ששת הנאשמים הראשונים מן הקבוצה היהודית-ערבית, שנקראה בפי כל – החל בראש הממשלה וכלה באחרון הכתבלבים – "רשת הריגול והחבלה", הורשעו ונידונו לתקופות מאסר ארוכות: 2, 10, 15 ו-17 שנות מאסר.
למעשה הורשעו כבר הנאשמים זמן רב לפני סיום המשפט, זמן רב לפני תחילת עצם הדיון המשפטי . ליתר דיוק: הם הורשעו תיכף עם היוודע דבר מעצרם.
לאחר ההרשעה, ושעות ספורות לפני מתן גזר-הדין, הטיח הנאשם דן ורד דברים בוטים בפני שופטיו בנושא זה:
"השופטים בבית-משפט זה אינם מסוגלים להתעלות מעל דיעותיהם הקדומות ולנהל את המשפט לפי אותה מצוות צדק אובייקטיבית שבה הם עצמם דוגלים ואותה הם אמורים לייצג!"
המשיך ורד בדבריו:
"אין לי טענות כלפיהם ולא היו לי שום אשליות בנוגע לכך מתחילת המשפט. הציטוט כאן הוא ממאמרו של האלוף (מיל') הרצוג, שהופיע ב'מעריב': 'נזדמן לי לראות מקרוב את התגובה בחו"ל על ההשתוללות אשר איפיינה את הדיון הציבורי בעניין פרשת הריגול. התגובה ביטאה השתוממות ותימהון לנוכח תופעה שהיא זרה למדינת-חוק דמוקרטית במסורת המערבית ואופיינית יותר לארצות הדמוקרטיה העממית. לא אחת שאל עיתונאי מערבי בתמיהה, הכיצד יכול לקרות דבר כזה במדינה המתיימרת להיות צמודה לעקרונות של מדינת-חוק'. ועוד אני ממשיך בציטוט: 'באנגליה, בנסיבות דומות, היו רבים מהאחראים להתפתחות זו נותנים את הדין בפני בתי-המשפט, ואילו בארצות-הברית, אם לשפוט לפי מספר החלטות של בית-המשפט העליון בשנים האחרונות, ספק אם ניתן היה להשיג הרשעה לאחר המשפט הבלתי-רשמי וחסר הרסן שהתנהל בעיתונות'. סוף ציטוט. אלה הם דבריו של אלוף מיל' הרצוג; בשום פנים ואופן לא מאנשי שלומנו".
עד כאן דברי דן ורד.
השופטים החרישו למשמע דברים אלה; ולא בגלל נוהגם להחריש בעת מהלך המשפט, או טבעם לשתוק בשעת מהלך הדיונים. הרי בשעה ש"מומחה" שירותי-הביטחון לא זכר אם ראה את חביב קהווג'י בקיץ 1968, התערבו השופטים למענו וסייעו לו לרענן את זיכרונו. ובשעה ש"שכח" אם הוא עצמו נפגש עם קהווג'י או שסוכן כפול נפגש עימו, עזרו לו השופטים עד כי התירו לו לשלוף מסמך מתיקו והרשו לו לעלעל בו ולהקריא מתוכו. אך בשעה שמי מן הנאשמים העיד, התערבו השופטים וחקרו אותו כאילו היו אנשי התביעה, ולא הניחו לו שעה ארוכה, וזאת במטרה להכשילו. אך למשמע דברי ורד עטו השופטים מעטה של שתיקה, הסתתרו מאחורי הטענה הכוזבת והצבועה, כי אינם מתערבים בפוליטיקה.
וכי מה היה המשפט כולו, מתחילתו ועד סופו, אם לא פוליטיקה, פלוס פוליטיקה, פלוס פוליטיקה?!
לא תמיד לובשת הפוליטיקה צורה של מסמך עיוני, או מאמר מלומד, או הצהרה ששזורים בה מליצות ונוסחאות לרוב. יש והיא מופיעה בצורת סיפור-חיים מסופר בפשטות.
להלן קטע מתוך דבריו של הנאשם סובחי נעראני:
"אני, מיום שהייתי מסוגל לראות ולחשוב על העולם שבו נולדתי, לא ראיתי יום אחד מאושר. ראיתי שכערבי במצבי הכלכלי לא אצליח להיות יותר מאשר פועל שעושה כל מה שמצווים עליו. הצלחתי בקושי רק לגמור עשר כיתות שבסופם נאלצתי ללכת לעבוד כדי לפרנס את משפחתי. עבדתי בכל עבודה שחורה שנזדמנה לי, כי לא יכולתי לבחור באיזה עבודה לעבוד. מה שנשאר לי זה להגיד תודה כאשר מישהו בכלל הסכים להעסיק אותי בשכר מגוחך, שכמובן גם עליו לא יכולתי להתלונן בפני אף אחד. במצב זה, אחרי שלוש שנים, החלטתי לעבור לרצועת עזה. הייתי שם כמה ימים עד שגירשו אותי. הגעתי לישראל ובאותו יום נעצרתי על-ידי המשטרה. האשימו אותי בעבירת גבול וקיבלתי בשביל זה שש שנות מאסר, אותן ישבתי במלואן. נכנסתי ילד בן 18,יצאתי בן 24. כל מה שלמדתי בזה שנות הסבל שעברו עלי, מאותו יום התחלתי לחפש חברים כדי יחד להיאבק נגד אותה משטרה ואותו משטר שהרס לי ולמאות צעירים כמוני את החיים בבית-הסוהר. בבית-הסוהר גיליתי שמהמשטר הזה סובלים לא רק ערבים אלא גם יהודים, מה שהביא אותי, מאוחר יותר, לקבל את הרעיון הקומוניסטי, שהעיקר בו הוא מאבק המדוכאים והמנוצלים נגד מדכאיהם, ללא הבדל לאום וגזע".
ובהזדמנות אחרת במהלך המשפט אמר נעראני:
"מראשית קיומה היתה התנועה הציונית קשורה אל האימפריאליזם, אויב כל העמים, ובתמיכתו עשתה והשיגה את הכל. היסוד והבסיס של המדינה הזאת הוא שוד אדמות ורכוש של מיליון פלסטינאים, שישבו כאן במשך דורות רבים. אולם זה איננו הכל. מאז נוספו עוד חטאים רבים על הפשע. אותו חלק של העם הערבי הפלסטינאי, בגבולות של מלחמת 48', הפך למיעוט מופלה לרעה בכל שטחי החיים. הערבי במדינה הזאת היה אחרון בכל דבר: בהשגת עבודה, בחינוך וברמת-חיים. אפשר לומר שהמילה ערבי הפכה כאן לשם נרדף לכל מה שמפגר ולא מצליח. הציונות דאגה קודם כל להרוס ולדכא את העם הפלסטינאי כדי שתוכל לבוא אחר כך ולהגיד שהם פרימיטיביים ומפגרים וכל זה כדי להצדיק את הגזענות שלה. כמה שזה נגד ההיגיון, שנציגי העם היהודי יהפכו למדכאים ויאמצו לעצמם אותם השקפות המפלות בין אדם לאדם לפי מוצאו הלאומי".
וממשיך נעראני:
"העם שסבל אולי יותר מכל עם אחר מגזענות והפליה, כשישה מיליון ממנו הושמדו רק בגלל שלא השתייכו לגזע הארי העליון, מקים לעצמו מדינה אשר בה האידיאולוגיה הרשמית הינה הפליית כל מי שאיננו יהודי, כאילו ששכחו את כל מה שעבר עליהם. אני עומד כאן בפניכם, נאבק למען זכויותי וחרותי בדיוק כפי שעמדו היהודים בפני מדכאיהם באירופה וכמו היהודים וכל שאר לוחמי החופש שהקריבו את עצמם במאבק למען שחרור עמם".
עד כאן קטעים מדברי נעראני – קטעים שאינם אופייניים לו בלבד, אלא חוזרים ומופיעים, בצורות שונות, גם בדברי נאשמים אחרים באותה קבוצה.
ייאמרו הדברים במפורש ובגלוי: לא רק שאנו מודעים לטוהר המניעים של חברי הקבוצה היהודית-ערבית שנשפטו בחיפה; אנו רואים עצמנו, כמוהם, נמנים על המחנה המהפכני השואף למיגור השליטה האימפריאליסטית באזורנו ולמאבק בלתי-מתפשר ובלתי-נלאה נגד הציונות ונגד הריאקציה הערבית; למען ניצחון המהפכה הסוציאליסטית, האמורה לבטל ולעקור מן השורש את כל סוגי הניצול המעמדי והדיכוי הלאומי.
אם חרף ההשתייכות המוצהרת של הנאשמים ושלנו אל המחנה המהפכני באזורנו, נבדלים אנו במובן הארגוני, אין זה מעיד אלא על הבדלים רעיוניים ופוליטיים עמוקים החוצצים בינינו. הבדלים אלה אינם צריכים להפתיע, שכן כמה מהם אף אינם מיוחדים לתקופתנו ולאזורנו, והם צצים חדשות לבקרים בקרב התנועה המהפכנית בעולם כולו.
קשה לעמוד כאן על מכלול ההבדלים, ולא ניתן כלל לרדת במכה אחת למלוא עומקם. שהרי חלק מן הנאשמים היו בעבר חברים בארגוננו והתפלגו מאיתנו ואילו חלק אחר כלל לא מוכר לנו מן הבחינה הרעיונית-פוליטית. ובנוסף לכך: התקבצותם והתארגנותם של הנאשמים לא נעשתה, עד כמה שידוע לנו, על בסיס פרוגרמה שניסוחה ידוע לנו או על בסיס עקרונות הידועים לנו ככתבם וכלשונם.
לפחות עובדה אחרונה זאת – היעדרה של תעודת-זהות רעיונית-פוליטית – מצביעה על הבדל יסודי אחד בינינו לבינם. אנו גורסים כי אין לנהל מאבק מהפכני ללא נשיאה ברמה של הדגל המהפכני, הרעיונות המהפכניים והסיסמאות המהפכניות, אפילו כופה עליך המשטר הקיים פנייה אל עבר פעילות שבמחשכים והתארגנות מחתרתית. האמת המהפכנית צריכה להישמע תמיד בקול רם ובראש חוצות, אפילו הפה המשמיע אותה נאלץ להיחבא. נראה לנו שלא כך נהגו חברי הקבוצה היהודית-ערבית שנשפטו.
ויותר מכך: מן הדברים שהושמעו בבית-המשפט ניתן להסיק, כי חלק מחברי הקבוצה גילה נטייה לנטוש מראש את דרך הפעולה הגלויה, מבלי שינסה למצות את מירב האפשרויות הטמונות בה. אנו פוסלים נטייה זו על סמך הניסיון רב-השנים של התנועה המהפכנית העולמית. מוזר לגלות אותה אצל אלה הנשבעים אמונים ללניניזם.
המחלוקת סביב שאלה זו אינה אופיינית לזירת הפעולה שלנו דווקא; היא צצה מעת לעת בחלקים אחרים של העולם. אלא שכאן ועתה יש לה משמעות מיוחדת: משתמעת ממנה פסילת האפשרות לפעולה בתוככי החברה הישראלית, או המעטת ערך פעולה שכזו, או העברת פס על הימצאות פוטנציאל מהפכני בישראל. לולא כך, איך ניתן להסביר את הזלזול של כמה מחברי הקבוצה האמורה בארגוננו ובשאר הארגונים המהפכניים הפועלים בישראל?
לא שאנו סבורים כי אין לבקר את ארגוננו, את דרכי פעילותנו ואת העקרונות המנחים אותנו; שהרי ויכוחים כאלה מתנהלים גם בינינו לבין עצמנו. אלא שהביקורת שהושמעה מצידם לא הציגה שום אלטרנטיבה, כרכה את כל הפעילויות שעד כה בחבילה אחת, כדי להשליכה, והאשימה אותנו – לפעמים בפה מלא ולפעמים בלחשושים – ב… ציונות!
במיוחד זכתה לביקורת עמדתנו הגורסת כי פתרון הבעיות הלאומיות והחברתיות של האיזור יכול לבוא רק במהפכה סוציאליסטית של האיזור אשר תפיל את כל המשטרים הקיימים בו ותקים תחתם איחוד מדיני בשלטון העובדים. במזרח-ערבי מאוחד ומשוחרר זה תינתן זכות הגדרה עצמית לכל אחד מן הלאומים הלא-ערביים השוכנים באיזור, ובכללם האומה היהודית-ישראלית.
אמת – עמדה זו שלנו (ולא זו בלבד) משמשת נושא לוויכוח לא רק בקרב מהפכנים בישראל אלא גם בקרב מהפכנים במזרח הערבי, אולם כמה מחברי הקבוצה היהודית-ערבית שביטלו עמדתנו זו כלאחר יד לא הטריחו עצמם להציג לעומתה עמדה מהפכנית-אינטרנציונליסטית אחרת (ראו, למשל, מאמרו של יהודה פלשתינאי על "מצפן" וארגוני ההתנגדות הפלסטינאיים, ב "חזית אדומה" מס' 3) – לא ביחס לאופיים של המשטרים הערביים הקיימים ולא ביחס לפתרון השאלות הלאומיות של עמי האיזור. בהצהרותיהם בבית-המשפט התבטאו באופנים שונים, לפעמים סותרים, ביחס לשאלות אלה. דווקא לכן, בראותנו עצמנו נמנים על מחנה המהפכה של אזורנו, אנו מעלים שאלות אלה לדיון פתוח, פומבי.
הדיון והוויכוח סביב שאלות אלה ואחרות יסתייע בקרוב בפרסום מסמכים מן המשפט שהתנהל בחיפה ומן המשפטים הצפויים בקרוב. על פרסום מסמכים אלה הוחלט בוועדה משותפת של ארגוני השמאל המהפכני (הברית הקומוניסטית המהפכנית – "מאבק", קבוצת "אבנגרד", הסקציה הישראלית של האינטרנציונל הרביעי וארגוננו – "מצפן") .
פרסום מסמכים אלה לא רק שיקדם את הוויכוח ואת הסקת הלקחים; הוא יתרום לחשיפת האופי האמיתי של המשפטים הפוליטיים: החל משיטות העינויים וכלה בהאשמות ובהרשעות ב…כוונות.
