כידוע חל לפני כשנה פילוג בארגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן"). חלק מחברי הארגון – אנשים שהצטרפו לארגוננו במשך שנות קיומו – שאפו להפוך את "מצפן" לסניף של ארגון המתקרא בשם "האינטרנציונל הרביעי" והמייצג את אחד הזרמים הטרוצקיסטיים בשמאל הבינלאומי. מכיוון שצעד זה היה מנוגד לעמדות הפוליטיות והארגוניות שהתגבשו ב"מצפן" מאז קומו ועד היום, לא הצליחו חברים אלה להגשים את שאיפתם המקורית, ובמקום זה הביאו לפילוג "מצפן", בהתאם להחלטה שהתקבלה אי-שם באירופה, במוסדות העליונים של אותו "אינטרנציונל רביעי". זמן מה לאחר הפילוג הכריזו הם רשמית על היותם מסונפים לאותו "אינטרנציונל", בעודם ממשיכים לקרוא לעצמם "מצפן" ולהוציא עיתון בשם זה (לשם "מצפן" הוסיפו, בסוגריים, את התואר: מארכסיסטי, וזאת כדי לרמוז ולהלעיז כי "מצפן" ממנו פרשו – "מצפן" שלנו – אינו מארכסיסטי). ואילו אנו, אנשי "מצפן" ממש, המשכנו בקו המסורתי של ארגוננו.
מאז הפילוג התמידו אנשי קבוצת "האינטרנציונל הרביעי" לנהל נגדנו מערכה של השמצות, סילופים וקינטורים. אנו לא נגררנו להגיב בדפוס על הסילופים המתפרסמים בעיתונם (למשל, סילוף אחד מני רבים: בתקופת המאבק למען שחרורו של חברנו גיורא נוימן פרסמו אנשי האינטרנציונל הרביעי ידיעה בעיתוניהם – בפאריס ובלונדון – כאילו גיורא משתייך לתנועתם. היה זה שקר גס שאפילו לא תוקן). לדעתנו לא זאת הדרך לנהל ויכוח רציני ופורה בין זרמים שונים בתנועה הסוציאליסטית המהפכנית. ואשר לסילופים שמפיצים אנשי "האינטרנציונל הרביעי" בדבר פעולותינו ועמדותינו הפוליטיות – הרי כל הרוצה בכך יכול בנקל לברר את האמת על-ידי שיקרא את עיתוננו "מצפן" ויעקוב אחרי עמדותינו ופעולותינו.
אולם לאחרונה החלו אנשי "האינטרנציונל הרביעי" לנקוט בנשק חדש: סילוף ההיסטוריה של "מצפן". בנדון זה נראה לנו כי חייבים אנו להגיב ולהעמיד דברים על דיוקם; שהרי הסילופים הללו מתייחסים בחלקם לתקופה שלפני כעשר שנים, תקופה שאינה זכורה אישית לחלק ניכר מקוראינו, והעובדות עליה אינן ידועות במלואן לציבור השמאלי. על-כן יש לחשוש, שבהעדר תגובה מצידנו, אפילו קצרה, יקבל ציבור זה את הסילופים כאמת.
"דור המדבר"
בגליון ינואר 1973 של העיתון הטרוצקיסטי פסבדו-"מצפן" מתפרסם מאמר ארוך מאת החבר א. [אלי] אמינוב בשם "עשר שנים לארגון הסוציאליסטי הישראלי", שבו משכתבים הטרוצקיסטים כיד הדמיון הטובה עליהם את תולדות ארגוננו. תרגיל דומה מבצע מיכאל ורשבסקי, בראיון עם הרבעון האיטלקי "קוואדרני דל מדיו אוריינטה" (חוברת מס' 14, אוקטובר 1972, מילאנו).
יש לציין ולהדגיש, שאף אחד משני ה"היסטוריונים" הללו, ואף אחד מחברי קבוצתם, לא השתתפו בהקמת "מצפן". שני ה"היסטוריונים" הצטרפו לארגוננו שנים אחדות אחרי הקמתו. אף-על-פי-כן אין הם מהססים לפרסם ברבים את גירסותיהם, מבלי לטרוח לברר את העובדות. והרי אילו רצו לברר את האמת היו יכולים לעשות זאת בנקל.
תקצר כאן היריעה מלפרט את כל הסילופים המרובים במאמרו של אמינוב ובראיונו של ורשבסקי. נסתפק במניית אחדים מהם.
החבר אמינוב מספר לנו כי "בראשית שנות השישים החריף משבר הסטאליניזם…, במקומות שונים בעולם ניסו אנשים שהתנערו מהסטאליניזם, במידה זו או אחרת, לחדש את הקשר עם המארכסיזם-לניניזם. הקשר נוצר באותם מקומות בהם נתקיים 'דור המדבר' הטרוצקיסטי, אשר היווה את ההמשכיות ההיסטורית של המארכסיזם החי. בצורה דומה נוצר גם הארגון הסוציאליסטי הישראלי".
מבלי לומר זאת במפורש, מנסה אמינוב ליצור כאן את הרושם כאילו נוצר "מצפן" כתוצאה מהתקשרות בין "אנשים שהתנערו מהסטאליניזם, במידה זו או אחרת" לבין טרוצקיסטים ותיקים, "שרידי 'דור המדבר' הטרוצקיסטי". אמנם, במקום אחר סותר אמינוב רושם זה במקצת בדברו על "ייסוד 'מצפן' על-ידי ארבעה חברים שפרשו ממק"י". להלן נראה כי שתי הגירסאות הללו גם יחד הן מסולפות. אולם תחילה נשמע מה בפיו של ורשבסקי על אותו עניין:
"מאז הקמתו, היה 'מצפן' תוצאה של מיזוג בין ארבעה פעילים שעזבו את המפלגה הקומוניסטית, ביניהם [משה] מחובר ו[עקיבא]אור, לבין שרידי הסקציה הטרוצקיסטית הפלשתינאית שהתקיימה בזמנה בחיפה, והיתה מורכבת מפעילים יהודים וערבים".
גם אמינוב וגם ורשבסקי מסלפים את העובדות (סילופיו של ורשבסקי גסים יותר, כנראה משום שדבריו נועדו להתפרסם בלשון האיטלקית, והרוצה לשקר מרחיק עדותו…). הקורא בעיון את דברי ורשבסקי ישים לב לכך שהוא מציין בדיוק את מספרם של עוזבי מק"י: הם היו, לפי דבריו, ארבעה במספר. אולם אין ורשבסקי מגלה לנו את מספרם של "שרידי הסקציה הטרוצקיסטית" אשר – לפי טענתו – התמזגו עם הארבעה הנ"ל ויסדו את "מצפן". הוא רק מודיע לנו שבין הטרוצקיסטים האלה היו "פעילים יהודים וערבים". כמה פעילים בסך הכל? כמה מהם יהודים? כמה מהם ערבים? זאת אין הוא מגלה לנו.
למזלנו, נוכל למצוא חלק מהתשובה על כך במאמרו של חברו-לקבוצה, אמינוב. אמינוב מספר לנו, אגב אורחא, כי "שרידי הסקציה הפלשתינאית של האינטרנציונל הרביעי… כללה שני חברים בלבד". אם נצרף איפוא את דברי שני ה"היסטוריונים" יחד נקבל את התמונה הבאה: מצפן נוסד על ידי מיזוג בין ארבעה עוזבי מק"י לבין שני "שרידים" טרוצקיסטיים. בין שני הטרוצקיסטים היו לפחות שני ערבים ולפחות שני יהודים (ורשבסקי מדבר בלשון רבים על יהודים וערבים!). ברור שלפחות אחד משני ה"היסטוריונים" אינו דובר אמת: כיצד יכולה קבוצה טרוצקיסטית יהודית-ערבית המונה בסך הכל שני אנשים לכלול בתוכה יותר מיהודי אחד וערבי אחד? אולם למעשה מסולפות שתי הגירסאות גם יחד – גם זו של אמינוב וגם זו של ורשבסקי. שניהם "מוצצים מן האצבע" מעשיות מדומות על אירועים שאף אחד מהם לא השתתף בהם.
האמת, בקיצור נמרץ היא זאת: "מצפן" נוסד באמצע שנת 1962 על ידי כ-15 אנשים, ברובם חברי מק"י או אוהדיה (ה"ארבעה" שעליהם מדברים אמינוב וורשבסקי לא לבדם היו המקימים, אם כי הם שהעלו לראשונה את הרעיון להקים ארגון חדש. ורשבסקי מדבר על "ארבעה עוזבי מק"י" כדי ליצור את הרושם המסולף לחלוטין כי "מצפן" נוסד כמיזוג בין ארבעה לא-טרוצקיסטים וקבוצה גדולה-יחסית של טרוצקיסטים). בין מקימי "מצפן", שהיו כאמור כ-15 במספר, לא היה אף טרוצקיסט אחד וספק אם מישהו מהם ראה עד אז אי-פעם טרוצקיסט חי…
הקבוצה שהוקמה באמצע 1962 התחילה להוציא את העיתון "מצפן" בנובמבר אותה שנה. שני הטרוצקיסטים – אחד ערבי ואחד יהודי – התקשרו עם "מצפן" כמה חודשים לאחר-מכן, כמעט שנה לאחר הקמת הארגון. גם אז, לא הצטרפו שני הטרוצקיסטים כחברים ל "מצפן" אלא שמרו על קשר ידידותי עם הארגון.
בדצמבר 1963 הוצאה מסניף חיפה של מק"י קבוצה של חברים – גם הם לא טרוצקיסטים, אלא נוטים במידה זאת או אחרת למאואיזם – וקבוצה זאת הצטרפה ל"מצפן". בהזדמנות חגיגית זאת של איחוד בין קבוצת "מצפן" המקורית לבין מגורשי סניף חיפה של מק"י, הצטרפו גם הטרוצקיסטים רשמית לארגוננו, והיו בו מיעוט קטן.
"הסטאליניסט"
אמינוב וורשבסקי משכתבים את ההיסטוריה של "מצפן" לפי עיקרון פשוט:
כל דבר טוב שעשה "מצפן", כל רעיון נכון שהגה – יש לרשום לזכותם של אנשי "האינטרנציונל הרביעי" שהיו חברי "מצפן". ולהיפך, כל מה שתרמו חברי "מצפן" שאינם טרוצקיסטים הריהו, במקרה הטוב ביותר, סבך של שגיאות. למשל: מכיוון שיסוד "מצפן" היה, לדעתם של ה"היסטוריונים" הטרוצקיסטיים שלנו צעד חיובי (שאם לא כן, מדוע יהיו כה להוטים לנכס לעצמם את השם "מצפן"?), לפיכך יש "לתקן" את ההיסטוריה ולהציג אותה כאילו היה לאנשי "האינטרנציונל הרביעי" איזשהו חלק בהקמת "מצפן" – טענה כוזבת ביודעין!
בהתאם לאותו עיקרון סלפני, ממציאים אמינוב וורשבסקי אגדות מאגדות שונות, שבחלקן מיוסדות הן על כוונה זדונית לסלף, ובחלקן – על בערות גמורה במה שנוגע להיסטוריה של "מצפן".
הנה, למשל, מודיע ורשבסקי לקהל הקוראים האיטלקי כי "הפרסום הידוע 'דרך ישראל אל הסוציאליזם' מגלם עמדה סטאליניסטית בפירוש…" והוא מפרט כמה דוגמאות של רעיונות המובעים בחוברת הנ"ל ("דרך ישראל אל הסוציאליזם" – חוברת שהוצאה על ידי "מצפן" באמצע שנות ה-60) ומפרש רעיונות אלה מתוך גודש של רצון רע וחוסר הבנה פוליטית – כרעיונות "סטאליניסטיים".
אולם מכיוון שלורשבסקי אין כל מושג על העובדות האמיתיות, ומכיוון שהוא (כמו ה"היסטוריון" השני, אמינוב) לא היה עדיין ב"מצפן" באותה תקופה, הרי נכשל הוא כאן ב"טעות" משונה ביותר. החוברת "דרך ישראל אל הסוציאליזם" היתה מבוססת על קטעים ממאמרים בעלי אופי פרוגרמאטי, אשר התפרסמו ב"מצפן" בזמנים שונים, בעיקר במשך שנת 1964, לאחר הצטרפות שני הטרוצקיסטים הוותיקים לארגוננו. יתר על כן: היוזם העיקרי להוצאת החוברת, האדם שליקט וערך את החומר הכלול בה, דאג לתרגמה לערבית והיה אחראי להוצאתה בשתי הלשונות – הריהו א. סעיד [ג'ברא ניקולא], שהוא… כן, ניחשתם: אחד משני הטרוצקיסטים הוותיקים שהיו אז ב"מצפן"!
אגב, למען האמת ההיסטורית יש לציין כי אותו חבר, א. סעיד, היה החבר הטרוצקיסטי היחיד שתרם אי-פעם תרומה נכבדה להתפתחותו הרעיונית של "מצפן", ועל כך חייבים אנו לו חוב אמיתי. לרוע המזל נאלץ החבר סעיד לעזוב את הארץ באופן זמני, ולא היה נוכח לא בשעת הפילוג ולא בשעה שחבריו-לדעה הצעירים ממנו התחילו לעסוק בתעלולי שיכתוב ההיסטוריה.
"ויכוח מר"
דוגמה נוספת: ה"היסטוריון" אמינוב מצטט קטע ממסמך שהתקבל על ידי ארגוננו ב-22 במרס 1968 (ונתפרסם לאחר מכן בעיתוננו "מצפן"), וזו לשון הקטע: "עם הכרתנו בזכות הבלתי-מותנית של הכבושים להתנגד לכיבוש – לא נוכל לתמוך אלא בארגון או בארגונים אשר, בצד התנגדותם לכיבוש, יכירו בזכות ההגדרה העצמית של העם הישראלי". לדעתו של אמינוב "משקפת פיסקה זאת ויכוח מר בתוך מצפן". זהו סילוף המצוץ כולו מן האצבע! כמובן – ויכוחים היו תמיד בתוך "מצפן" ובחלקם היו ויכוחים אלה די "מרים". גם בשנת 1968 היו ויכוחים; וכיצד יכולנו אחרת? הרי מעולם לא קיבל "מצפן" את עמדותיו הפוליטיות כתורה מסיני (וגם לא כתורה מפאריס או מבריסל). אולם אותו מסמך מסוים שאותו מזכיר אמינוב (זה מן ה-22 במארס 68') שיקף אז את העמדות שהיו משותפות לכל חברי "מצפן" ללא יוצא מן הכלל (כלומר: עמדות שהיו משותפות גם לחברים הטרוצקיסטים הוותיקים ב"מצפן"). המסמך הנ"ל התקבל פה אחד, ללא כל התנגדות שהיא, באספה כללית של ארגוננו, ואיש לא הביע כל התנגדות גם לפיסקה שאותה מצטט אמינוב.
היינו יכולים להמשיך ולמנות עוד ועוד סילופים במאמרו של אמינוב ובראיונו של ורשבסקי. בשניהם קשה למצוא פיסקה אחת שאינה כוללת סילופים, חצאי- אמיתות, וסתם טעויות או הגזמות. אולם אין מלאכה זאת לרוחנו, ואיננו רוצים לשעמם את הקורא ברשימה ארוכה של סילופי ה"היסטוריונים" אנשי פסבדו-"מצפן". נסתפק רק בכך שנזהיר את הקורא השמאלי, שיתייחס בספקנות קיצונית לשיכתוב ההיסטוריה בידי "היסטוריון" זה, כמו גם ליתר החומר ה"היסטורי" שמפרסמים הוא וחבריו.
אולם חייבים אנו להעלות את השאלה: מהו המכנה המשותף, מהו הבסיס הפוליטי-רעיוני למערכת הסילופים העגומה הזאת?
לדעתנו אין מערכת סילופים זאת פרי המקרה, אלא יש לה שורשים עמוקים בהשקפת העולם של אמינוב, ורשבסקי וחבריהם. והדברים נוגעים לאחד הנושאים העיקריים שעליהם התפלג "מצפן" בשנה שעברה: מהותו ותפקידו של הארגון המהפכני.
"הנוסחה האמיתית"
כדי להסביר במה דברים אמורים, נזכיר את הביקורת שמתחה רוזה לוכסמבורג על גישתם של לנין וטרוצקי בשאלת המהפכה הסוציאליסטית. במאמר שכתבה המהפכנית הדגולה זמן קצר לפני הירצחה, מנתחת היא – מתוך גישה ידידותית אך ביקורתית – את דעותיהם ומעשיהם של המנהיגים הבולשביקים, ואומרת בין השאר: –
"ההנחה הסמויה המונחת ביסוד התיאוריה של לנין-טרוצקי על הדיקטאטורה [של הפרולטאריון] היא זאת: שהטראנספורמאציה הסוציאליסטית מתנהלת לפי נוסחה מוכנה-מראש המונחת בשלמותה בכיסה של המפלגה המהפכנית, ושצריך רק להגשימה במרץ".
רוזה לוכסמבורג הכירה מקרוב את לנין, טרוצקי וחבריהם, וידעה מה היא אומרת. אכן, הלניניזם הקלאסי לקה בגישה מתנשאת כזאת. בנקודה זאת שותפים אנו לביקורתה של רוזה לוכסמבורג כלפי לנין וטרוצקי.
אולם יש להוסיף: כמו רוזה לוכסמבורג מכירים גם אנו בגדולתם של לנין וטרוצקי כענקי המהפכה, והננו שותפים להערכה שגם טעויותיהם ניתנות להבנה (אם גם לא להצדקה) על רקע הקשיים העצומים שבהם נתקלה הפעולה המהפכנית ברוסיה.
הצרה האמיתית מתחילה, כאשר האפיגונים של הבולשביזם, תלמידי-תלמידיהם של לנין וטרוצקי, גמדים שאינם מגיעים לקרסולי רבותיהם, מאמצים לעצמם את כל השגיאות והליקויים של ענקי המהפכה, ועוד מגבירים ליקויים אלה ומעלים אותם לחזקה גבוהה.
הקבוצה שאליה משתייכים אמינוב וורשבסקי מייצגת את אחד הזרמים המנוונים של המסורת הלניניסטית-טרוצקיסטית. זרם זה, שרישומו די ניכר בארגון המתקרא "האינטרנציונל הרביעי", מהווה למעשה קריקטורה עגומה של הלניניזם. הוא "מצטיין" בהאלהת המפלגה המהפכנית, ביומרנות כיתתית קיצונית של בעלי "הנוסחה האמיתית". אנשים אלה נוטים להתייחס לכל עניין הפעולה המהפכנית מנקודת ראות כיתתית-מפלגתית צרה: תפקיד המפלגה הוא "לחנך את ההמונים" ברוח הנוסחה האמיתית הידועה לה בשלמותה. תפקיד ההמונים הוא להיות מובלים על ידי המפלגה. המהפכה תבוא כאשר יקבלו ההמונים את קו המפלגה ויסכימו להיות מובלים על-ידה.
ברור שבעלי גישה זאת אינם מנסחים את השקפתם במילים אלה. אולם היא מבצבצת מכל מעשיהם, מסגנון פעולתם ומחשבתם. אחד הדברים האופייניים ביותר להשקפתם זאת היא האמונה בתפקידה ההיסטורי הבלעדי של מפלגה בלעדית – מפלגה שהיא אחת-ויחידה, כמו שהאמת היא אחת-ויחידה.
בעלי השקפה כזאת עומדים תמיד בפני פיתוי עצום: במקום להשאיר בידי ההיסטוריה את המשפט האחרון בדבר עליונותה ובלעדיותה של המפלגה בה"א הידיעה, נוטים הם "לדחוק את הקץ", ולפרקים משתמשים הם באמצעים מפוקפקים בכדי "להוכיח" עליונות זאת.
רק בודדים מצליחים לעמוד בפני פיתוי עצום זה. רוב האפיגונים של הלניניזם- טרוצקיזם נכנעים לבסוף לפיתוי. את עליונותה ובלעדיותה של מפלגתם מנסים
הם "להוכיח" על ידי שיכתוב ועיקום העובדות, ומנסים הם להראות כל מאבק מוצלח, כל התקדמות מעשית או רעיונית, כל הישג – כפרי עבודתה של המפלגה האחת-והיחידה.
סימן ההיכר המובהק של בעלי שיטה זאת הוא חוסר סובלנות קיצוני כלפי זרמים סוציאליסטיים מהפכניים אחרים. לאנשי "הכת הנבחרת" נראים זרמים כאלה לא כשותפים קרובים במאבק, אלא כמתחרים מסוכנים, שעצם קיומם מעמיד בסכנה את המיתוס של "אין מפלגה זולת המפלגה". אלוהיהם המפלגתי של מונותאיסטים אלה, אל קנא ונוקם הוא, ואין אלוהים אחרים על פניו.
מכאן יובן נסיונם של ורשבסקי, אמינוב ושות' לרשום לזכות הכת שלהם את כל הישגי "מצפן" בעבר (ובכלל זה את עצם קיומו!) – ומצד שני לבטל כעפרא דארעא את "מצפן" עצמו ולהתייחס באיבה לעצם עובדת קיומו.
בשעתו כתב טרוצקי ספר על "אסכולת הסילופים של סטאלין", שבו ניסה להפריך את השקרים והדיבות שהטיחו הסטאליניסטים נגדו ונגד חבריו. מעציב מאוד לראות היום את "תלמידיו" של טרוצקי כשהם עוסקים במרץ ביסוד אסכולה חדשה של סילופים…