הקטע הבא נלקח מתוך פסק הדין במשפט אייכמן, כפי שהופיע בחוברת משוכפלת בהוצאת משטרת ישראל בשנת 1961 (עמ' 78-76). פסק הדין ניתן על ידי השופטים משה לנדוי, בנימין הלוי ויצחק רוה. וכה אמרו השופטים:
תוכנית לשילוח טוטאלי של היהודים מתחום השלטון הגרמני, בה עסק הנאשם רבות זמן מה לאחר מכן, בשנת 1940, היתה תוכנית מדגסקר. הרעיון לשלח את יהודי אירופה לאי רחוק זה ולבודדם שם לא במוחו של הנאשם נולד; הוא היה מרחף בעולם המחשבה האנטישמית עוד מלפני כמה שנים. עוד בהיותו במחלקה II-112 של משרד הס"ד הראשי, במארס 1938, הוטל על הנאשם לבדוק את האפשרויות הטמונות ברעיון זה. עם כריתת הסכם שביתת הנשק עם צרפת ניתנה דחיפה חדשה לקראת מימוש הרעיון, כי נראתה האפשרות להשיג את מדגסקר למטרה זו מאת הצרפתים, בחוזה השלום העתיד לבוא. עד לגניזתה אף כונתה תוכנית מדגסקר בפי אנשי השלטון הגרמני לפרקים בשם "הפתרון הסופי" של בעיית היהודים.
בתרשומת של איש מיניסטריון החוץ הגרמני, לוטר, מאוגוסט 1942, אנו קוראים שהיוזמת הראשונה להכנת התוכנית המעשית באה משם ביולי 1940. לוטר ממשיך ואומר:
"תוכנית מדגסקר נתקבלה על ידי המשרד הראשי לביטחון הרייך בהתלהבות. זהו לדעת מיניסטריון החוץ המשרד היחידי המסוגל, על פי ניסיונו ובאופן טכני, לבצע פינוי יהודים בקנה-מידה גדול ולהבטיח את הפיקוח על המפונים. לפיכן עיבדה המחלקה המוסמכת תוכנית מפורטת לפינוי היהודים למדגסקר ויישובם שם, והתוכנית אושרה על ידי הרייכספירר ס"ס."
"המחלקה המוסמכת" הנזכרת כאן היתה מחלקתו של הנאשם, ויחד עמו עבד עוזרו דנקר בהכנת התוכנית המפורטת, הנמצאת לפנינו. בהודעתו ובעדותו לפנינו תיאר הנאשם את התוכנית בצבעים ורודים, כאילו כל עיקרה לא בא אלא "להציב קרקע מתחת רגליהם של היהודים", על ידי הקמת מדינה משלהם. זו היתה כביכול משאת נפשו של הנאשם, לא פחות משל היהודים עצמם, ולמען הגשמתה לא חסך מעצמו טורח, עד שהצליח סוף-סוף להשיג את הסכמת כל הרשויות הנוגעות בדבר לביצוע התוכנית; ואילו היתה התוכנית מגיעה לכלל הגשמה, היה הכל בא על מקומו בשלום, לשביעות רצונם של הגרמנים ושל היהודים. על כן מה רבה היתה אכזבתו כאשר שינוי המסיבות הפוליטיות גרם לגניזת התוכנית.
גם כאן רחוקה גירסת הנאשם מן האמת. כמובן, אף שילוח למדגסקר היה עדיף מן ההשמדה הפיסית שבאה על יהדות אירופה לאחר מכן. אבל שוב, יש להשקיף גם על תוכנית מדגסקר באספקלריה של התקופה שלפני ההשמדה. די להעיף מבט על פרטי התוכנית הכתובה, כדי לגלות את משמעותה האמיתית: גירוש ארבעה מיליוני יהודים – כל היהדות שהיתה אותה שעה בתחום שלטונו של היטלר – תוך ארבע שנים לארץ גזירה, וניתוקם הגמור מן העולם החיצוני. בפירוש נאמר שם, שאירגון היהודים כמדינה עצמאית אינו בא בחשבון, אלא תהיה זאת "מדינת משטרה", כשהפיקוח בידי אנשי המשרד הראשי לביטחון הרייך. על יד מטה ההתיישבות הגרמני תוקם מועצת זקנים של היהודים שמתפקידה למלא את הפקודות שתינתנה לה, "כי שיטה זו הוכיחה את עצמה על הצד הטוב ביותר בעבודת המרכזים להגירת היהודים והיא מגוללת את מרבית העבודה על היהודים עצמם".
תנאי הקיום הכלכלי של מיליוני היהודים במקומם החדש לא הדאיגו, כפי הנראה, את מחברי התוכנית במיוחד. בדעתם להעסיק אותם לשנים רבות בעבודות ציבוריות, כגון ייבוש ביצות, בניית דרכי תחבורה, כלומר בעבודת-כפייה בפיקוחם של אדוני האי הגרמניים. אף מדאגה לבריאותם של עובדי הכפייה באקלים הקשה של האי פטור מטה הפיקוח, כי "על הרשויות היהודיות לשים-לב להצבתם הנכונה של כל הרופאים שישנם, בשטחים השונים, כדי להבטיח במידה מסוימת את הטיפול הסניטרי".
אשר למימון, הוא יבוא בחלקו מרכוש היהודים עצמם, שיוחרם מהם בעת יציאתם ממקומות מגוריהם ויועבר ל"קרן מרכזית להתיישבות" ובחלקו האחר מהטלת מס על יהודי מעצמות המערב, שתשלומו יובטח בחוזה השלום. יהודי המערב ישלמו גם בעד הובלת המגורשים למדגסקר, כ"שילומים בעד הנזק שנגרם לעם הגרמני על ידי היהודים מבחינה כלכלית ואחרת כתוצאה מחוזה ורסאי".
כזאת היתה תוכנית "מדינת היהודים" נוסח המשרד הראשי לביטחון הרייך, אותה תוכנית שהנאשם העז להזכירה בנשימה אחת עם שמו של הרצל, שממנו שאב, כביכול, את השראתו…
[התפרסם כמסגרת למאמר "על הציונות ועל דחליליה"]
