ניסיון מפלגת העבודה לשתק את הליגה לזכויות האדם

10 בינואר 1973

in גיליון-67: ינואר 1973, מסמכים

האסיפה הכללית של "הליגה לזכויות האדם והאזרח בישראל" נועדה להתכנס ב-16 לנובמבר באולם "בני ברית" בתל אביב. חברי הליגה, יהודים וערבים מכל חלקי הארץ (רק חלק מחברי ופעילי הליגה הערבים היו יכולים להגיע אל האסיפה, שכן רבים מהם מרותקים למקומות המגורים שלהם ואסורה עליהם התנועה החופשית בפקודת מפקד צבאי, על סמך "תקנות הגנה לשעת חירום – 1945" הידועות לשימצה), שהתכנסו במקום, גילו להפתעתם כי מסדרונות הבניין וכן האולם שנשכר לשם קיום האסיפה התמלאו ב"אורחים" לא קרואים: קבוצות מאורגנות שהובאו למקום ונשמעו כל אותה עת להוראות שקיבלו מעסקני המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. הללו ניסו לכפות על יו"ר הליגה, הד"ר ישראל שחק, כי יקבלם בו במקום אל שורות הליגה, כדי שיוכלו להצביע באסיפה הכללית.
מפקדי מבצע הכיבוש של הליגה – קרייריסטים צעירים של מפלגת השלטון, בתוכם כאלה שכיהנו ועודם מכהנים בתפקידים בכירים במנגנון הממשלתי, ההסתדרותי והמפלגתי – חילקו את דמי ההרשמה לקבוצות שסרו למרותם, פקדו עליהם לתפוס את מקומות הישיבה ולמלא את האולם. במקרה אחד חטף מישהו מהם חבילת פתקים חתומים מטעם הליגה – המקנים זכות הצבעה באסיפה – מידי אחת הפעילות והחל לחלקם לאנשיו.
ועד הליגה – מחשש של התנגשות אלימה, שהיתה מסתיימת, כפי שהוכח כבר במקרים אחרים, במעצר פעילי הליגה ובעיקר במעצרם של החברים הערבים – נאלץ לבטל את האסיפה. בריוני מפלגת השלטון, בניצוחם של עוזי ברעם, יחיאל לקט, גיורא רוזן, נתן רענן ואמנון גולן, הודיעו על "ניצחונם" ו"בחרו" את עצמם ל"מוסדות" של הליגה הכבושה.
הבריונות הפשיסטית הזו נועדה לשתק את הליגה, ובעיקר למנוע את פרסומיה השוטפים על פעולות הדיכוי בשטחים הכבושים. להלן לקט מתוך פרסומי "הליגה לזכויות האדם והאזרח בישראל" מן החודשים האחרונים – בבחינת מעט המלמד על המרובה.

*     *     *

התעללות בכלא

העובדות הבאות על תנאי אסירים בכלא עזה הגיעו לידיעתנו:

  1. הסוהרים מכים באופן קבוע את האסירים. תלונות או בקשות לראות את מנהל הכלא אינן מתאפשרות. בקשות מסוג זה מהוות כשלעצמן עבירות.
  2. בכל יומיים עד שלושה ימים יש לאסירים אפשרות לשהות ולהתהלך מחוץ לתאים – רבע שעה בלבד.
  3. האסירים חייבים לשמור על שקט מוחלט בתאים. כל ניסיון של אסירים לדבר האחד עם השני גורר אחרי עונש כבד.
  4. העונש המקובל ביותר (פרט למכות) הוא ישיבה בצינוק. צינוק הוא תא בגודל של מטר ורבעXשני מטרים, שרצפתו מוחזקת רטובה יום ולילה באופן קבוע, כדי שהאסיר לא יוכל, אפילו בלילה, לשכב בנוחיות. שכיבה או שינה במשך היום אסורה במפורש בכל מקרה. לפעמים משמש הצינוק כחדר בידוד ולפעמים דוחסים הסוהרים עד ארבעה אסירים לתא צר זה. עונש נוסף מהווה התזת מים קרים (בערב) על בגדי האסיר. עונש זה מופעל גם על אסירים מחוץ לצינוק.
  5. הדעה הרווחת בקרב אסירים בכלא עזה היא שקציני כלא עזה אכזריים וגרועים מכל הבחינות, יותר מאשר קציני החקירות של הש.ב., אותם זוכרים האסירים היטב.
  6. במשך הביקורים המעטים של נציגי הצלב האדום בכלא עזה, מצב האסירים משתפר במידה מסוימת. השהייה מחוץ לתאים מתארכת לשעה אחת ביום והכאת האסירים פוחתת מעט. כשמסתיים ביקור מסוג זה נעשה המצב גרוע מבעבר.

אינפורמציה זו מבוססת על עדותו של האסיר מוחמד יוסוף חוסין דאקאמן, כפי שנמסרה לעורכת דינו, הגב' פ. [פליציה] לנגר בירושלים, ועל עדויות אסירים אחרים ואסירים לשעבר, כפי שנמסרו לקרוביהם.

"טיפול רפואי"

לוטפייה א. אל-חוורי נאסרה ב-7.8.69. היא הוחזקה בתנאים קשים במשטרת בית שמש – מקום המשמש "מחנה חקירות" לערבים מהשטחים הכבושים ולעבריינים ישראלים – עד ש"הודתה" בניסיון להרעיל סוכן (פרובוקטור) ישראלי ברמאללה, על ידי נסיכת רעל לכוס ויסקי. היא נידונה לעשר שנות מאסר. ביתה, בו מתגוררת משפחה גדולה, פוצץ עוד לפני "הרשעתה". כל משפחתה נזרקה לרחוב.

לוטפייה אל-חוורי, צעירה אינטליגנטית, משוררת ודמות מוכרת – סירבה "להיכנע" בשבתה בכלא. היא סירבה לשחק את תפקיד החנפן, בעיקר בנוכחות זרים בכלא – תפקיד אותו מועידים לאסירים ערבים בבתי כלא ישראליים. כתוצאה מכך סבלה באופן קבוע מיחס רע במיוחד. לפני כחודש, בשבתה בכלא, חלתה כתוצאה מכאבים בעמוד השדרה. מחלה זו גרמה לשיתוק חלק גופה התחתון. שלטונות הכלא ייחסו התפתחות זו להִתחלוּת, אפילו לאחר שהתברר שאינה יכולה כלל לקום ממיטתה וסובלת כאבים עזים.

לאחר תקופה ארוכה הועברה לוטפייה אל-חוורי לבית החולים בצריפין. לפתע, ב-6.9.72, הוצאה מבית החולים כשמצבה עדיין בכל רע והיא איננה מסוגלת להתהלך – והוחזרה לכלא נווה תרצה. זעקותיה לגלולות ולזריקות כדי להשקיט את הכאבים נשמעות באוזני כל האסירים. ב-15.9.72 ניסה עו"ד שמייצגה לבקר אותה (בתא, שכן אינה מסוגלת להגיע ל"חדר הביקורים") ונכשל. שלטונות הכלא לא התירו לעו"ד לראותה.

עונש ללא משפט

נאיף סלים הוא חבר המועצה המקומית פקיעין. הוא שירת שלוש שנים בצה"ל וחמש שנים נוספות במשמר הגבול וידוע בקרב הקהילה הדרוזית ובקרב ערביי ישראל כלוחם נמרץ למען זכויות הדרוזים וכמתנגד מובהק לניסיון ממשלת ישראל להפריד קהילה זו משאר חלקי האוכלוסייה הערבית בישראל.

בזמנו היה מוגבל ל"שטח תשע" תקופה ארוכה. החל מה-10 לספטמבר 1971 נאסר עליו, בהוראת המפקד הצבאי, לצאת מביתו במשך היום, מן הזריחה ועד לשקיעה, ולעזוב את הכפר ללא היתר (בכל פעם) מטעם קצין המשטרה המקומי.

תושבי פקיעין יצאו בפטיציה לבטל את הצו השרירותי.

רצח בדם קר

ביום 19.8.72, כשעבדאללה אג'ברין רעה את צאנו בלוויית שניים מבני כפרו (דהרייה, דרומית לחברון), עברה בכביש הסמוך מכונית צבאית ישראלית ובתוכה חיילים. ללא כל פרובוקציה מצד הרועים ירה אחד החיילים ועבדאללה אג'ברין נפצע אנושות ומת זמן קצר לאחר מכן. המכונית המשיכה בדרכה לערד, שם נבדק הרוצח בקצרה על ידי המשטרה ושוחרר ללא כל חקירה. משפחת הנרצח, באמצעות עו"ד פ. לנגר, שאלה במכתב למשטרת ערד אם מתקיימת איזושהי חקירה במקרה הנדון. שום תשובה לא נתקבלה.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: