מאמרו של ישראל שחק, יו"ר הליגה לזכויות האדם, שהתפרסם ב"טיימס" הלונדוני (27.1.73)

 

ברצוני להביא נימוקים כנגד העמדה, הגורסת כי היהודים חייבים ‏בנאמנות למדינת ישראל. אנסה להראות, כי נאמנות כזו היא בלתי-מוסרית ואף מנוגדת לזרם העיקרי של המסורת היהודית. אותה "נאמנות", שלה מטיף ג'ק וינוקור (ראש מחלקת ההסברה של הקונגרס היהודי העולמי) במאמרו ב"טיימס", ב-13 בינואר 1973, תמיט בהכרח שואה על ישראל ועל היהודים שמחוצה לה.

‏אני יהודי המתגורר בישראל והחושב את עצמו לאזרח שומר-חוק. ‏אני משרת בצבא מדי שנה, על אף היותי כבן ארבעים, אך אינני "נאמן" למדינת ישראל או למדינה אחרת כלשהי או לארגון אנושי אחר. אני נאמן לאידיאלים שלי. אני מאמין כי יש לומר את האמת ולעשות משהו להבטחת צדק ושוויון לכל בני-אנוש. אני אוהב את הלשון והשירה העבריות, ואוהב לחשוב כי אני הולך בדרכי לאורם של כמה מערכי נביאינו.

‏אך להיות נאמן למדינה? אני יכול לתאר לעצמי את עמוס או את ישעיהו מתפוצצים מצחוק למשמע מישהו שהיה דורש מהם "נאמנות" למלכות ישראל או למלכות יהודה. "שִנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט", אמר עמוס (פרק ה', 15‏) ולא הקדיש מילה אחת כדי להביע נאמנות למלכות ישראל המצליחה, המיליטריסטית והחזקה של תקופתו. "דִרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה", אמר ישעיהו (פרק א', 17) ולא היה לו אלא בוז לעושרה ולכוחה של מלכות יהודה.

‏למעשה, הדוקטרינה החדשה, שלה מטיף מר וינוקור כחובה יהודית, אינה אלא בגידה ביהדות. היהודים האמינו, ואמרו זאת שלוש פעמים ביום, כי חובת היהודי להיות נאמן לאלוהים, ולאלוהים בלבד: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים, פרק ו', 5‏). מיעוט קטן עדייו מאמין בכך, אך נראה לי שרוב בני עמי נטש את האלוהים והמירו באליל; בדיוק כפי שקרה כשהיו כה מסורים לעגל הזהב במדבר, עד שנתנו את זהבם לעשותו. שמו של אליל מודרני זה הוא מדינת ישראל.

‏הביטוי הראשון לאלילות זו – ולכל אלילות – הוא היעלמותה של כל דאגה לצדק ולהגינות. מדינת ישראל, השוללת את זכויותיהם ‏של מיליון בני-אדם בשטחים הכבושים, ואת זכויותיהם של הרבה ‏מאזרחיה הלא-יהודים, לא היא הנמצאת בסכנה של זריקה לים, כפי שטוען מר וינוקור. דוגמה נוספת: אחת מן הדרכים העיקריות בהן באה לכלל ביטוי נאמנותם של יהודים שאיבדו את שכלם למדינת ישראל, הן התרומות למה שנקרא "הקרן הקיימת לישראל" (הקופסאות הכחולות-לבנות האלה!). זהו ארגון המפלה בגלוי בין בני-אדם. הוא קונה אדמות מלא-יהודים בלבד, בישראל ובשטחים הכבושים, ומחכירן לאחר מכן ליהודים בלבד. אני מסוגל לתאר לעצמי מה יאמר מר וינוקור אם "קרן קיימת לאנגליה" תתחיל לקנות חנויות יהודיות בלבד, באזורים יהודיים של לונדון, בכדי להשכירן ללא-יהודים בלבד!

‏הביטוי השני לאלילות מודרנית זו היא ההתחשבות הרבה בכסף – עד כדי כך שהוא נעשה קנה המידה היחיד – והחנופה לעשירים. גם זה דבר חדש ביהדות. מבלי להיות סוציאליסט אני סבור כי רדיפה אחר כסף אינה מעצבת בני-אדם נעימים במיוחד, או, בצורה ישירה יותר אומר, כי רב מספרם של העשירים, שהם מאוסים ובהמיים; אף-על-פי שעלי להודות בקיומם של יוצאים מכלל זה. כיהודי, מבחילה אותי העובדה שכמעט כל הדוגמאות של יהודים נכבדים, שמביא מר וינוקור, הם מיליונרים, וכי ברשימת המקצועות שהוא מביא נמצאים סוחרים ויועצי-ממשלות לפני אנשי מדע ושופטים. אין סימן ברור יותר להתנוונות היהדות – והתנוונות היא מתמיד עונשה של עבודת אלילים – מאשר דבר זה: אינני רואה נביא הנלחם למען הצדק, תוך התנגדות לממשלתו ולרוב בני עמו, או מדען, החי כל חייו בעוני ולומד לשם לימוד – אלא רק קונפורמיסטים עשירים!

‏עלינו לבחון קצת יותר מקרוב את הצורות אותן לובשת "נאמנות" זאת של יהדות הגולה לישראל. התשובה: הצורה העיקרית היא כסף; ‏סכומי-ענק של כסף, הניתנים לממשלת-ישראל ולמפלגות הפוליטיות בישראל – ללא פיקוח כלשהו.

‏‏ממצב זה נובעות שתי תוצאות. ראשית, לממשלה הישראלית יש שליטה רבה יותר על אזרחיה מאשר לממשלות אחרות, מכיוון שחלק גדול מכספה אינו מגיע אליה מאזרחים ישראליים. לכן, כל ניסיון דמוקרטי לשינוי הממשלה בישראל נתקל בקשיים מרובים, אם לא לומר שהוא בלתי אפשרי. שהרי חלק ניכר מכוחה של הממשלה הישראלית מקורו אינו בתוך ישראל ;‏ מקורו בכיסם של יהודי הגולה, כתוצאה מ"נאמנותם" לאליל מדינת ישראל. תוצאה שנייה המתבקשת ממצב עניינים זה: מאחר וניסיון העבר מלמד, כי יהודי הגולה נותנים יותר כסף כאשר סכנת המלחמה גדולה יותר, הרי שלממשלה הישראלית אינטרס כלכלי מובהק באי עשיית שלום. במצב של שלום ‏היא תקבל פחות כסף "קל".

‏יש מקום להביא דוגמאות מספריות. החוב של מדינת ישראל לא רק שגדל במידה רבה, אלא גם קצב הגידול שלו עולה מדי שנה. החוב הכללי היה 10,127 ‏מיליוו ל"י ב-1968; ב-1969 ‏הגיע ל-12,142 ‏מיליון (עליה של 20 ‏אחוז); ב-1970 –‏ 16,429 (עליה של 35 ‏אחוז); ב-1971 – 21,570 (עליה של 31 ‏אחוז) וב-1972 – 30,661 ‏(עליה של 42 ‏אחוז). ברור שמופעלת כאן שיטה לאיסוף כספים. כוחה של הנאמנות היהודית באיסוף כספים נחשב לאינסופי.

‏בכדי לסייע לפוטנציאל האינסופי הזה, נלקחים תורמים יהודים לישראל ושם הם צופים בקרבות בגבול הסורי. כמו כן פועל עתה בישראל בית-ספר מיוחד המכשיר אנשים לאיסוף תרומות מיהודים עשירים. בית-ספר זה מלמד איך לאסוף מידע על יהודים עשירים וכן "שיטות שיכנוע יעילות, לשימוש בפגישות עם אנשים כאלה". מוסד זה שייך ל"מגבית היהודית המאוחדת" ול"פדרציה הציונית". אילמלא נמסר הדבר בעיתונות העברית, הייתי נוטה לומר שמקור הרעיון הוא בקרב חוגים אנטישמיים!

‏שאלו יהודי בגולה, המכריז על נאמנותו למדינת ישראל – וזהו בדרך כלל אדם שאינו יודע מילה עברית, בור לגבי התרבות וההיסטוריה היהודיות, משתתף רק בכמה טקסים דתיים יהודיים שאת משמעותם אין הוא מבין – למה בדיוק הוא נאמן; הוא ישיב לכם, כי בלי מדינת ישראל, וללא מדינת ישראל חזקה, אין הוא יכול לזקוף את ראשו, או שישיב תשובות דומות כי ירגיש מושפל או מדוכא.

‏אף-על-פי-כן, מצב זה, שבו למעשה חושבים יהודי הגולה שהם יכולים לקנות בכספם את דמנו ולהרגיש טובים ונאמנים, אינו יכול להימשך. הוא אינו יכול להימשך מפני שהוא גורם לשחיתות בקרב התורמים והמקבלים גם יחד. (כישראלי אני יכול לומר שיהודי הגולה נעשים מושחתים הרבה יותר מאיתנו.) במזרח התיכון זה מוליד מצב תמידי של מלחמה; ומחוץ לאיזור זה מעודד אנטישמיות.

‏מר וינוקור רואה דבר מוזר בכך, שהמיניסטרים שומאן ודברה פועלים לפי מה שנראה בעיניהם כאינטרס הצרפתי ולא בהתאם ל"מוצאם היהודי". אין זו תיאוריה חדשה. לאדולף היטלר היו השקפות דומות, לפיהן – פעם יהודי, תמיד יהודי! ‏המרת דת, שיכנוע ובחירה חופשית אינם בעלי חשיבות, שכן תמיד יפעל היהודי לפי "האינטרס היהודי". אני שמח מאוד על כך שהשרים שומאן ודברה מוכיחים כי תיאוריה זו היא שקרית, תוך הסתכנות בכך שייראו כפרדוקסאליים בעיני מר וינוקור.

‏באופן דומה נראה שמר וינוקור מצפה מן הנשיא פומפידו, מאחר והועסק על-ידי הרוטשילדים, כי ירגיש חובה לפעול תמיד לפי האינטרס "שלהם", או של כלל היהודים. ושוב, על מר וינוקור להודות שקדמו לו בכך; ‏היטלר חשב כך לפניו, ולכן אסר על יהודים להעסיק לא-יהודים.

‏זוהי רק דוגמא קטנה למה שכבר עוללה ליהודים הדוקטרינה של נאמנות-למדינת-ישראל, ולמה שהיא עוד עלולה לעשות.