עשרת הימים שזיעזעו את העולם – ג'ון ריד

מר ליאנוזוב היה תקיף בדעתו כי יקרה אשר יקרה, אסור לסוחרים וליצרנים להרשות את קיומם של ועדי העובדים בבתי החרושת, או לשתף באיזו מידה שהיא את הפועלים בניהול התעשייה.

– – –

חלק גדול ממעמדות בעלי הרכוש העדיפו את הגרמנים על פני המהפכה – ואפילו על פני הממשלה הזמנית – ולא היססו להודות בכך. בבית הרוסי שבו התגוררתי, דיברו כמעט תמיד בשעת הארוחות על בואם של הגרמנים, אשר יביאו עמהם "חוק וסדר"… ערב אחד ביליתי בבית סוהר מוסקבאי. בעת שתיית התה שאלנו את אחד-עשר האנשים שישבו מסביב לשולחן במה הם בוחרים – ב"וילהלם או בבולשביקים". ועשרה נגד אחד בחרו בווילהלם…

– – –

באווירה זו של שחיתות, של חצאי אמיתות מבעיתים, נשמע צליל ברור אחד, יום יום – קולם המתחזק והולך של הבולשביקים: "כל השלטון לסובייטים! כל השלטון לידי נציגיהם הישירים של מיליוני הפועלים, החיילים והאיכרים. אדמה, לחם, קץ למלחמה סרת הטעם, קץ לדיפלומטיה החשאית, לספסרות, לבוגדנות… המהפכה נתונה בסכנה, ועמה נתונות בסכנה שאיפות העמים בכל רחבי תבל!"

– – –

כמו בכל תקופה דומה, התנהלו חיי היומיום בעיר מתוך התעלמות רבה ככל האפשר מן המהפכה. המשוררים כתבו שירים – רק לא על המהפכה. הציירים הריאליסטיים ציירו תמונות מן ההיסטוריה הרוסית של ימי הביניים – הכל, חוץ מהמהפכה. גבירות צעירות מערי השדה באו לעיר הבירה ללמוד צרפתית ולפתח את קולותיהן, והקצינים הצעירים, יפי התואר והעליזים, לבשו את ה"באשליקים" הארגמניים שלהם, המעוטרים זהב, ואת חרבותיהם הקווקאזיות המקושטות ושוטטו באכסדרות של בתי המלון. נשי המעמד הביורוקרטי הנמוך הלכו לפנות ערב לשתות תה, אשה בבית רעותה, כשכל אחת מהן נושאת בידונית שלה קופסת סוכר עשויה זהב או כסף, או משובצת יהלומים, וחצי כיכר לחם; וכולן ייחלו לצאר שישוב אל כיסאו, או לגרמנים שיבואו, או לכל דבר אחר שיפתור את בעיית המשרתים… בתו של אחד מידידי באה הביתה באחד הימים אחר הצהריים אחוזה היסטריה, משום שנהגת החשמלית כינתה אותה "חברה"!

על כל סביבותיה היתה רוסיה הגדולה אחוזה צירי לידה, יולדת עולם חדש. המשרתים, שנהגו להתייחס אליהם כמו אל בעלי חיים ולשלם להם פרוטות, הלכו ונעשו עצמאיים. זוג נעליים עלה למעלה ממאה רובל. וכיוון ששכרן הממוצע היה כ-35 רובל לחודש, סירבו המשרתות לעמוד בתורים ולבלות את נעליהן. יתר על כן, ברוסיה החדשה רשאי היה כל אדם להצביע; הוצאו לאור עיתוני פועלים, שפירסמו דברים חדשים ומרעישים; קמו הסובייטים והיו האיגודים המקצועיים. ה"איזבושצ'יקים" (עגלוני הכרכרות) היה להם איגוד מקצועי; ואף הם היו מיוצגים בסובייט של פטרוגראד. המלצרים ושמשי המלון היו מאורגנים וסירבו לקבל דמי שתייה. על קירות המסעדות נתלו שלטים, שהודיעו: "כאן אין לוקחים דמי שתייה", או, "העובדה שאדם מתפרנס על הגשה לשולחן אינה סיבה להעליבו על ידי מתן דמי שתייה".

בחזית ניהלו החיילים מאבק נגד קציניהם ולמדו את תורת הממשל העצמי באמצעות ועדיהם. בבתי החרושת רכשו אותם אירגונים רוסיים מיוחדים במינם, ועדי בתי החרושת והסדנאות, ניסיון וכוח והכרת שליחותם ההיסטורית מתוך מאבק עם המשטר הישן. כל רוסיה היתה לומדת לקרוא, וקוראת – בענייני מדיניות, כלכלה, היסטוריה – משום שהעם רצה לדעת… בכל עיר, ברוב העיירות, לאורך החזית, היה לכל סיעה פוליטית עיתון משלה, ולעתים אף עיתונים אחדים. מאות-אלפי חוברות הופצו על ידי אלפי אירגונים וזרמו אל יחידות הצבא, אל הכפרים, אל בתי החרושת, אל הרחובות. הצימאון להשכלה, שדוכא זמן כה רב, פרץ עם המהפכה ונהפך לבולמוס של התבטאות. מ"מכון סמולני" לבדו יצאו בכל יום, בששת החודשים הראשונים, טונות, קרונות מלאים, רכבות מלאות של חומר קריאה כדי להשביע את הארץ. רוסיה ספגה את חומר הקריאה כמו שאדמה צחיחה סופגת מים, בלי שתרווה. ולא היו אלה אגדות, היסטוריה מסולפת, סיפורי דת קלושים וספרות זולה וקלוקלת – אלא תיאוריות חברתיות וכלכליות, פילוסופיה, יצירותיהם של טולסטוי, גוגול וגורקי…

והנה שטף הדיבור, אשר לעומתו היה "שיטפון הנאום הצרפתי" של קארלייל קילוח דק בלבד (רמז לספרו של קארלייל על המהפכה הצרפתית). הרצאות, ויכוחים, נאומים – בתיאטרונים, בקרקסים, באולמי בתי ספר, במועדונים, בחדרי האסיפות של הסובייטים, במרכזי האיגודים, בקסרקטינים…. אסיפות בחפירות בחזית, בכיכרות הכפרים, בבתי החרושת… מה נפלא המראה של "פוטילובסקי זאבוד" (בית החרושת הפוטילובי), הפולט את ארבעים אלף פועליו כדי להאזין לסוציאל-דמוקרטים, לסוציאליסטים-רבולוציונרים, לאנרכיסטים, לכל אדם שיש בפיו לומר דבר וככל שיארכו הדברים! במשך חודשים היתה כל קרן רחוב בפטרוגראד ובכל רחבי רוסיה במת נאומים ציבורית. ברכבות ובחשמליות היה מתלקח מניה וביה ויכוח, תמיד ובכל מקום…

– – –

חציתי את הנהר כדי להגיע אל ה"צירק מודארן", אל אחת מאסיפות העם הגדולות, אשר נערכו בכל רחבי העיר, כשמספר משתתפיהן הולך וגדל מדי לילה. ספסליו של האמפיתיאטרון החשוב והקודר, המואר בחמש מנורות זעירות התלויות על חוטי ברזל דקים, היו מלאים מן הזירה ועד לגג ממש – חיילים, מלחים, פועלים, נשים; כולם מקשיבים כאילו כל חייהם תלויים בדבר. חייל היה נואם, חייל מן הדיביזיה ה-548:

"חברים", צעק וצער אמת נשקף בפניו הרזות ובתנועות הייאוש שלו, "העומדים בראש תובעים מאיתנו תמיד קורבנות נוספים, בשעה שאלה אשר אינם חסרים כלום אין פוגעים בהם.

"אנו נלחמים בגרמניה. האם נזמין גנרלים גרמנים לשרת במטה שלנו? והנה, אנו נלחמים גם בקפיטליסטים ובכל זאת אנו מזמינים אותם אל הממשלה שלנו…

"החייל אומר: 'הראו לי לשם מה אני נלחם. כדי לכבוש את קונסטנטינופול, או בעד רוסיה חופשית? האם למען הדמוקרטיה, או למען השודדים הקפיטליסטים? אם תוכלו להוכיח לי שאני מגן על המהפכה, מוכן אני לצאת להילחם גם מבלי שעונש מוות יאלצני לעשות כך'.

"כשהאדמה תהיה שייכת לאיכרים ובתי החרושת – לעובדים, והשלטון לסובייטים – או אז נדע כי יש לנו דבר להילחם עליו, ואנו נילחם עליו!"

– – –

לעומת כל אלה עמד רצונו הבלתי מגובש של הפרולטריון – הפועלים, החיילים הפשוטים והאיכרים העניים. סובייטים מקומיים רבים כבר היו בולשביסטיים; כך היו גם האירגונים של פועלי התעשייה, ועדי בתי החרושת והמפעלים; וכן האירגונים המתמרדים של הצבא והצי. בכמה מקומות כינסו המוני העם, כשמנעו מהם את בחירת נציגיהם לסובייט, אסיפות חלקיות ובחרו באחד מאנשיהם לשגריר לפטרוגראד. במקומות אחרים הם פירקו את הוועדים הישנים שכבלו את ידיהם והקימו חדשים במקומם. נחשול של התמרדות התנשא וניפץ את הקרום שהתחיל מתקשה לאט לאט על מדורות המהפכה אשר שככו במשך חודשים אלה. רק תנועת המונים ספונטנית יכלה להבטיח את קיום הוועידה הכל רוסית של הסובייטים…

יום יום סבבו נואמי הבולשביקים בקסרקטינים ובבתי החרושת כשהם מגנים בחריפות "ממשלה זו של מלחמת אזרחים". ביום ראשון אחד נסענו בקרון קיטור מסורבל, אשר התנהל בכבדות בים של בוץ בין בתי חרושת גדולים וכנסיות עצומות, ל"אובוחובסקי זאבוד", מפעל ממשלתי גדול לייצור נשק בשדרות ליסאלבורג.

האסיפה נערכה בין הקירות הלבנים הקודרים של בניין לא גמור. עשרת-אלפים אנשים ונשים לבושי שחורים הצטופפו מסביב לפיגום עטוף בד אדום. אנשים קיפצו על ערימות קרשים ולבנים, טיפסו גבוה גבוה על סמוכות רופפות, מקשיבים בריכוז ומביעים רצונם בקולות רועמים. מבין העננים האפורים, הכבדים, הפציעה מפעם לפעם השמש, ושפכה אור אדמדם מבעד לחורי החלונות על המון הפנים הפשוטים שנישאו אלינו.

לונאצ'ארסקי, דמות כחושה כשל סטודנט ובעל פני אמן ערניים, היה מסביר מדוע חייבים הסובייטים ליטול לידיהם את השלטון. רק כך אפשר יהיה לשמור את המהפכה מפני אויביה, ההורסים במתכוון את הארץ, ממוטטים את הצבא, יוצרים הזדמנויות לעלייתו של קורנילוב חדש.

חייל מן החזית הרומנית – רזה, מעונה ולוהט – צעק: "חברים! אנחנו בחזית מתים ברעב, קופאים בקור. אנו מתים לשווא. אני מבקש מן החברים האמריקאים לומר באמריקה כי הרוסים לא ירפו ממהפכתם עד מותם. אנו נגן על מבצרנו בכל כוחנו, עד שיתעוררו עמי העולם ויעזרו לנו! אמרו לפועלים האמריקאים לקום ולהילחם למען המהפכה הסוציאלית!"

– – –

עיתון זה (מתוך מאמר ראשי של אחד מעיתוני הבולשביקים – "ראבוצ'י אי סולדאט", הפועל והחייל, ביום הראשון להופעתו, 17 באוקטובר 1917, ימים ספורים לפני מהפכת אוקטובר) תובע:

"כל השלטון לסובייטים – הן בעיר הבירה והן בערי השדה.

"שביתת נשק מיידית בכל החזיתות. שלום אמת בין העמים.

"נחלאותיהם של בעלי האחוזות – בלי כל פיצוי – לאיכרים.

"הפיקוח על הייצור התעשייתי בידי הפועלים.

"אסיפה מכוננת שנבחרה בנאמנות ובכנות".

– – –

ביום רביעי, 7 בנובמבר, קמתי בשעה מאוחרת ובלכתי על פני נאבסקי כבר הכריז התותח שעל מצודת פטר-פאבל כי שעת הצהריים הגיעה. היום היה יום סגריר צונן. לפני הבנק הממשלתי, ליד השערים הנעולים, עמדו כמה חיילים, חמושים ברובים מכודנים.

"למי אתם", שאלתי, "לממשלה?"

"כבר אין ממשלה", אמר אחד מהם בגיחוך. "סלאבא בוֹגוּ" (השבח לאל). זה היה כל מה שהצלחתי להציל מפיו…

– – –

קניתי גיליון של ה"ראבוצ'י פוט" ("דרך הפועל") – העיתון היחידי שהוצא, כפי שמסתבר, למכירה, וקצת לאחר מכן שילמתי לחייל חמישים קופיקות בעד גיליון משומש של ה"דיאן". העיתון הבולשביסטי, שהודפס על גיליונות נייר גדולים במשרדו הכבוש של ה"רוסקאיא ווליא", היה מוכתר בכותרות ענקיות:

"כל השלטון – לסובייטים של הפועלים, החיילים והאיכרים!

שלום! לחם! קרקע!"