המכתב הבא הגיע לידינו; אנו מפרסמים אותו כלשונו, בצירוף הרשימה המלאה של החותמים עליו. הוא נושא את התאריך: ינואר 1973.

*     *     *

‏הננו אזרחים ישראליים, הפונים אליך על מנת להציג בפניך את בעייתנו כאזרחים ערבים במדינת-ישראל אשר מזה שנים מוגבל חופש תנועתנו בארצנו. הגבלה זו של חופש תנועתנו, על צורותיה השונות, היא שרירותית ונוגדת את הזכות האזרחית האלמנטארית של כל אזרח במדינתו.

‏זה שנים רבות מוטלים עלינו צווי-ריתוק ו/או צווי-הגבלת-תנועה על-פי "תקנות ההגנה לשעת חירום – 1945" המנדטוריות, העומדות בסתירה ובניגוד למגילת מדינת-ישראל ולאמנה הבינלאומית של זכויות האדם.

‏תקנות ההגנה לשעת חירום – 1945, ‏בעיקר סעיפים 109 ו-110, נותנות בידי שר-הביטחון או בידי המפקדים הצבאיים בפיקודים השונים את הסמכות לשים כל אזרח במדינת ישראל תחת פיקוח משטרתי. המפקד הצבאי רשאי לאסור על כל אזרח לגור או לשהות בכל מקום שהוא – כפר, עיר, אזור; לחייב כל אזרח ‏בישראל להודיע לו על כל תנועה שלו בתחומי המדינה ואף בתחומי אזור מגוריו. התקנות המופעלות כלפינו מגבילות את חופש התנועה שלנו, את החיים שלנו, בערינו ובכפרינו. כל זה ללא אישום או משפט כלשהם. איננו רשאים לעזוב את תחומי מגורינו, כפר או עיר, ללא רישיון מתאים מטעם המפקד הצבאי או נציגו. רבים מבינינו, העובדים מחוץ לתחום מגורינו, נתונים לחסדי השלטונות, אשר בידם למנוע מכל אחד קבלת רישיון תנועה כדי לגשת למקום עבודתו. לא מעטים הם המקרים בינינו שאיבדו את מקום עבודתם, כי לא תמיד השיגו רישיון ‏תנועה מתאים. אחרים נתבעים להופיע מדי יום במשטרה, כל אימת שהם מבקשים רישיון תנועה למטרה זו או אחרת. פעמים רבות לא ניתן הרישיון המתאים לשם ביקור משפחתי או אצל ידיד. בנסיבות אלה מנצלים השלטונות סמכויות אלה, כדי לכפות על אזרחים הנתונים תחת עול צווי-ריתוק והגבלת-תנועה דרך פוליטית או חברתית זו או אחרת.

‏התקנות לשעת חירום נותנות בידי השלטונות את הסמכות להטיל מעצר לילי על כל אזרח, בלי שהוגשה נגדו אשמה כלשהי ובלי שהועמד לדין. בכל המקרים של ריתוק או הגבלה די לשלטונות לציין שהדבר נחוץ "מטעמי ביטחון הציבור".

‏אנו, הפונים אליך, נתונים תחת עול צווי-ריתוק ו/או צווי-הגבלה, ולא הובאנו מאז הקמת המדינה לדין ולא הועלתה נגדנו אשמה כלשהי. הפגיעה בחרותנו לנוע חופשיים בארצנו היא אך ורק מעשה נקמנות פוליטית. רובנו ידועים כאזרחים העומדים באופוזיציה למדיניות הכללית הנקוטה בידי הממשלה, ותומכים בהחלטת מועצת הביטחון 242.

‏פרקטיקה זו, של הטלת צווי ריתוק והגבלה, נוגדת את מגילת העצמאות של מדינת ישראל, המכריזה שכל אזרח במדינה ללא הבדל דת, לאום, גזע, מין ועדה ייהנה משוויון זכויות פוליטי וחברתי בכל התחומים.

‏שר המשפטים כיום, שמשון שפירא, הכריז בשנת 1946, בבקרו את תקנות ההגנה לשעת חירום, כי אין להן אח ודוגמה בשום מדינה מתקדמת וכי סותרות הן כל עיקרון יסודי בחוק: "המשטר שהוקם עם פרסום תקנות ההגנה בא"י אין דומה לו בכל ארץ נאורה. אף בגרמניה הנאצית לא היו חוקים כאלה ומעשי מיידנק ודומיהם היו אף הם נגד אות החוק הכתוב. רק צורת משטר אחת תדמה למסיבות אלה – מעמדה של ארץ כבושה... תקנות ההגנה הן הרס יסודות המשפט בארץ" (הערת המערכת: דברי י.ש. שפירא מופיעים במלואם בחוברת "הפרקליט" מפברואר 1946, בעמ' 58–64. הם הושמעו בכנס הסתדרות עורכי-הדין היהודיים בארץ, ב-7 לפברואר 1946, ומופיעים גם בספר "הערבים בישראל" מאת סברי ג'רייס).

‏כמו כן סותרים צווי הגבלת התנועה ‏וצווי הריתוק המבוססים על תקנות ההגנה לשעת חירום – 1945, ‏את האמנה הבינלאומית של זכויות האדם. הן סותרות את סעיף 7 ‏של האמנה, האוסר כל אפליה; את סעיף 12 האוסר התערבות שרירותית בחיי הפרט; את סעיף 13 המבטיח, כלשון האמנה, את הזכות לכל אדם לחופש תנועה ומגורים בתחומי גבולות כל מדינה. צווי ההגבלה והריתוק הופכים את האוכלוסייה הערבית בישראל לאזרחים ממדרגה שנייה, דבר הנוגד את העיקרון הבסיסי של האמנה הבינלאומית של זכויות האדם, המבטיח שוויון לכל חברי המשפחה האנושית. ברור איפוא, כי צווי הריתוק והגבלת התנועה פוגעים בחרויות האזרחיות שלנו.

‏אנו, קורבנות שיטת הטלת צווי הגבלת תנועה וריתוק, פונים אליך בבקשה לעיין בעניייננו. אנו מקווים שלא תסבול אפליית זו והצרה זו של זכויותינו האזרחיות האלמנטאריות ותיתן יד לביטול צווי הריתוק והגבלת התנועה המוטלים על ערבים, אזרחי מדינת ישראל.

על החתום –

‏אזור חיפה

‏ד"ר אמיל תומא, חבר הלשכה הפוליטית של רק"ח. סליבה כמיס, חבר המזכירות של רק"ח. זהי קרקבי, חבר המזכירות של רק"ח. עלי עשור, סגן העורך הראשי של העיתון "אל-איתיחאד". עיסאם אל-עבאסי, משורר ועורך "אל-איתיחאד". עבאס זיין אל-דין, עובד. וג'ה סמעאן, חבר הוועד המרכזי של ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י). נביל עווידה, עורך עיתון הנוער "אל-ראד". מוחמד מיערי, עורך-דין. עלי ראפע, עורך-דין.

אזור נצרת

סלים אל-קאסם, חבר הלשכה הפוליטית של רק"ח וחבר הוועד הפועל של ההסתדרות. תופיק זיאד, משורר וחבר הוועד המרכזי של רק"ח. גסאן חביב, חבר הוועד המרכזי של רק"ח וחבר מועצת עיריית נצרת. מונעם ג'רג'ורה, חבר ועדת הביקורת של רק"ח. סוהייל נסאר, מנהל ספרייה. יוסף סבאג', חבר הנהלת "אל-איתיחאד". שפיק חורייה, חבר המועצה המקומית בשפרעם. פאדל נעמנה, חבר המועצה המקומית בעראבה. עומר סעדי, עראבה. איברהים שוקרי שמשום, פועל, עראבה. ראג' אל-נג'ם, חבר המועצה המקומית בעבלין. נסרי אל-מור, עבלין. מורשיד סאלים, חבר ועד הפועלים, עבלין. תופיק כנענה, חבר הוועד המרכזי של בנק"י. מוחמד יחיה נסאר, עראבה. מוחמד אבו-נימר, חקלאי, כפר מוג'אר. יוסף אסלקייה, עילבון. נביל עודה, נצרת. סאלם ג'ובראן, משורר ועורך "אל-ראד". ג'ורג' גרייבה, חבר מועצת הפועלים בנצרת. נאדר לובאני, פועל בניין, יפיע. אסעד יוסף כנענה, סגן יו"ר המועצה המקומית ביפיע. מוחמד עבד אל-האדי, פועל בניין, איקסאל. חסאן מחמוד כטיב, פועל בניין, ריינה. עאדל אבו-יחיה, פועל בניין, תמרה. ראיף זביידאת, פועל בניין, סכנין. סאייד באדר, טורעאן. תופיק דגאש, דיר-חנא. מחמוד מרעי, אל-מישהאד. כאלד סאלח, עילוט. סאלח עבד אל-קאדר טהא, חקלאי, כפר-קנא. ניקולא עקלה, נצרת.

המשולש

עותמאן אבו-ראס, חבר הוועד המרכזי של רק"ח וחבר מועצת ההסתדרות. עבד אל-חמיד אבו-עיטה, חבר המועצה המקומית בטייבה. עבד אל-רחים עאזם, חבר המועצה המקומית בטייבה. שאקר עאזם, טייבה. עבד אל-פתח אבו-ראס, טייבה. מוחמד עוואד, עצמאי, טייבה. מוחמד אבו-אצבע, טייבה. עבד אל-קאדר טאהר, טייבה. עבד אל-חלים גזאוי, עצמאי, קלנסואה. סאלח אבו-עלי, קלנסואה. איברהים בייאדסה, באקה אל-גרבייה. עומר עספור, כפר-קאסם. גזי שבייטה, טירה. מוחמד עבד אל-קרים מאנסור, טירה. רושדי קשקה, מורה תיכון, טירה. דרוויש קשוע, סטודנט, טירה. ואספי כודרה, פועל בניין, טירה. רובחי חזקייה, נהג, טירה. טלאל עיראקי, פועל חקלאי, טירה. רייאד עיראקי, חשמלאי, טירה. אחמד נסראללה, חבר המועצה המקומית באום אל-פחם. מחמוד חוסיין אגברייה, אום אל-פחם. מוריד פאריד, אום אל-פחם. מחמוד מוחמד קאסם, אום אל-פחם. אחמד מוסטפה עלי קיוואן, אום אל-פחם.

‏רמלה

מוחמד חדאד, חבר מועצת הפועלים ברמלה. עבדאללה זקוט, רמלה. אליאס רביע, פועל מוסך, רמלה. חאלד כחיל, רמלה.

‏אזור עכו

ג'מאל מוסא, חבר הוועד המרכזי של רק"ח, חבר הוועד הפועל בהסתדרות. רמזי כורי, חבר מועצת עיריית עכו. סכי ג'ריס, סוחר, עכו. אחמד אבו-שנאב, חבר מועצת הפועלים בעכו. זייאד מוסא, עכו. מחמוד אבו-שנאב, עכו. נימר מורקוס, חבר הוועד המרכזי של בנק"י, כפר-יאסיף. איברהים מוגראבי, חבר מערכת "אל-איתיחאד", כפר-יאסיף. ג'אמיל שחדה, כתב "אל-איתיחאד", כפר-יאסיף. עו"ד מוחמד אל-חאג', חבר המועצה המקומית בכפר-יאסיף. יוסף שחאדה, חבר המועצה המקומית בכפר-יאסיף. נאיף סאלים, חבר המועצה המקומית בפקיעין. ג'בריל בשארה, תרשיחא. מוחמד נפאע, בית-ג'אן.

*     *     *

הערות המערכת:

פירסומה והפצתה של רשימה זו – כולם נרדפים על-ידי השלטונות ב"עוון" לאומיותם, השקפותיהם ופעילותם הפוליטית – עולה בקנה-אחד עם המאבק נגד התקנות הקולוניאליות הידועות בשם "תקנות ההגנה לשעת חירום – 1945". אירגוננו משתתף במאבק זה ובמאבקים דומים מאז יומו הראשון; כן גם ביטאוננו "מצפן" – מאז תחילת הופעתו. והאמור כאן לגבנו, נכון גם ביחס לשאר אירגוני השמאל המהפכני בישראל.

‏כאן המקום להעיר, כי רק"ח, שרבים מחבריה נופלים קורבן למדיניות הדיכוי, מסרבת בכל תוקף לכל הצעה הבאה מצד השמאל המהפכני לתאם מאבקים ולשתף פעולה בתחום זה. הסירוב הוא תקיף; אך הנמקתו תמיד מגומגמת, ומושמעת ב‏חדרי-חדרים. הסיבה: רדיפתה הנואשת של רק"ח אחר שיתוף-פעולה "מהוגן" ו"סולידי", ופחדה מפני השמאל – ה"הרפתקני", כלשונה.

הקו הזה, שהוא קו מסורתי במדיניותה של רק"ח והמפלגות הקומוניסטיות הדומות לה, מתגלה שוב ושוב לא רק בתחום המיוחד הנדון כאן – המאבק נגד תקנות החירום הקולוניאליות – אלא גם בתחומים אחרים. די להזכיר כאן את המאבק נגד הכיבוש, הנישול והפקעת האדמות, את המאבק נגד פיצוצי בתים, הגליות ומעצרים אדמיניסטרטיביים, את ההגנה המשותפת נגד התקפותיהם של הבריונים הפאשיסטיים (הליגה להגנה יהודית ודומיה), את וייטנאם ואת ההצעה האחרונה שהוגשה לרק"ח מטעם אירגוני השמאל המהפכני: להגנת עצירים ואסירים ובני משפחותיהם ולמאבק להגנת חופש ההתארגנות והפעילות הפוליטית.

‏אנו לא מתכוונים לטייח את ההבדלים הרעיוניים והפוליטיים בינינו לבין רק"ח. יתרה מזאת: את ההבדלים האלה אסור לטשטש; יש להבליטם, להבהירם ולהתווכח עליהם. יחד עם זאת חובה מהפכנית היא לשתף פעולה ולהיאבק יחדיו בשאלות מוסכמות ובתחומים משותפים. המוני חברי רק"ח – ערבים ויהודים גם יחד – הינם בני-בריתנו במאבקים אלה.

‏הדרך להידברות בין השמאל המהפכני לבין חברי רק"ח אינה עוברת רק דרך הפירסומים בעיתוננו, שכן אנו פותחים את דפי "מצפן" לוויכוח, אך הנהגת רק"ח סוגרת את דפי ביטאוניה ותחת זאת מלעיטה את חבריה ואוהדיה בדברי הסתה (את תוצאות ההסתה אנו מגלים בקביעות, בין השאר בשעת מכירתו של "מצפן"). הדרך להידברות גם אינה עוברת דרך פניות רשמיות להנהגת המפלגה ומוסדותיה, שכן כאשר הפנייה מעמידה את אלה במצב קשה הם פשוט מתעלמים ממנה. הדרך להידברות היא הדרך הישירה: מגע ישיר עם המוני חברי רק"ח, בערים ובכפרים.

*     *     *

‏הערה נוספת קשורה באחת הפיסקאות ‏המופיעות במכתב שלמעלה. המחברים כותבים, כי הטלת צווי-ריתוק וצווי-הגבלה נוגדים "את מגילת העצמאות של מדינת ישראל, המכריזה שכל אזרח במדינה ללא הבדל דת, לאום, גזע, מין ועדה ייהנה משוויון זכויות פוליטי וחברתי בכל התחומים".

‏ובכן, טעות יצאה מתחת ידם. המגילה האמורה מציינת, כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". המושג "לאום" אינו נזכר כאן. שכן המגילה לא הכריזה על הקמת מדינה עצמאית אלא על הקמת מדינה יהודית; היא גם לא בישרה על הקמת מדינה של תושביה אלא על הקמת מדינה של העם היהודי. וכה אמר בן-גוריון ("מעריב", 6 ‏לפברואר 1970): "על הכרזת המדינה חתמו כל המפלגות היהודיות בישראל, מוילנר הקומוניסט ועד הרב קלמן כהנא, ופה אחד הוחלט כי 'אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל'."

‏זאת ועוד: בשעת הטכס, שהתקיים ב-14 במאי 1948 בתל אביב, הציג בן-גוריון את המגילה כ"מגילת היסוד"; הוא הקריא אותה כולה ומשנתקבלה, בו במקום (ולאחר ברכת "שהחיינו" מפי רב), המשיך: "אקרא לפניכם מנשר מועצת-המדינה הזמנית..."

‏הוא הקריא והקריא עד שהגיע למשפט הבא: "...והתקנות 102 עד 107ג' לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, מתבטלים בזה." כאן פרצו שומעיו במחיאות כפיים סוערות (‏ראה, למשל, את ספרו של בן-גוריון "מדינת ישראל המחודשת", הוצאת "עם עובד", כרך ראשון, עמ' 91–93).

‏מה התברר? ביום בו הכריז המנהיג הציוני על הקמת המדינה, הוא בישר בחגיגיות על ביטול חוקי המנדט הבריטי. לא ביטול של כל החוקים. רק חלקם. רק מקצתם. את ההגבלות על קניית קרקעות ועל הגירה ביטל גם ביטל בן-גוריון. וקהל שומעיו מחא לו כף. את השאר לא ביטל. עד תקנה 107 ביטל. אך את 108 לא ביטל. וכמובן, את 109 ואת 110 לא ביטל. שכן אלה הן בדיוק התקנות לפיהן הוטלו צווי-ריתוק וצווי-הגבלה על אזרחי ישראל הערבים החתומים על המכתב שלמעלה!

‏ ‏