השוד הגדול של אדמות הערבים הפלסטינאיים מתנהל עתה לאור היום. לא עוד בסתר, ולא במחשכים.
תחילה הופעל כוח הנשק; הוא הופעל למען כיבוש הארץ. לאחר מכן הופעל כוח החוק; הוא הופעל, ועודנו מופעל, כדי לדכא את תושבי הארץ.
עתה מופעל גם כוח הממון – כדי לרוקן את הארץ מתושביה הפלסטינאים. זוהי ציונות ללא כחל ושרק.
וכאז כן עתה: דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב…
אלא שמשהו השתנה מאז ימיה הראשונים של הציונות. עתה לא נזקקים המתנחלים לכוח תורכי, כפי שנזקקו לו בימי מטולה; היום לא נצרכים המנשלים לכוח בריטי, כפי שנצרכו לו בימי עפולה. לציונות של ימינו יש משטרה משלה, צבא משלה והיא עצמה מחוקקת את החוקים, שנועדו להעטות כסות לגיטימית על מעשי השוד.
היכן הם היום כל אלה המברברים באוזנינו השכם והערב, כי הציונות מתה, או כי חדלה לפעול ב-1948? איזה תירוץ ימצאו היום, כדי להתחמק מהתמודדות עם הציונות, כרעיון וכמעש?
תוצאות ה"ויכוח" בצמרת השלטון בישראל – היכן מותר "לקנות" ומי רשאי "לקנות" – אינן הדבר המכריע. החשוב הוא בכך, שעתה התברר לכל כי מבצע "קניית הארץ" מתנהל מאז מלחמת יוני 1967, וכי עתה הוא עובר לשלב מתקדם יותר.
מי שמטיל ספק בעתיד אותו מועידים אנשי השלטון בישראל להמוני העם הערבי הפלסטינאי בשטחים הכבושים, יעיין במצבם של ערביי ישראל – אותם בני העם הערבי הפלסטינאי שעברו לשלטון ישראל בשנים 1948-9. ערביי ישראל, שהיו ברובם פלאחים, נושלו מאז 1948 מעל אדמתם והפכו לפועלים שחורים, "חוטבי עצים ושואבי מים". וכל זאת באמצעות חוקים שונים שבשימושה של ממשלת ישראל. באופן דומה ניתן לשער מה יעלה בגורל אחיהם בשטחים הכבושים. לחלק מן האוכלוסייה מתכננת ישראל גלות, לחלק אחר דיכוי לאומי וניצול מעמדי. הקרקע תועבר מידיים ערביות לידיים יהודיות, ומה שנחשב עד עתה לשטח "מוחזק" או "משוחרר" יהפוך לחלק אורגאני מן המדינה הציונית, אבר מגופה של "המולדת ההיסטורית המתחדשת" (וכמובן, גם על שטח זה ייקרא העם בישראל להגן, כי כשם שבכל דור ודור "קמים עלינו לכלותנו", כך יהיה גם בדור העתיד).
אכן , "אם תרצו – אין זאת אגדה". חלפו 78 שנים מאז אותו 12 ביוני 1895 בו כתב "חוזה מדינת היהודים" כי "את הקרקעות הפרטיים בתוך חבלי-הארץ הנמסרים לנו עלינו להוציא לאט-לאט מידי בעליהם… טוב שיחשבו בעלי הקרקעות כי הם מנצלים אותנו וכי הם מקבלים מחירים למעלה משוויים. אך אין שום קרקעות נמכרים חזרה לבעליהם."
אילולא היה הדבר אכזרי כל כך, אפשר היה להתייחס אליו כקוריוז היסטורי. שכן בעל הדברים המצוטטים כאן, תיאודור הרצל, תיאר את העניין לפרטי-פרטים, בחוש נבואי כמעט: "רכישת הקרקעות מרצון הבעלים נעשית על-ידי סוכנינו החשאים, כי אם 'החברה' היתה רוצה לרכוש ישר בעצמה, היו עולים ביוקר רב… לרכישת הקרקעות מרצון הבעלים צריך להשתמש בסוכנים משניים מקומיים, שאינם צריכים לדעת כי האיש הפונה אליהם הוא בעצמו אינו אלא סוכן חשאי והוא נשמע להוראות המרכזיות של ה'ועדה לרכישת קרקעות'."
הנישול ההולך וגובר מוכיח עתה סופית, לאלה שפיקפקו בכך, כי פרשות כמו פיתחת רפיח ועקרבה לא היו בבחינת "חריגים" אלא חלק משיטה. על שיטה זו מצביע "מצפן" בכל גליונותיו. בקיצור נמרץ מנוסח עניין זה בעקרונות-היסוד שלנו, לאמור:
"העקרונות הסוציאליסטיים שלנו מעמידים אותנו בניגוד בלתי מתפשר עם הציונות. הננו רואים את הציונות כמפעל קולוניזאטורי המתבצע על חשבון ההמונים הערביים (ובשורה ראשונה העם הערבי הפלשתינאי), תחת חסות האימפריאליזם ותוך שותפות איתו."
בעצם הימים האלה, וממש בשעה שהתנהל הדיון על שוד קרקעות, שלחה ממשלת ישראל את ה"מעולים" וה"נבחרים" שברשותה לפשוט על ביירות, כדי "להעניש" ו"לפגוע" ו"לחסל". את מי?
את בניו של אותו עם ערבי פלסטינאי האוחזים בנשק ההתנגדות.
אכן, המעגל נסגר בשרשרת אירועים סמלית זו: הנישול מוליד התנגדות, ההתנגדות מגבירה את הדיכוי, התגברות הדיכוי מחזקת את ההתנגדות… לכן נחזור ונאמר: עד שלא ישיג העם הערבי הפלסטינאי את זכויותיו ואת חירותו לא יושג השלום; אפילו יחתמו ממשלות האיזור על "הסכמים", "חוזים" ושאר מסמכים.
נמשיך לשאת את דגל השלום, שהוא הדגל האדום: למען מאבק יהודי-ערבי משותף – נגד האימפריאליזם, נגד הציונות, נגד הריאקציה הערבית – למען המהפכה הסוציאליסטית!