(המשך מהגיליון הקודם)
"קפיטליזם ממלכתי"
לעומת הטרוצקיסטים האדוקים, בעלי נוסח "מדינת הפועלים", ישנם אחרים (ובכללם גם טרוצקיסטים שאינם אדוקים, וגם כאלה שאינם טרוצקיסטים כלל), הרואים את משטר העולם השני כסוג חדש ומיוחד של קפיטליזם: "קפיטליזם ממלכתי". לדעתם מהווה המשק הממלכתי בכל ארץ כזאת מעין קונצרן קפיטליסטי מונופוליסטי ענק אחד; והביורוקרטים, אנשי המעמד השליט, הם כביכול בעליו המשותפים והמאוגדים של קונצרן קפיטליסטי זה.
לדעתי מגלה השקפה זאת חוסר הבנה לגבי מהותו וקווי אופיו היסודיים של הקפיטליזם. אילו היתה הדינמיקה הפנימית של המערכת הכלכלית בארצות שלטון הביורוקרטיה דומה ביסודה לזו של ארצות הקפיטליזם ה"רגיל", אילו היו ההבדלים בין שתי שיטות אלה משניים בלבד – אז היה נכון לכנות אותן באותו שם, ולהבדיל ביניהן רק על ידי תארים שונים: קפיטליזם ממלכתי לעומת קפיטליזם פרטי. אולם לאמיתו של דבר גדולים ההבדלים עד כדי כך, שהשימוש באותו שם עצם לגבי שתי השיטות יכול רק לגרום למיסטיפיקציה.
אם נשווה את האופן שבו מתנהל המפעל הבודד, בית החרושת הבודד, בכל אחד משני המשטרים – נראה כי מבחינה זאת אין הבדל ניכר בין הקפיטליזם לבין המשטר הביורוקרטי. בשני המקרים שולטת הנהלת המפעל על אירגונו הפנימי של המפעל. מטרתה: לסחוט מן הפועלים את המאמץ המרבי, מבלי לתת להם דריסת רגל בהחלטות על אופן ניהול המפעל. ההנהלה היא המטכ"ל של בית החרושת והיא מפקדת על הפועלים באמצעות הייררכיה שלמה של משגיחים ומנהלי עבודה. הפועלים הם החיילים הפשוטים; תפקידם לציית להוראות. תמורת עבודתם מקבלים הפועלים שכר השווה בערכו רק לחלק מערך התוצרת שייצרו. שכר זה מאפשר להם לספק את הצרכים הנחשבים להכרחיים (פחות או יותר). התוצר העודף – כלומר ההפרש בין כלל התוצרת לבין מה שמקבלים הפועלים לצריכתם באמצעות שכר העבודה – נשאר בידי הנהלת המפעל. על עודף זה, ועל השימוש הנעשה בו, אין לפועלים שליטה כלשהי.
אילו היה המושג יחסי-ייצור כולל רק את היחסים הקיימים בתוך כל מפעל ומפעל, אז באמת היה עלינו להסיק כי יחסי הייצור בעולם השני דומים ביסודם לאלה שבעולם הקפיטליסטי; ואז היה נכון להסיק כי בעולם השני קיים מין קפיטליזם.
אולם לאמיתו של דבר כוללים יחסי הייצור גם את הקשרים שבאמצעותם מצטרפים המפעלים הבודדים למערכת שלמה אחת. וכאן קיים הבדל מכריע בין שתי השיטות. בקפיטליזם מהווה כל מוצר קודם כל – סחורה. הכל נקנה ונמכר: לא רק מצרכים לצריכה אישית, אלא גם אמצעי ייצור וגם כוח העבודה עצמו. חילוף החומרים בין מפעל למפעל מתבצע באמצעות השוק, על ידי קנייה ומכירה. במשטר הביורוקרטי, לעומת זאת, לא קיים ייצור כללי זה של סחורות. בשוק מופיעים רק המצרכים המיועדים לצריכה אישית; אבל אמצעי הייצור – שהם החלק הקובע של התוצרת החברתית – אינם נסחרים. הם אינם עוברים על ידי קנייה ומכירה מבעלות אחת לבעלות שנייה, אלא נשארים כל הזמן באותה בעלות ממלכתית. (אמנם, גם במשטר הביורוקרטי רושם כל מפעל בספרי החשבונות שלו את תנועת אמצעי הייצור בינו לבין מפעלים אחרים בתור "קניות ומכירות"; אולם זהו רק עניין של רישום לצורך ניהול החשבונות, ולא מיקח וממכר אמיתיים. גם המחירים הנרשמים בספרי החשבונות אינם נקבעים על ידי המכאניזם הבלתי אישי של השוק, אלא נקבעים הם מראש על ידי הביורוקרטיה בהתאם למטרותיה ולדרישות התוכנית הכלכלית שלה.)
לא כל אמצעי ייצור – אפילו משמש הוא לניצול עבודת הזולת – מהווה הון, קפיטאל. בכדי להיות הון עליו להיות בעל מחיר כספי, להיות ניתן לחליפין; כלומר: עליו להיות סחורה. גם לא כל מוצר הוא קפיטאל – אפילו יוצר הוא על ידי הפועל והופקע ממנו על ידי אדם אחר, המעביד. בכדי להיות הון עליו להיות ניתן למכירה תמורת מחיר. כלומר, שוב: עליו להיות סחורה.
הקפיטליזם נקרא בשם זה לא מפני שקיימת בו עבודה שכירה, אלא קודם כל מפני שאמצעי הייצור העיקריים, והתוצרת המיוצרת על ידי הפועלים בעזרת אמצעי ייצור אלה, מהווים קפיטאל בידי המעביד. במשטר הביורוקרטי לא קיים מצב זה, וכבר משום כך אין הצדקה לקרוא לו "קפיטליזם".
בעל ההון אינו מעוניין במהותה הפיסית של התוצרת המיוצרת במפעלו; לא אכפת לו אם הוא מייצר טרקטורים, או טנקים, או נעליים או אמצעים למניעת הריון. ממילא אינו מתכוון להחזיק את התוצרת במחסניו, אלא למכור אותה. גם כמות התוצרת איננה מעניינת אותו כשלעצמה. מעניין אותו רק הפדיון, המחיר שיקבל כתוצאה ממכירת התוצרת לאחרים. אם פדיון זה עולה במידה מספקת על המחיר ששילם הוא עצמו תמורת המכונות, חומרי הגלם וכוח העבודה המופעלים אצלו – אז הפיק הוא רווח נאה ומילא את ייעודו כקפיטליסט. מצד שני, גם אם מתנהל מפעלו בשיא היעילות הטכנית, ומייצר כמות עצומה של טרקטורים מצוינים, או נעליים נהדרות, אבל איננו מצליח למכור תוצרת זאת במחיר מתאים, והיא נשארת במחסניו כאבן שאין לה הופכין – אז איננו קפיטליסט כהלכה אלא לא-יוצלח. לגבי הקפיטליסט קיימות איפוא שתי בעיות: ראשית, לדאוג לייצור התוצרת במפעלו; ושנית, למצוא לתוצרתו קונים, לממש אותה כהון על ידי מכירתה במחיר שיביא לו רווח כספי.
לגבי הביורוקרטיה השלטת בארצות העולם השני, לא קיימת בעיית המימוש, אלא בעיית הייצור בלבד. (בעיית המימוש קיימת רק ביחס למוצרים הנועדים לייצוא לעולם הקפיטליסטי, אבל אלה ממלאים תפקיד שולי בלבד, ובוודאי אינם קובעים את אופיה היסודי של המערכת הכלכלית.) היא אינה מעוניינת במכירת התוצר הלאומי תמורת כסף, אלא בתוצר זה עצמו בצורתו הפיסית. הביורוקרטיה חייבת לדאוג להפעלת המשק הממלכתי. חלק מן התוצרת הסופית נאלצת היא לתת לפועלים כדי שיוכלו להתקיים ולעבוד; חלק אחר מן התוצרת נחוץ פשוט כדי למלא את מקום חומרי הגלם שהשתמשו בהם בזמן הייצור ואת מקום המכונות שנתבלו. אם אחרי כל זה נשאר עודף – יותר טרקטורים, יותר מכונות וכו' מאשר היו לפני כן – אז הצליחה הביורוקרטיה במטרתה הכלכלית. מעניין אותה לא המחיר שהיא מסוגלת לקבל תמורת התוצר העודף, אלא מהותו וכמותו של העודף הזה מבחינה פיסית.
מן ההבדל היסודי הזה נובעות תוצאות מרחיקות לכת לגבי אופן פעולת המשק בארצות העולם השני, ולגבי עצם אופיים של החיים החברתיים שם – בניגוד לאופן פעולת המשק ולאופי החיים החברתיים בארצות הקפיטליסטיות. אביא כאן רק דוגמאות אחדות.
הקפיטליסט חייב למכור את תוצרתו; ובכדי שיוכל למכור אותה צריכים להיות די אנשים הרוצים ומסוגלים לקנותה. כלומר, הקפיטליסט מעוניין שיהיה במשק כוח קנייה גדול ככל האפשר. אך רוב הצרכנים הם פועלים ובני השכבות העממיות. בעל בית החרושת לנעליים מעוניין מאוד שמספר רב ככל האפשר של אנשים יוכלו להרשות לעצמם זוג נעליים חדש מדי פעם. בעל בית החרושת המייצר מכונות לייצור נעליים אינו מוכר את תוצרתו במישרין לציבור, אלא לבעל בית החרושת לנעליים; אולם זה האחרון לא ירצה לקנות מכונה חדשה ולהרחיב את מפעלו אם אין לו למי למכור נעליים נוספות. לכן, בחשבון אחרון, מעוניין גם בעל המפעל המייצר אמצעי ייצור בקיום כוח קנייה המוני. בכדי שיהיה קיים כוח קנייה כזה, צריך שכרם של הפועלים להיות גבוה. לכן יוצא כי הקפיטליסט מעוניין בכך ששכר הפועלים לא יהיה נמוך מדי, ולא יפגר אחרי גידול היקף הייצור – אחרת לא יהיה לו למי למכור. אבל זהו כמובן רק צד אחד של המטבע.
הצד השני של המטבע הוא, שכל קפיטליסט מעוניין קודם כל להפיק רווחים. מקור הרווחים הקפיטליסטיים הוא ההפרש בין מה שמייצרים הפועלים לבין מה שהם צורכים – זהו התוצר העודף וערכו הכספי הוא הוא הרווח. ככל שגדל השכר, כך קטן הרווח (בהנחה שכל יתר התנאים אינם משתנים). לכן מעוניין כל קפיטליסט ששכרם של כלל הפועלים יהיה גבוה ככל האפשר, ובו בזמן הוא מעוניין לא פחות ששכרם של פועליו-הוא יהיה נמוך ככל האפשר. התוצאה היא, שכל קפיטליסט בפני עצמו נאבק קשות נגד תביעות השכר של פועליו ומשתדל לשלם להם מעט ככל האפשר. אך אם מצליחים הקפיטליסטים יתר על מידה במאבקיהם אלה, הרי שכוח הקנייה של ההמונים מפגר יותר ויותר אחרי היקף הייצור ומתהווה משבר של "עודף ייצור" – אין למי למכור את הסחורה, הרווחים יורדים והמשק נכנס לתקופת קיפאון. זאת אחת מן הסתירות היסודיות של הקפיטליזם, שאין לה פתרון מלא במסגרת המשטר הזה. אבל כתוצאה מהניסיון המר, אחרי סידרת משברים וזעזועים, למד המעמד הקפיטליסטי לנקוט באמצעים מסוימים כדי לרכך את הסתירה הזאת ולרסן את השפעתה. אחת המסקנות שהסיקו לבסוף הקפיטליסטים היא שעליהם להשלים עם מידה מסוימת של עליית שכר, ועם קיום איגודים מקצועיים התובעים העלאה כזאת. המעמד הקפיטליסטי בכללותו מצפה שכל קפיטליסט וקפיטליסט יוותר קצת על האינטרס האישי שלו (שהשכר במפעלו יהיה נמוך ככל האפשר) למען האינטרס המשותף של המעמד הזה בכללותו (שהשכר במשק כולו לא יפגר יותר מדי אחרי הייצור).
ברור שגם ויתור חלקי זה לא ניתן על ידי המעבידים "בהתנדבות". הוא נכפה עליהם על ידי מאבק עקשני וממושך של הפועלים. אולם חשוב לציין כי בדיעבד הבינו המעבידים – ובמיוחד הבינו המדינאים הבורגניים, אשר תפקידם הוא לייצג את האינטרס הכללי של מעמדם, ולאו דווקא את האינטרס הפרטי של מעביד זה או אחר במקרה שהוא מתנגש עם טובת כלל המעבידים – שיוכלו הם להפיק תועלת מקיום איגודים מקצועיים הנאבקים על העלאת שכר. במקום לנסות ולשבור לחלוטין את תנועת הפועלים ואת איגודיהם המקצועיים, הבינו לבסוף הקפיטליסטים כי כדאי להם להתפשר עם מנהיגי התנועה הזאת, "לקנות" אותם בדרכים שונות, לשחד אותם בהטבות גלויות ומוסוות, בכדי שלא יעלו תביעות שכר גבוהות מדי, "מוגזמות".
פשרה כזאת, בין מעמד בעלי ההון לבין הבונצים של האיגודים המקצועיים קיימת עתה ברוב הארצות הקפיטליסטיות המפותחות. ושוב נדגיש: פשרה זאת מתבססת על לחץ מאבק הפועלים מצד אחד, ועל האינטרס הכללי של מעמד בעלי ההון מצד שני.
בעולם השני, לעומת זאת, שונה התמונה במידה ניכרת מאוד. לביורוקרטיה השלטת שם אין כל צורך למכור את התוצר הלאומי בשוק. אין לה כל עניין בכך שכוח הקנייה יהיה גבוה. לא מאיים עליה שום משבר של "עודף ייצור" ולכן מעוניינת היא למנוע עד כמה שאפשר כל עליית שכר. אין היא מבקשת להתפשר עם מאבק הפועלים, אלא מנסה עד כמה שאפשר לשבור אותו. זאת אחת הסיבות לכך שבארצות העולם השני מופעלים נגד מעמד הפועלים אמצעי דיכוי חריפים יותר מאשר ברוב הארצות הקפיטליסטיות.
בארצות הקפיטליסטיות נוקטים המעבידים לעיתים קרובות אמצעי דיכוי נגד שביתות. אולם מידה מסוימת של מאבק פועלי להעלאת שכר נחוצה לשם המשך עצם קיומו של הקפיטליזם. זאת אחת הסיבות לכך שבארצות אלה קיים חופש שביתה מסוים ואין מדכאים כל שביתה באכזריות. אולם בארצות הביורוקרטיות אין מאבקם של הפועלים להעלאת שכרם ממלא תפקיד מעין זה. אין הוא נחוץ לשם המשך קיומו של המשק הביורוקרטי. מבחינת הקפיטליסטים שביתות הן "רע הכרחי"; אך מבחינת הביורוקרטיה השלטת בעולם השני, שביתות הן רע בלתי הכרחי (לפחות בלתי הכרחי מבחינה כלכלית). לכן מהווה השביתה בארצות העולם השני "פשע" חמור הרבה יותר מאשר ברוב הארצות הקפיטליסטיות, וכל ניסיון להתארגנות עצמית של הפועלים נתקל שם מיד בדיכוי ברוטאלי יותר.
הבדלים אחרים בין החיים בעולם השני לבין אלה בעולם הקפיטליסטי נובעים גם הם מאותה סיבה יסודית. למשל, בארצות הקפיטליזם ממלאת "תעשיית הפרסומת" תפקיד חיוני מבחינה כלכלית והיא מייצגת חלק נכבד מכלל המאמץ המשקי. ידוע גם כיצד משפיעה הפרסומת על עצם איכות החיים בארצות הרכושניות המפותחות. העניין אינו רק בכך שחלק עצום מהמאמץ החברתי מבוזבז על פרסומת. הפרסומת גם מטמטמת את בני האדם, מנצלת באופן המתועב ביותר את יצריהם וחולשותיהם, דוחפת אותם למרוץ שגעוני אחרי מצרכים שאינם מביאים תועלת אמיתית ולעתים מביאים אף נזק ממש. והנה, בארצות העולם השני אין הפרסומת ממלאת כל תפקיד, משום שאינה נחוצה לקיום כלכלתן. ארצות אלה פטורות ממחלת הפרסומת ומאורח החיים והערכים המעוותים, אותם יוצרת ומעודדת הפרסומת במערב.
והרי דוגמה חשובה יותר: המלחמה והמיליטריזם טבועים בעצם טבעו של הקפיטליזם. המלחמה נחוצה לו מסיבות שונות, שאחת החשובות ביניהן היא הצורך להשיג שווקים נרחבים. תעשיית החימוש מהווה גם גורם הנחוץ לריכוך הסתירות הטבועות במשק הקפיטליסטי: תוצרתה של תעשייה זאת נמכרת למדינה, ולא לציבור הצרכנים, ולכן יכולה היא לשגשג גם כאשר מפגר כוח הקנייה של ההמונים אחרי היקף הייצור. תעשיית החימוש מהווה איפוא גורם מייצב בכלכלה הקפיטליסטית, ואילו הכלכלה הביורוקרטית איננה זקוקה לשם המשך קיומה, לא למלחמות ולא לתעשיית החימוש. אינני מתכוון לטעון כי הביורוקרטיה השלטת שם היא בהכרח רודפת שלום ואינה עוסקת במלחמות ובמרוץ החימוש. אולם עיסוקים צבאיים אלה נובעים אצלה מתוך סיבות ומניעים פוליטיים בעיקר, ואינם טבועים עמוק בעצם מהותה של המערכת הכלכלית הביורוקרטית.
ולסיומו של דיון זה בהבדלים בין הקפיטליזם לשיטה הביורוקרטית ברצוני להזכיר עניין נוסף, שהוא בעל חשיבות מרכזית בניתוח המרכסיסטי. אחד מהרעיונות המעמיקים ביותר של מרכס מצביע על התכונה המבדילה את הקפיטליזם באופן מהותי מכל משטרי הדיכוי המעמדי שקדמו לו. במשטרים הקודמים היו יחסי הכפיפות בחברה בין-אישיים בעיקרם. כלומר, יחסי הגומלין החברתיים היו יחסים ישירים בין אדם לאדם. למשל, אחד הוא אדון, והשני – עבדו. או אחד הוא פיאודל והשני – צמית הכפוף לו. ואילו בקפיטליזם המצב שונה עד מאוד:
"התלות ההדדית והאוניברסלית של יחידים הנשארים אדישים זה לזה היא המהווה את הרשת החברתית האוגדת אותם יחד. האחיזה החברתית מתבטאת בערך החליפין, אשר רק בו הופכת תוצרתו או פעילותו של היחיד להיות פעילות או תוצרת בשבילו. מוטל עליו לייצר מוצר כללי: ערך חליפין או – בצורתו המבודדת והייחודית – ממון. מצד שני, שלטונו של כל יחיד על פעילותם של אחרים או על העושר החברתי קיים אצלו כבעל ערך חליפין. מתוך כך נושא הוא בכיסו גם את שלטונו על החברה וגם על קשריו איתה…
"אופיה החברתי של הפעילות, וצורתו החברתית של המוצר, וכן גם חלקו של היחיד בייצור, באים כאן (בקפיטליזם – מ.מ.) בניגוד ליחידים כמשהו נוכרי וחומרי: העניין אינו בהתנהגותם של אנשים אחדים כלפי אחרים, אלא בהיותם כפופים ליחסים הקיימים ללא תלות בהם, והנובעים מהתנגשותם ההדדית של יחידים אדישים זה לזה. החליפין הכלליים של פעילויות המוצרים, חליפין שהפכו לתנאי חיים לכל יחיד ולקשר הקושר את היחידים זה לזה, נראים להם כמשהו זר ובלתי תלוי בהם, כמין חפץ.
"באמצעות ערך החליפין הפכו היחסים החברתיים בין היחידים להיות קשרים חברתיים בין חפצים חומריים; השלטון האישי נהפך לשלטון חומרי".
לפיכך מגדיר מרכס את היחסים החברתיים במשטרים שקדמו לקפיטליזם כ"יחסים של תלות אישית". ואילו לקפיטליזם אופיינית "אי תלות אישית המבוססת על תלות חומרית". (לשם השלמות אצטט כאן גם את הגדרת מרכס ליחסים בחברה הסוציאליסטית העתידה: "אינדיבידואליות חופשית, המבוססת על התפתחותם האוניברסלית של היחידים ועל שליטתם של יצרנותם הקהילתית והחברתית, אשר הפכה להיות כוחם החברתי".)
לצורך העניין שבו אנו דנים, חשובה הבחנתו של מרכס בין הקפיטליזם, שבו לובשת השליטה החברתית צורה של חפצים, לבין כל המשטרים המעמדיים האחרים, שבהם השליטה החברתית מופיעה במישרין כשליטה של אדם באדם: "אם נשלל מן החפצים כוח השליטה החברתית, הרי ששליטה זאת יכולה להתבצע רק על ידי אנשים על אנשים".
המובאות דלעיל לקוחות מעבודתו של מרכס הידועה בשם "גרונדריסה דר קריטיק דר פוליטישן אויקונומי", שהיא עמוד התווך של יצירתו כולה. בעבודה זאת, וכן גם בעבודות אחרות, מבסס מרכס את ניתוח השיטה הקפיטליסטית על נקודת מוצא זאת: הקפיטליזם הוא שיטה בה לובשים כל מוצרי עבודת האדם צורת ערך חליפין, צורת סחורות.
אם נשתמש באבן בוחן חשובה זאת של מרכס, הרי ברור שאת המשטר השורר בעולם השני אין כל אפשרות להגדיר כ"קפיטליזם", כי בשיטה הביורוקרטית לא קיים ייצור סחורות כללי, שהוא התכונה היסודית ביותר של הקפיטליזם.
אגב, דווקא העובדה שבחברה הקפיטליסטית לובשים יחסי הדיכוי החברתיים צורה חומרית, צורת חפצים כביכול, היא הגורמת לכך שמהותו החברתית האמיתי של הדיכוי נוטה להיות נסתרת מעיניהם של בני האדם. הם חשים אמנם במצוקה ובדיכוי, אולם קשה להם מאוד להצביע בדיוק על מהותם ומקורם של אלה. למשל, הפועל המוצא את עצמו מובטל בתקופת משבר כלכלי, אינו יכול להצביע על מישהו מסוים האחראי לסבלו. המשבר מופיע כמין "תופעת טבע" המתרחשת כתוצאה מפעולת "כוחות השוק", כלומר מפעולתם של חפצים כביכול, ולא של אדם זה או אחר. מיסטיפיקציה כזאת אינה קיימת באותה מידה בחברות שבהן יחסי השליטה הם אישיים ישירים. העבד יודע תמיד בדיוק נמרץ את מי להאשים בסבלו. ומכיוון שהדיכוי החברתי הקפיטליסטי הוא מוסווה באופן יחסי, יכולה השיטה הקפיטליסטית "להרשות לעצמה" מידה גדולה יותר של חירות פוליטית. לעומת זאת, נאלצות השיטות המעמדיות האחרות להישען על דיכוי פוליטי הרבה יותר גלוי וגס. כלל זה חל גם על השיטה הביורוקרטית.
תפקידה ההיסטורי של השיטה הביורוקרטית
הטרוצקיסטים, ובייחוד האורתודוקסים שביניהם, נוהגים לומר כי השיטה הקיימת בעולם השני היא "צורת מעבר בין קפיטליזם לסוציאליזם". לדעתי מוטעית דעה זאת ביסודה.
אמנם נכון כי נמצאים בשיטה זאת כמה קווי אופי של הקפיטליזם (התבססות על ניצול עבודה שכירה, צורה קפיטליסטית של האירגון הפנימי בבתי החרושת וכו') ומצד שני יש בו קווי אופי דומים לסוציאליזם – בעיקר: אי קיום בעלות פרטית על אמצעי הייצור, אי קיום שוק סחורות כללי, וקיום תכנון כלכלי). אולם אין פירוש הדבר שמשטר זה מהווה מין יצור כלאיים בין קפיטליזם לסוציאליזם.
הדיבורים על השיטה הביורוקרטית כ"צורת מעבר" נובעים בעיקר מן התפישה המוטעית כאילו מסודרים המשטרים החברתיים השונים בהיסטוריה האנושית לאורך קו ישר אחד, ומהווים כביכול שלבים-שלבים של איזה סולם. תפישה פשטנית זאת מביאה את בעליה לטעון בערך כך: "השיטה הקיימת בעולם השני איננה סוציאליסטית ומצד שני איננה גם קפיטליסטית. מהו איפוא מקומה בסולם ששלביו הם: חברה שבטית פרימיטיבית – חברת בעלי עבדים – פיאודליזם – קפיטליזם – סוציאליזם? היכן היא נכנסת בסידרה ישרה זאת? ברור שאי אפשר להכניס אותה בין פיאודליזם לקפיטליזם, כי אז היה יוצא שהקפיטליזם הוא מבחינה היסטורית שיטה יותר מפותחת ומתקדמת מן השיטה ההיא, ואולי היתה מתחייבת גם המסקנה שבכדי להגיע מן השיטה הביורוקרטית לסוציאליזם חייבים תחילה לעבור דרך השלב הקפיטליסטי; אך ברור שמסקנות אלה אינן אלא הבל הבלים. לכן נשארת רק אפשרות אחת: השיטה הביורוקרטית נמצאת בין הקפיטליזם לבין הסוציאליזם, ומבחינה היסטורית היא צורת מעבר ביניהם".
אולם זוהי צורת מחשבה מכאנית ביותר, והשאלה שחייבים אנו לשאול איננה מה מקומה של השיטה הביורוקרטית באיזה סולם היסטורי אחיד ומוכן מראש; אלא איזו פונקציה היסטורית, איזה תפקיד היסטורי, מילאה וממלאת שיטה זאת בארצות שבהן היא קיימת.
לשם מניעת אי הבנה ברצוני להדגיש כי בדברי על תפקידו ההיסטורי של משטר נתון אינני מתכוון לומר שההיסטוריה האנושית מתנהלת לפי איזו תוכנית מדוקדקת וערוכה מראש, בהתאם לסידרה ישרה של תפקידים קבועים הבאים זה אחר זה. כוונתי רק לומר כי התצורות החברתיות אינן משהו שרירותי. כדברי מרכס: "בני האדם עושים את ההיסטוריה של עצמם, אולם אין הם עושים אותה כרצונם; אין הם עושים אותה בנסיבות שהם עצמם בוחרים בהן, אלא בנסיבות הנקרות להם במישרין, הנתונות ונמסרות על ידי העבר". ולפיכך אין משטר חברתי יכול לבוא לעולם ולהתקיים בו, אלא אם כן ממלא הוא איזה צורך שהורגש אותה שעה, עונה על איזו בעיה שהעמידה המציאות על הפרק באותו מומנט היסטורי.
אגב, ייתכן מאוד כי אותו צורך יכול להתמלא, אותה בעיה יכולה להיפתר, לא רק בדרך אחת, אלא בדרכים אלטרנטיביות אחדות. מבחינה זאת אין הכרח גמור בהיסטוריה האנושית, אולם גם אם קיימים פתרונות שונים, אין הם שרירותיים.
ברצוני להציע עתה בקצרה תשובה לשאלה בדבר תפקידו ההיסטורי של המשטר הביורוקרטי.
הקפיטליזם לא התפתח בקצב שווה בכל העולם. מסיבות שונות, שלא כאן המקום להיכנס אליהן, מצאו את עצמן ארצות אירופה המערבית וצפון אמריקה במצב שבו יכלו לבצע את "ההצבר הראשוני" של עושר מסחרי וחקלאי, שהוא תנאי הכרחי להתפתחות מהירה ומוצלחת של השיטה הקפיטליסטית. בשלב מסוים נוצר מצב שבו "המקומות הטובים כבר תפוסים", והארצות שהתפתחותן החלה מאוחר יותר נדחקות אחורנית על ידי התחרות מצד הארצות שהתפתחו לפניהן. זוהי תחרות בלתי שווה ביותר, ולארצות הפחות מפותחות אין סיכוי לעמוד בה. (הארץ החשובה האחרונה שהצליחה "לתפוס את הרכבת הקפיטליסטית" היתה יפן. היא עשתה זאת ממש "ברגע האחרון", בסוף המאה ה-19 – וגם זאת רק בזכות תנאים פוליטיים מיוחדים, ותוך נקיטת צעדים דרסטיים ביותר. אחרי יפן לא הצליחה אף ארץ אחת לחזור על אותו מבצע).
בארצות המפגרות נוצר איפוא מצב שבו לא היה הקפיטליזם מסוגל לצמוח בהן ולבצע את תיעושן ופיתוחן. ארצות אלה נעמדו בפני הברירה ההיסטורית: או להישאר בתחום השוק הקפיטליסטי העולמי, שבו יהיו הן מנוצלות על ידי הארצות הקפיטליסטיות המפותחות, באופן שהפער ילך ויגדל, ויונצח פיגורן הכלכלי – או לחרוג מן השוק הקפיטליסטי, לבצע מהפכה חברתית פנימית ולהגשים את תיעושן ופיתוחן בשיטה כלכלית-חברתית אחרת. שיטה זו איננה קפיטליסטית אבל בכל זאת מתיישבת עם דרישות הטכנולוגיה התעשייתית.
השיטה הסוציאליסטית מסוגלת ללא ספק לתת פתרון – במסגרת עולמית – לבעיית הארצות הנחשלות. אולם בינתיים, עוד לפני הקמת השיטה הסוציאליסטית העולמית, מצאה ההיסטוריה דרך אחרת (הרבה פחות "סימפאטית") לביצוע תיעושן ופיתוחן של הארצות שאיחרו את הרכבת הקפיטליסטית.
זוהי השיטה הביורוקרטית. תפקידה ההיסטורי הוא לבצע בארצות שאיחרו להתפתח משימות דומות לאלה שביצע הקפיטליזם בארצות המפותחות. אין היא "צורת מעבר" כלל, אלא שיטה מיוחדת בפני עצמה – בלתי קפיטליסטית, אך מקבילה לקפיטליזם מבחינה היסטורית.
הקמת שיטה ביורוקרטית אינה יכולה לבוא סתם כך, בדרך הדרגתית, בארץ מפגרת הנמצאת בתחום השוק הקפיטליסטי העולמי. היא יכולה לקום רק בעקבות מהפכה חברתית פנימית או זעזוע גדול דומה. בארצות אחדות (למשל רוסיה וקובה) צמחה השיטה הביורוקרטית לאחר שהתחוללה מהפכה סוציאליסטית או בעלת מטרות סוציאליסטיות, ולאחר שמהפכה זאת התנוונה כתוצאה מהיתקלות בקשיים שונים – פנימיים וחיצוניים, אובייקטיביים וסובייקטיביים (לא כאן המקום להיכנס לניתוח קשיים אלה). בארצות אחרות הוכנסה השיטה הזאת באמצעות כיבוש צבאי.
הצד השווה בכל הארצות הללו הוא, שהשיטה הביורוקרטית מסוגלת לבצע בהן את תפקידי התיעוש והפיתוח הראשוניים. אולם ברגע שהושגה דרגה מסוימת של פיתוח ותיעוש, נתקלת השיטה בסתירות ובקשיים הולכים וגוברים הנובעים מעצם מהותה. קשיים אלה הם מיוחדים לשיטה הביורוקרטית ואופייניים לה, ואינם אותם קשיים וסתירות הקיימים בשיטה הקפיטליסטית. לא אוכל להיכנס כאן לדיון במהות הסתירות הפנימיות של השיטה הביורוקרטית; הקורא המעוניין יוכל למצאו דיון כזה במכתב הגלוי של קורון ומודז'לבסקי. אציין רק שסתירות אלה מעמידות על הפרק בארצות העולם השני את המהפכה הבאה, העתידה להיות מהפכה סוציאליסטית ממש.
מי יותר גרוע?
לדיון במשטר ארצות העולם השני יש השלכה פוליטית חשובה. כל הזרמים הסוציאליסטיים המהפכניים שדעותיהם נדונו במאמר זה מאוחדים בדבר אחד: אף אחד מהם אינו אוהד לא את הקפיטליזם ולא את המשטר הביורוקרטי. אולם לעתים קרובות מועלית השאלה: איזה משני משטרים אלה גרוע יותר?
אין זאת שאלה אקדמית כלל וכלל. היא עולה בכל מקרה שפורצת מלחמה בין ארץ קפיטליסטית לבין ארץ ביורוקרטית, או שפורץ סכסוך בינלאומי חריף אחר בין ארצות כאלה. בדורנו היו שלוש מלחמות גדולות מסוג זה: מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם; ומלבדן היו עוד שורת סכסוכים חריפים קטנים ביותר, בין מזוינים ובין בלתי מזוינים.
בעלי הנוסח "מדינת פועלים מנוונת", הרואים את המשטר הביורוקרטי כצורת מעבר בין הקפיטליזם לסוציאליזם, מסיקים מנוסחותיהם את המסקנה שהמשטר הזה "מתקדם יותר" מן הקפיטליזם, ולכן יתמכו הם תמיד בכל ארץ מארצות העולם השני בכל סכסוך נגד ארץ קפיטליסטית.
לעומתם סבורים בעלי נוסחת "הקפיטליזם הממלכתי" כי אין שום צידוק לתמוך בסוג אחד של קפיטליזם נגד סוג שני – שניהם גרועים במידה שווה, ומה לנו שנכניס את ראשינו בריב בין הנחש לצפעוני? אמנם, רבים מבעלי דעה זאת נגררו עם הגל הגדול של אהדה לווייטנאם, שהציף את השמאל המהפכני, והם מתרצים בנימוקים שונים את חוסר העקביות שגילו בכך.
אך עם מי הצדק? איזה משני המשטרים גרוע מחברו? לדעתי טועים בעלי שתי הנוסחאות גם יחד בכך שהם מנסים לענות על שאלה זאת מתוך נקודת המוצא של "מידת הקידמה" של משטר אחד בהשוואה לחברו.
שגיאה גדולה היא לחשוב שבסכסוך בינלאומי על הסוציאליסט לתמוך באותו צד שמשטרו "מתקדם" יותר. נקודת המוצא הנכונה להערכת סכסוכים בינלאומיים היא נקודת המוצא הגלובאלית, הבינלאומית; השאלה אינה "איזה משטר מתקדם יותר", אלא "איזה משטר מהווה אויב גדול ומסוכן יותר של המהפכה הסוציאליסטית העולמית?"
מבחינה זאת יש, לדעתי, הבדל ניכר בין שני המשטרים: הקפיטליזם האימפריאליסטי גרוע מאשר המשטר הביורוקרטי.
הסיבה העיקרית לכך היא אותה תכונה אופיינית למשטר הביורוקרטי שעליה דובר לעיל: כלכלתו איננה כלכלת שוק, ולכן לא טבוע בו אותו צורך פנימי עמוק להשתלט על העולם כולו ולפרוש את רשתו על כל פינות תבל. לא טבועה בו אותה מידה של תוקפנות יסודית שהיא חלק בלתי נפרד מן השיטה הקפיטליסטית בת זמננו.
הנני רחוק מאוד מללמד סניגוריה על מדיניות החוץ של ברית המועצות. היא מנהלת ללא ספק מדיניות כוח של מעצמה גדולה. היא גם אינה בוחלת בניצול כלכלי של ארצות הכפופות לה; לכך, אגב, אין שום קשר הכרחי עם קפיטליזם דווקא, שהרי כל המעצמות הגדולות בהיסטוריה שדדו את עושר הארצות הכפופות להן. אולם במקרה של ברית המועצות אין ניצול זה הכרח פנימי של השיטה החברתית הקיימת בה; הוא מתבצע רק "דרך אגב", כתופעת לוואי. לברית המועצות אין שום מניע פנימי עמוק שידחוף אותה לצאת למלחמה הרחק מגבולותיה בכדי לכבוש ולנצל איזו ארץ בצד השני של כדור הארץ. אין זה מקרה שלארצות הברית יש מלחמת וייטנאם, ולברית המועצות אין "וייטנאם" משלה.
אכן, לברית המועצות יש מניעים פוליטיים וצבאיים להקיף את עצמה בחגורת הגנה של ארצות כפופות לה. בוודאי שיש לתמוך במאבק עמי הארצות הללו – כמו צ'כוסלובקיה – למען שחרורן מעול זה. אך אין זה סותר את העובדה כי לברית המועצות אין שום מניע פנימי עמוק להתערב בכוח נגד כל מהפכה סוציאליסטית שתפרוץ מחוץ לסביבתה המיידית. לארצות הברית, לעומת זאת, יש ויש מניע כזה.
בכדי להבין את ההבדל, די לנו להתבונן במעורבות שתי מעצמות העל באזורנו. ברור כי שתיהן גם יחד ממלאות כאן תפקיד שלילי, אך בשום פנים לא באותה מידה. אין ספק כי האימפריאליזם האמריקאי הוא האויב העיקרי של המהפכה הסוציאליסטית באזורנו.
ייחדתי כאן את הדיבור על ברית המועצות, דווקא משום שהיא הדוגמה הפחות "סימפטית" של ארץ בעלת משטר ביורוקרטי. על אחת כמה וכמה שארצות ביורוקרטיות אחרות, "סימפטיות" יותר, אינן אויבות המהפכה הסוציאליסטית העולמית באותה מידה כמו הארצות הקפיטליסטיות.
לכאן יש להוסיף נימוק שני, חשוב פחות אך לא נטול ערך: העובדה כי מסיבות היסטוריות ידועות וברורות נאלצת הביורוקרטיה השלטת בעולם השני להתיימר כי היא "סוציאליסטית" ולשלם מס שפתיים לסוציאליזם. עם כל הציניות הרבה שיש בהתחפשות זאת, הרי עשוי גורם אידיאולוגי זה לרסן במידה מסוימת את הפעולה הקונטר-מהפכנית של ארצות העולם השני בזירה הבינלאומית. גם לאידיאולוגיה – ואפילו לאידיאולוגיה מזויפת – יש משקל לא מבוטל.
השיקולים הללו מובילים בנקודה זאת למסקנה פוליטית שאיננה רחוקה ביותר מזאת שמגיעים אליה הטרוצקיסטים – אם כי מתוך נימוקים שונים לגמרי. אולם, בניגוד לטרוצקיסטים, אינני מציע לקבוע מסמרות בנוסח "הגנה ללא תנאי על ברית המועצות". מספיק, לדעתי, לציין כי מבחינה בינלאומית מהווה הקפיטליזם אויב גדול ומסוכן יותר למהפכה הסוציאליסטית מאשר המשטר הביורוקרטי, ומכאן ואילך יש לשפוט כל מקרה ומקרה לגופו, לפי תנאיו המיוחדים.
השיקול האומר שהשיטה הקפיטליסטית העולמית מהווה אויב גרוע ומסוכן יותר למהפכה הסוציאליסטית העולמית מאשר השיטה של העולם השני – זהו שיקול כללי ביותר (ולכן גם מופשט במידת מה), הנועד לענות על השאלה הכללית והמופשטת "איזו עמדה יש לנקוט במקרה של סכסוך גלובאלי בין העולם הראשון לבין העולם השני".
אולם בכל מקרה קונקרטי, ספציפי, של סכסוך גלובאלי, יש להתחשב גם בשיקולים מיוחדים הנוגעים בסכסוך קונקרטי זה לגופו. למשל, את המלחמה הקיימת עתה בין ארצות הברית לבין צפון-וייטנאם אין לראות כאילו היתה רק (או אפילו בעיקר) סכסוך בין הקפיטליזם לבין העולם השני. למעשה, מהווה מלחמה זאת בעיקר השלכה והרחבה של מלחמת השחרור המהפכנית של העם בדרום-וייטנאם; ומן העובדה הזאת נובעות מסקנות ברורות לגבי העמדה שעל הסוציאליסטים לנקוט בה בסכסוך הווייטנאמי.
במלים אחרות: לדעתי יש לדחות את הגישה המנסה לקבוע עמדה בסכסוכים בינלאומיים לפי "מידת הקידמה" של המשטר הפנימי השורר בצד זה או אחר (בנוסח "ברית המועצות היא מדינת פועלים, ולכן משטרה מתקדם יותר מן הקפיטליזם ומשום כך יש לתמוך בה במקרה של סכסוך מזוין בינה לבין המערב"). במקום זה יש לנקוט בשיקול גלובאלי אחד ("המשטר הקפיטליסטי הוא האויב הראשון במעלה של המהפכה הסוציאליסטית בזירה העולמית, ולעומתו מהווה המשטר הביורוקרטי אויב מסוכן פחות") ובנוסף לזה יש לנקוט בכל מקרה גם בשיקולים מיוחדים הנוגעים למקרה זה לגופו.
