירוט על ניתוח מהותה ותולדותיה של הציונות, וללא טיפול בשאלות היסטוריות למלוא העומק. נעשה זאת תוך כדי עימות עם טענות שכיחות המושמעות תדיר מפי יריבינו, בעיקר אלה מן השמאל הציוני.
ציונות ואנטישמיות
מזכירים לנו, כי המהגרים היהודים לפלשתינה, שהיוו את חומר הגלם האנושי של המפעל הציוני "נמלטו לעיתים קרובות מהשמדה פיזית, מהשפלה אנטישמית וממצוקת-קיום". מאחורי תזכורת זו מסתתרת הוקעה מפורשת, שלפעמים מושמעת בגלוי ולפעמים נשארת חבויה: "והרי מי שמוקיע את הציונות, מי ששולל את מדינת ישראל בצורתה הנוכחית, מי שנאבק נגד האופי והמדיניות הציונית של ישראל – הריהו בעל-ברית של האנטישמיות".
לעיתים מוסיפים גם דברי אזהרה בנוסח הבא: "אתם, ישראלים צעירים, הקוראים למאבק נגד הציונות, אל לכם לשכוח, כי הוריכם או הורי-הוריכם היו ברובם המכריע נרדפים, שפלשתינה/ישראל שימשה להם מקום מקלט יחידי, ואין אתם רשאים לסגור היום את גבולות ישראל בפני יהודים נרדפים". ועוד אומרים: "מילא, אם מדובר באנטי-ציונים ערבים, הרי שהדבר מובן הוא, ואף טבעי. אך יהודים אנטי-ציונים? ! זוהי כבר שנאה עצמית יהודית מוכרת".
אנו רגילים זה מכבר להאשמות ב"שנאה-עצמית" שמטיחים נגדנו תועמלני הציונות; הננו משוריינים היטב נגדן. אולם ניסיוננו מלמד, כי הדחליל המזהה "אנטי-ציונות – אנטישמיות" עדיין מרתיע לא רק חלק ניכר מן השמאל בחו"ל (והסיבות מובנות!) אלא גם חלק מן השמאל הציוני בארץ, בעיקר צעירים כנים משי"ח ומאירגונים דומים. נחוצים לכן כלים רעיוניים מתאימים, לניתוץ הדחליל הזה.
אין ספק כי התנועה הציונית המודרנית התעוררה כתגובה על האנטישמיות ועל מצבם הקשה של היהודים במזרח-אירופה ובמרכזה, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה הנוכחית. אולם אין זה מספיק לקבוע כי הציונות מהווה תגובה לאנטישמיות; עלינו לבדוק איזו מין תגובה היא זו.
באופן עקרוני יכולות להיות – ואמנם היו וישנן עד היום – שתי גישות מנוגדות זו לזו ביחס לאנטישמיות, כמו ביחס לתופעות אחרות דומות של אפליה ודיכוי על רקע גזעי, אתני, דתי וכיוצא בזה.
הגישה הראשונה משותפת לא רק לסוציאליסטים; בדרך כלל מאמצים אותה בעלי השקפת-עולם מתקדמת כלשהי (ליבראלים-רדיקאליים וכדומה). לפי גישה זאת, התופעות של אפליית מיעוטים ורדיפתם אינן טבועות באופי האנושי עצמו, אלא נובעות הן מתוך תנאים ספציפיים – תנאים חברתיים, כלכליים ופוליטיים, תנאים שהם היסטוריים ולכן גם ניתנים לשינוי. לפי גישה זאת, התגובה הפוליטית הנכונה לאנטישמיות ולתופעות דומות אחרות לובשת צורה של מאבק, המהווה חלק אורגאני מן המאבק הכללי והמקיף ל"תיקון העולם"; הווה אומר: האנטישמיות, כתופעות דומות אחרות, איננה בבחינת "גזירת הגורל" או "נתון טבע (האדם)" או "תופעה נצחית"; היא נובעת מתוך תנאים מסוימים, היא נולדת מתוך סיבות מסוימות; התנאים והסיבות ניתנים לאיבחון, להבנה ולהסבר – וכן לשינוי!
כמובן וכידוע, זרמים מתקדמים שונים נבדלים זה מזה הבדלים גדולים הן ביחס לדימוי שלהם בדבר העולם החדש שאליו צריך להוביל המאבק הכללי למען הקידמה, והן ביחס לאמצעים הדרושים במאבק עצמו. שהרי לא הסוציאליסט המהפכן כהרי הליבראל הרדיקאל. אולם לזה וגם לזה משותפת הנחה יסודית כללית: יש טעם במאבק נגד האנטישמיות ונגד תופעות דומות מסוגה, ומאבק זה (כחלק מן המאבק הכללי למען חברה טובה יותר) הוא התשובה הפוליטית הנכונה.
לעומת גישה זאת קיימת אצל בעלי ההשקפות הריאקציוניות והגזעניות למיניהן בדרך כלל הגישה ההפוכה: הניגוד והסכסוך בין אוכלוסיית הרוב לבין מיעוטים גזעיים, אתניים ודתיים נעוצים בטבע האנושי עצמו; אין שום טעם במאבק נגד האנטישמיות, או נגד תופעות דומות לה, משום שהאנטישמיות היא תופעה הכרחית, נורמאלית ואפילו בריאה.
כמובן, לא כל מי שטוען כי האנטישמיות היא הכרחית, נורמאלית, בבחינת "נתון טבע" שאינו ניתן לשינוי, יאמר בהכרח כי זוהי גם תופעה בריאה. היו, ועדיין ישנם, כאלה שיראו בה הכרח (מגונה, אמנם) ומשהו נורמאלי (אם כי מעציב) – אך שאינו ניתן לשינוי. "ככה זה", יאמרו לך במנוד ראש, "טבע האדם הוא רע ואין מה לעשות נגד זה!" בעלי גישה זאת, אפילו שאינם גזענים, הרי שלבטח אינם מהפכנים, ואפילו יצייצו מפעם לפעם דברים שבקידמה, הרי שנוכל לומר עליהם כי הם אוחזים ואחוזים בהשקפה ריאקציונית.
ציוני-שמאלי יתמרמר בוודאי למקרא המשפטים האחרונים, שכן הם מסווגים אותו כמי שתפוס בכבליה של השקפה ריאקציונית, חדלת-אונים ("ככה זה", "אין מה לעשות נגד זה!", "שנאת יהודים תמיד היתה ותמיד תהיה"). אך אנו נקשה ונשאל אותו, איך יסווג הוא את יריבו בוויכוח – אמריקאי למשל – שיאמר לו על אפליית השחורים ודיכויים בארצות הברית, כי "ככה זה, אין מה לעשות נגד זה…" וכו'?
נחזור לענייננו: בעלי הגישה השנייה יטענו כי הדרך היחידה לחיסול האנטישמיות היא לחסל את השורש שלה. אליבא דבעלי גישה זאת "חיסול השורש" משמעו: שינוי עצם המצב שבו קיימים היהודים בתור מיעוט בין ה"גויים". אך איך עושים זאת? וכיצד? על כך ישיבו תשובות שונות.
הקורא יכיר על-נקלה כי גישה שנייה זאת היא הגישה האופיינית לציונים. אולם האמת היא כי זוהי ההנחה היסודית ונקודת המוצא המשותפת גם לציונות וגם לאנטישמיות! ההבדל הוא רק בכך שהציונות קוראת ליהודים עצמם שיסתלקו מבין ה"גויים", ואילו האנטישמיות קוראת פשוט לסלק אותם. קוראים רבים בוודאי זוכרים את גל האנטישמיות הפוליטית בפולין, בשנת 1968, עליו ניצח שר הפנים מיאצ'סלב מוצ'אר. גישתו היתה: יהודים – לישראל! וכי איזה ציוני (שמאלי או ימני) יטיל ספק בנכונותה של גישה זו? וכי יש ציוני שיכחיש כי פתרונו של האנטישמי מוצ'אר לשאלת יהודי פולין הוא בדיוק הפתרון הציוני?
ידוע לכל, כי בצורתה הקיצונית ביותר, הברברית ביותר, בחרה האנטישמיות לסלק את היהודים על-ידי השמדתם באופן פיסי. אבל גם כאן לא היה הגבול מוחלט לגמרי. במשפטו, שנערך לפני כ-11 שנה בירושלים, העיד אדולף אייכמן על עצמו, כי לפני שהתחיל בתפקידו כאחראי על הובלת יהודים למחנות ההשמדה, הועסק על ידי הממונים עליו בבדיקת האפשרויות לפתרון בעיית היהודים על ידי ריכוזם באי מדגסקר. במסגרת עבודתו על תוכנית מדגסקר קרא את כתבי מייסד הציונות המדינית, תיאודור הרצל, וכן כתבים ציוניים אחרים, ומתוכם הגיע לשכנוע בנכונות העמדה הציונית (לקורא נציע לעיין במסמכים ממשפט אייכמן, שקטע מהם מצוטט כאן).
התופעה הזאת של רב-תליין נאצי, המגדיר את עצמו כ"ציוני", נראית כה גרוטסקית רק מפני שבסופו של דבר עסק אייכמן בפתרון בעיית היהודים לא באמצעות ריכוזם הטריטוריאלי (כפי שממליצה הציונות) אלא באמצעות השמדת-עם!
ההנחה היסודית ונקודת המוצא המשותפת לציונות ולאנטישמיות יוצרות לפעמים "בלבול", כמו זה שנפל בגורלו של י.ל. פינסקר, האיש שהקדים את הרצל בכתיבת חיבור-יסוד ציוני ("אוטואמנסיפציה"). מעיד על כך פינסקר עצמו במכתב אישי לידיד: "בשבילי מהווה יצירתך מאורע בעל חשיבות רבה ביותר. שפתך שלך תהיה מובנת לציבור. בה לא יראו פנים שלא כהלכה, כפי שקרה לזו שלי, שייתכן שהוקפד בה יתר על המידה על האובייקטיביות, עד שהביאה את אחד העיתונאים האמריקאים לידי הבעת דעה, שכאילו היתה חוברתי פרי עטו של אנטישמי מושבע" (פינסקר אל הרב ד"ר יצחק רילף, 1883. ראה: י.ל. פינסקר – מבשר התחייה הלאומית", עמ' 146, הוצאת מסדה, ת"א, תש"ך).
עובדה היא, שההכרה בשותפות היסודית שבין האנטישמיות לבין הציונות נפוצה אצל אנטישמים רבים מאוד. ואין זה מפתיע למצוא כאלה שהם אנטישמים ואוהדי הציונות בעת ובעונה אחת. הנה, למשל, מגלה לנו הקולונל הבריטי ו. מיינרצהאגן, מי שהיה הקצין הפוליטי במטהו של הגנרל אלנבי (כובש פלשתינה במלחמת העולם הראשונה): "נטייתי כלפי יהודים באופן כללי נשלטת על ידי אינסטינקט אנטישמי, אשר תמיד עובר מודיפיקציה על ידי מגע אישי. דעותי על הציונות הן אלה של ציוני נלהב" (ראה: Middle East Diary, עמ' 49, הוצאת Crescent Press, לונדון, 1959). דוגמה אחרת, אולי מרעישה יותר, יוכל הקורא למצוא בעמודים אלה, במסגרת נפרדת, אודות הלורד בלפור המפורסם.
לנפנוף יד ידידותי זה של האנטישמיות לעבר הציונות, עונה הציונות במחוות קידה כלפי האנטישמיות. ביומנו מספר מייסד הציונות, תיאודור הרצל, כיצד השפיע עליו משפט דרייפוס (אותו כיסה הרצל ככתב של עיתון אנטישמי וינאי): "בפאריס, כפי שכבר אמרתי, הגעתי לידי גישה חופשית יותר כלפי האנטישמיות, שאותה התחלתי להבין מבחינה היסטורית, ולסלוח לה. מעל לכל, הכרתי בריקנות ובחוסר הטעם של הניסיון 'להיאבק' נגד האנטישמיות".
קל להביא מובאות רבות-רבות מכתבי הציונות, מימיה הראשונים ועד עצם היום הזה, המוכיחות את שותפות נקודת המוצא התיאורטית שבין הציונות לבין האנטישמיות. נחסוך לקורא מובאות רבות אלה ונסתפק בהבאת הערכתו של תיאורטיקן ציוני בן-זמננו, יגאל עילם:
"הציונות הניחה את האנטישמיות כמצב טבעי ביחסו של העולם ליהודיו… הציונות לא ראתה באנטישמיות תופעה אבנורמאלית, אבסורדית, מעוותת, שולית. הציונות ראתה באנטישמיות תופעת טבע, נתון קבוע עד כדי נורמה ביחסם של הגויים כלפי הנוכחות היהודית בתוכם… הציונות ראתה באנטישמיות תגובה נורמאלית, כמעט ראציונאלית, של הגויים כלפי מצב לא נורמאלי, אבסורדי ומעוות של העם היהודי בגולה" (ראה: "אות", ביטאון המערך, חוברת 2, 1967).
לכן אין זה מפתיע למצוא בין הציונים כאלה המגלים הבנה לאנטישמיות, אפילו כאלה המגלים הבנה – עד כדי סלחנות – כלפי הנציונל-סוציאליזם. המובאות הבאות לקוחות מעמ' 154 בספר "אנו היהודים" שהתפרסם בברלין בשנת אלף תשע-מאות שלושים וארבע! המחבר – יואכים פרינץ, בשעתו מראשי הציונות בגרמניה, ובימינו ממנהיגי הציונות בארצות הברית:
"[היהודים] מגורשים עתה מן המחבואים האחרונים של הטבילה ונישואי התערובת. אין הדבר גורם לנו עצב. בכפייה זאת – להודות בגלוי בעדתנו ולהתייצב עימה – הננו רואים עם זאת גם התגשמות חלומותינו… תורת ההתבוללות התנפצה. אין לנו עוד מפלט. ברצוננו שבמקום ההתבוללות תבוא הכרה מודעת של האומה היהודית והגזע היהודי. רק אותו יהודי המכיר בייחודו-שלו יכול לכבד מדינה המבוססת על עקרון טוהר האומה והגזע".
הסברים מיותרים!
נסכם פרק זה ונאמר: הציונות מהווה תגובה לאנטישמיות; אולם האידיאולוגיה הציונית מבוססת על הסכמה עם הנחת היסוד של האנטישמיות.
ציונות וזכויות היהודים
מן האמור לעיל ברור מדוע היתה הציונות תמיד אדישה למאבק נגד האנטישמיות ולמען שוויון-זכויות ליהודים. העניין הוא בכך שהציונות מבוססת מראש על הנחה השוללת את האפשרות והתועלת של מאבק נגד האנטישמיות. מחבר ה"אוטואמנסיפציה", שנזכר למעלה, קבע כי שנאת היהודים (היודופוביה) היא מחלת-נפש (פסיכוזה), ו"בתור פסיכוזה עוברת היא בירושה, ובתור מחלה תורשתית מזה אלפיים שנה אין היא ניתנת לריפוי". אלא שהוא, בניגוד לציונים-שמאליים בני תקופתנו, לא חשש מלהוציא את המסקנה המתבקשת מכך ולנסחה בבהירות שאינה משתמעת לשתי פנים:
"מתוך שאנו תופסים את היודופביה כאימת-רוחות מיוחדת ותורשתית של המין האנושי, ואת שנאת-היהודים כתופעה חולנית ועוברת בירושה של הרוח האנושי, חייבים אנו להסיק מכאן מסקנה חשובה בשבילנו, שיש לוותר על לחימה בנטיות עוינות אלו, כשם שהיינו מוותרים על לחימה בנטיות תורשתיות כלשהן" (פינסקר ב"אוטואמנציפציה", עמ' 41-40).
מצב היהודים בחו"ל מעניין את הציונות אך ורק במידה שהוא מניע את היהודים להגר ל"ארץ המובטחת" או לפחות לתמוך בציונות. כפי שמבטא זאת התיאורטיקן הציוני יגאל עילם, שמדבריו כבר הבאנו לעיל: "מן הרגע הראשון להפלגתה, ניתקה [הציונות] עצמה מחישובים הכרוכים במצבו של העם היהודי בגולה, אלא כמידת תרומתם למאמץ הציוני" (ראה: "מבוא לציונות אחרת", עמ' 113, הוצאת לוין-אפשטיין, 1972).
וכך קרה כי בשנים שלאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, "בעיצומן של הפגנות ופעולות מחאה ברחבי העולם היהודי כנגד משטר הטרור הנאצי בגרמניה, לא נשמע קולה של הציונות" (שם, עמ' 122). ציונים בודדים (כדוגמת נחום גולדמן ויצחק גרינבוים) דרשו להשתתף במאבק על זכויות היהודים, אולם כל הזרמים והמנהיגים החשובים של הציונות דחו תביעה זאת.
בשנת 1935 מינתה הנהלת הסוכנות היהודית (המוסד שניהל את פעולת הציונות בארץ) ועדה מיוחדת לעניין יהודי גרמניה. והנה, בישיבת הנהלת הסוכנות, ב-31 לדצמבר 1935, בתשובה לדרישת גרינבוים שהתנועה הציונית תילחם לזכויות היהודים בגרמניה, קבע דוד בן-גוריון כי:
"אין זה מתפקידה של הוועדה שמינתה ההנהלה לטפל בזכויות היהודים בגרמניה. על ועדה זאת היה רק לדון על שאלת יהודי גרמניה מבחינת עלייתם לארץ-ישראל ואין מסקנותיה עומדות בסתירה כלשהי לפעולה שיכולה להיעשות למען זכויות יהודי גרמניה. תפקיד הוועדה היה לטפל בצד הציוני של השאלה, ולא בפעולה למען זכויות היהודים בגולה" (שם, עמ' 123).
גם אם נסכים, לצורך הוויכוח, כי מסקנות הוועדה הנ"ל לא עמדו בסתירה עם מאבק למען זכויות יהודי גרמניה, הרי עדיין נשארת העובדה שהציונות לא גילתה שום רצון לעסוק במאבק זה. בן-גוריון, למשל, אפילו מודה כי "הצד הציוני של השאלה" ו"פעולה למען זכויות היהודים בגולה" הם שני תחומים נפרדים זה מזה וכלל לא חופפים. לאמיתו של דבר, תפקידה העיקרי של הוועדה דנן היה להסדיר את עניין ה"טראנספר" המפורסם – ההסכם המסחרי בין התנועה הציונית לבין ממשלת היטלר – אשר במסגרתו הועברו כספי היהודים הגרמנים ורכושם לארץ, באמצעות סחורות גרמניות. וגם בעניין זה, כפי שמציין בצדק י. עילם, "לא השאיפה להצלת רכוש יהודי בגולה היא שהיתה מונחת מאחורי הסכם זה, כי אם השאיפה לחיזוק כוחו הכלכלי של היישוב היהודי בארץ-ישראל" (שם, עמ' 122).
יחס זה של אדישות מצד הציונות למאבק למען זכויות היהודים היה קיים בכל הזמנים. באלה הימים מתבטא יחס זה בנושא של יהודי ברית המועצות. יש להצביע על כך שהמערכה הקולנית שמנהלת בעניין זה התנועה הציונית איננה למען השגת זכויות שוות מלאות ליהודי ברית המועצות, אלא למען זכות אחת בלבד – הזכות להגר לישראל. המאבק למען יתר הזכויות אינו מעניין את הציונות. ויותר מכך: כפי שנראה להלן אין זה מוגזם להניח כי אם ישופר מצבם של יהודי ברית המועצות וכתוצאה מכך יפחת רצונם להגר משם, יסב הדבר אכזבה וצער למנהיגים ציוניים רבים (לתשומת לב הקוראים: אין להסיק מן האזכור הזה של יהודי ברית המועצות כאילו ניתן לבודד את שאלת היהודים שם משאלות כלליות בדבר אופיו ומהותו של המשטר בברית המועצות. אם לא הזכרנו את שאלת היהודים בהקשריה הכוללים הרי זה מן הטעם הפשוט, שאין זה נושא המאמר. הגישה הציונית, המנתקת את שאלת היהודים מהקשריה לשאלות חברתיות וכו' נשללת על-ידנו בתכלית השלילה).
התנועה הציונית גם אינה נאבקת למען הכרה בזכותו של כל אדם להגר מארץ לארץ – תביעה דמוקרטית, שכל סוציאליסט חייב לתמוך בה – אלא תובעת זכות זאת בתור פריבילגיה מיוחדת ליהודים בלבד, וגם זה רק בתנאי שהם מהגרים לישראל ולא לארץ אחרת כלשהי. היסוד למערכה הציונית בעניין יהודי ברית המועצות הוא איפוא לא רעיון זכויות האדם הכלליות, אלא התיזה הציונית שלפיה לכל יהודי, בכל מקום בעולם, יש זכות פוליטית מיוחדת על "הארץ המובטחת" או "המולדת ההיסטורית" (אגב, שום ציוני, ולו השמאלי ביותר, אינו יכול להימלט מביטויים משמעותיים אלה; שהרי אם לא "מובטחת" ולא "היסטורית" – מה היא?). וזאת בשעה שהציונות כופרת לחלוטין בזכויות פוליטיות ולאומיות כלשהן של ערביי פלשתינה על ארץ מולדתם.
ולמעשה, אותה השקפה ציונית (ואותה ממשלה ציונית) התובעת זכות אוטומטית ליהודי יליד מוסקבה לצאת מרוסיה לישראל והמעניקה לו אוטומטית זכות אזרח בישראל – היא השוללת את זכותו של ערבי יליד חיפה, המתגורר כפליט ליד עמאן, לחזור למולדתו ולקבל בה זכויות אזרח. הציונים בדרך כלל אינם מכחישים את הנאמר בפיסקה האחרונה, מלבד אלה המגדירים את עצמם כציונים וכסוציאליסטים בעת ובעונה אחת. גם אז אין ביכולתם להכחיש את הנאמר לעיל, לכן הם משתמטים מהתייחסות עקרונית לשאלה זו.
נסכם: את הציונות לא מעניינות זכויות האדם הכלליות, וגם לא זכויות היהודים בכלל – אלא רק במה שנוגע להגירה ("עליה", כלשונם) לישראל.
ההמשך בגיליון הבא: "על הציונות האכזרית" ועל בעיית הקרקעות והנישול.
