האמת איננה נפגמת גם אם חוזרים עליה פעמיים – אפילו אם מדובר בעובדות המזדקרות לעין, שאין צורך בשום אסמכתות מדעיות כדי להוכיחן.
אלא שמסתבר שגם כאשר נוגעות העובדות לחיי היום-יום, כהערכת שיעור רמת החיים של הפועל בישראל, נוטים האנשים לשכוח. בייחוד שוכחים אלה שמעולם לא נאלצו להתמודד עם הפער ההולך וגדל בין המשכורת לבין המחירים, אך במקרים רבים מתעוותת המציאות גם בעיני הפועלים עצמם. לא פעם מאמינים פועלים בלב שלם שאכן "יש בידי הציבור יותר מדי כסף"; וש"כמות אמצעי התשלום הנזילים בשוק הכספים מגיעה לממדים מדאיגים" – בדיוק כפי שכותבת העיתונות הבורגנית; בדיוק כפי שמסביר בלהט צוות הכלכלנים המתכנס בביתו של כל תושב בארץ – מעל גבי המסך המהפנט של הטלוויזיה.
לנוכח המציאות, קשה מאוד לפועל ישראלי – ואפילו כל מוחו מלא עד אפס מקום באמיתות ה"משכנעות" הללו – להאמין שכאשר מדברים על "הכמות המוגזמת של אמצעי התשלום" מתכוונים אליו ואל משפחתו. הוא הרי יודע בדיוק מה הוא קונה היום במשכורתו, ומה הוא קנה אתמול. אבל כשהוא שומע את המשפט המהפנט הזה כנימוק נגד העלאת שכרו של פועל אחר, במפעל אחר – במקרים רבים הוא מהנהן בראשו ב"הבנה".
ובכן, כפי שמסתבר, ישנן אמיתות שלא די לחזור עליהן פעמיים כדי שתיקלטנה בתודעת האנשים – אפילו אם מדובר בסוג של עובדות המזדקרות לעין, שאין צורך בשום אסמכתות מדעיות כדי להוכיחן.
כזוהי האמת על שיעור רמת חייו של הפועל בישראל.
כי בניגוד לשקרים המעוררים אמון של הכלכלנים למיניהם, מוכיחים המספרים היבשים את האמת הפשוטה:
יכול להיות – ואפילו הגיוני מאוד – שיש בידי ה"ציבור" הרבה יותר אמצעי תשלום מכפי שהיו בשנים עברו. אלא שבאותה מידה ברור כי בידי חלק גדול של ה"ציבור" הזה – בידי הרוב הגדול של הפועלים והעובדים השכירים מהשכבות הנמוכות – יש הרבה פחות כסף מכפי שהיה.
כלומר: לידי מעטים נופל עכשיו הרבה יותר כסף. לידיהם של רבים מגיע עכשיו הרבה פחות כסף.
רמת חייו של הפועל בישראל – יורדת.
והנה ההוכחה:
באמצע שנות ה-30 הגיע שכרו הממוצע של פועל יהודי מקצועי ל-20 גרוש ליום (פועל ערבי הרוויח אז בעבודה חקלאית 5 גרוש ליום). 20 גרוש ברוטו – שלמעשה היו נטו כי אז לא שילם הפועל לא מס הכנסה ולא מסים אחרים.
הפועלים ב"עלית", שבעקבות השביתה השיגו הטבות שונות המסתכמות בתוספת של כ-37%-35% לשכרם הכולל, זכו ושכרם מגיע היום – עם תוספת יוקר ושאר תוספות למיניהן – כמעט ל-20 ל"י ליום עבודה (הפועלים. הפועלות מקבלות עוד פחות).
אם כן, מה וכמה יכול היה פועל לקנות ב-20 גרוש בשנת 1935 – מה וכמה הוא יכול לקנות ב-20 ל"י ב-1972? (את נתוני הטבלה הביא ש. בן אברהם ב"על המשמר" מיום 3.10 השנה. הם הועתקו בשנית ב"לקט" בהוצאת ברית השמאל).
| 1935 | 1972 | |
| ארוחות צהריים (תפריט דומה) | 7 ארוחות | 3 ארוחות |
| חפיסות סיגריות (איכות דומה) | 20 חפיסות | 18 חפיסות |
| כרטיסי קולנוע | 8 כרטיסים | 5 כרטיסים |
| כרטיסי תיאטרון | 5 כרטיסים | 2 כרטיסים |
| גרביים (קצרים) | 7 זוגות | 5 זוגות |
| דגים מלוחים | 40 | 25 |
| בשר | 4 ק"ג | 2 ק"ג |
| משקפי שמש פשוטים | 10 זוגות | 5 זוגות |
| מיץ תפוזים | 40 כוסות | 33 כוסות |
ב-1935 שילם פועל את מס ההסתדרות ב-4 שעות עבודה;
ב-1972 הוא משלם את מס ההסתדרות ב-14 וחצי שעות.
ב-1935 שילם פועל שכר דירה (2 חדרים) ב-8 ימים;
ב-1972 הוא משלם שכר עבור אותה דירה ב-15 ימים.
ב-1935 קנה פועל דירה (3 חדרים) ב-3 שנות עבודה;
ב-1972 הוא קונה דירה באותו גודל ב-14 שנות עבודה.
בגלל הסובסידיה הממשלתית – שאותה, למעשה, משלם הפועל דרך המסים לאוצר – ישנם כמה מצרכים ושירותים שב-1972 הם זולים קצת יותר מכפי שהיו לפני 37 שנים:
- הביצים זולות יותר ב-20%.
- הלחם זול יותר ב-20%.
- הנסיעות העירוניות זולות יותר ב-20% (אחרי ההעלאה האחרונה שוב אינן זולות יותר).
אך בסך הכל מראה החישוב הפשוט: במשכורת ממוצעת של פועל היום אפשר לקנות רק 68% מהכמות של אותם מצרכים ושירותים המופיעים ברשימה, שאפשר היה לקנות ב-1935. לגבי מצרכים עממיים כמו ארוחה באמצע יום העבודה, סיגריות, לחם וביצים; לגבי תענוגות כמו קולנוע, כוס מיץ תפוזים או הצגת תיאטרון; לגבי שירותים כמו נסיעות עירוניות ותנאי מינימום של דיור – כשעורכים ממוצע של כולם יחד – מתברר שרמת חייו של הפועל הישראלי ירדה מאז 1935 ב-32%. כמעט שליש.
והיקף הייצור עולה. ורווחי המעבידים גדלים. ומכונת שטיפת המוח עובדת במלוא הקיטור.
