בראשית חודש דצמבר עצרו שלטונות הביטחון של ישראל למעלה מחמישים איש, ובשבועיים אחר כך למעלה מ-20 נוספים, בטענה כי השתייכו ל"רשת חבלה וריגול המופעלת על ידי שירותי הביטחון הסוריים". בין העצורים – ארבעה יהודים, שהוצגו בעיתונות כחברי "הברית הקומוניסטית המהפכנית", שביטאונה הוא "חזית אדומה".
שמו של אירגוננו זוהה בכל כלי התקשורת עם העצורים עצמם ועם הפעילות המיוחסת להם. חלקים מקוטעים וחצאי משפטים מתוך המצע שלנו צוטטו על ידי העיתונות כפרי יצירתם וכמצעם של אנשי "חזית אדומה".
הבלבול שטיפחו כלי התקשורת מכוון לטשטש בתודעת הציבור את ההבדלים הפוליטיים שבין אירגוני השמאל האנטי-ציוניים בישראל. זאת, יחד עם ההתייחסות המסלפת של כלי התקשורת אל אירגוננו – מחייבת תגובה. עלינו לקבוע, כדי שיהיה ברור לכל המבקש לדעת, מהו יחסנו לעצורים ולהאשמות המועלות נגדם.
* * *
כמה מבין העצורים אמנם נמנו בעבר על אירגוננו. חלק מהם פרש לפני למעלה משנה וחצי, על רקע מחלוקת אידיאולוגית ואסטרטגית.
חודשים מספר לאחר מכן עזבה אותנו קבוצה נוספת של חברים – בעקבות ויכוח תיאורטי ופוליטי – מתוך הסתייגות מדרכה הפוליטית של הברית.
הפורשים של קבוצה זו הוציאו אז (בספטמבר 1971) חוברת בשם "חזית אדומה" שהיתה חתומה על ידי "הוועד להקמת מפלגת פועלים מהפכנית". בחוברת זו הם התקיפו את גישתנו הפוליטית, אותה הגדירו כ"פשרנות אופורטוניסטית" וכ"סטייה רפורמיסטית".
לאחר מספר שבועות הוציאה הקבוצה גיליון שני של "חזית אדומה" – הפעם כביטאון של הברית הקומוניסטית המהפכנית. בגיליון זה הופיע במלואו מצע היסוד של אירגוננו, בתוספת "10 החלטות יסוד" שהתקבלו על ידי הפורשים ואוהדיהם החדשים – כל זה כמצעה הפוליטי של הקבוצה החדשה.
התברר לנו בינתיים כי שתי הקבוצות התקשרו זו עם זו – למרות הבדלי ההשקפות שהפרידו ביניהן – והחליטו לאמץ לעצמן את שמנו.
כבר אז פנינו אליהן והדגשנו כי השיטה בה נקטו היא פרובוקטיבית ובלתי הוגנת. ציינו כי אין לנו מונופול על המצע הפוליטי שלנו, אך הסברנו כי אימוץ שם הברית מהווה חבלה ופגיעה בפעילותנו.
קצת לפני כן החלו מתקרבים אל "חזית אדומה" מספר אנשים – ביניהם כמה משתפי פעולה ואנשי ש"ב ידועים ומוכרים, יהודים וערבים. טיפוסים המדברים בכל מקום בפה מלא ובגלוי על הקמת מחתרת מזוינת, הרומזים על קשרים שיש להם, כביכול, עם אירגונים מהפכניים באזור ובעולם ושמעולם אינם נעצרים. לכן הם לא נעצרו בפרשה זו, למרות פעלתנותם ותרומתם להרחבת שורותיה של "חזית אדומה".
אנו מבינים היום כי מאז אותה תקופה לא חדלו הפרובוקטורים האלה מלעשות את הכל כדי למשוך מספר רב ככל האפשר של אנשים אל ההתארגנות שהיתה מלכתחילה מועדת לחיסול על ידי שירותי הביטחון.
המכניזם של הפרובוקציה פעל כדלהלן:
1. מעקב ופיקוח מתמיד על פעילותם של אותם החברים שפעלו מתוך מניעים פוליטיים, כאשר אלה עצמם אינם יודעים, או אינם מבינים, כי הם בעצמם הפכו למלכודת;
2. הפעלת סוכני הש"ב במטרה ללחוץ על צעירים ערבים בעלי דעות שמאלניות או סתם "קיצוניות", ולגייס אותם לאירגון מחתרתי שרשימת חבריו ידועה היטב לשלטונות. הלחץ הופעל תוך ניצול שאיפתם של אותם צעירים לקחת חלק במאבק לשחרורו של העם הערבי הפלסטינאי.
* * *
איננו יודעים מהי מידת האמת שבהאשמות השלטון. מה שברור הוא שכוונתם של אנשי "חזית אדומה" היתה להתארגנות מהפכנית עצמאית, יהודית-ערבית, ולאו דווקא להקמת שלוחה מודיעינית של אחת ממדינות ערב. בכך שהתארגנות זו נעשתה תחת פיקוח הש"ב היא הפכה לפרובוקציה רבת ממדים נגד השמאל בישראל, ובעיקר נגד הערבים שבקרבו. הפרשה משמשת תירוץ מצוין לדיכוים והשתקתם של כל הצעירים המוכנים להשתתף בפעילות מהפכנית; תירוץ מצוין לבידודם ובלימתם של הכוחות והאירגונים הדמוקרטיים והשמאליים הפועלים בישראל.
כי אפילו אם היו מתאמתות כמה מן ההאשמות הפנטסטיות ביותר המועלות נגד האנשים העצורים – דבר המשתמע מטענת השלטונות כי "ראשי הרשת" משתפים פעולה עם חוקריהם ומסרו בידיהם מידע מפורט על מעשיהם, תנועותיהם, קשריהם וסדרי עבודתם – אין הדבר תופס אלא לגבי אלה המודים במעורבות. אין הדבר תופס כלל לגבי המספר הבלתי ניתן להערכה של אזרחים ערבים חפים מכל עבירה על החוק האנטי-דמוקרטי של מדינת ישראל. אין הדבר תופס כלל לגבי אנשים שאשמתם היחידה היא אי-הלשנה.
השלטונות – הצבא והמשטרה כאחד – מנצלים את ההזדמנות כדי לסלק חשבונות אישיים ופוליטיים עם תושבים וצעירים הידועים בשל דעותיהם ה"שמאליות".
כל אדם בכפר ערבי בישראל, שאינו משפיל את כבודו, או שאינו מסכים להשפיל את כבודו, מסווג בכרטיסיית הש"ב כערבי לאומני או לאומני קיצוני. אנשים אלה נעצרים בכל הזדמנות בחשד ה"הוא עלול להשתתף בפעילות עוינת". החובה להלשין מבטלת את תחום הביניים שבין שיתוף פעולה ובין התנגדות פעילה, וכל אדם שפעם נעצר עלול להיעצר מחדש.
וכל ידיד, חבר או אף מכר של חשוד הינו עצמו חשוד.
כי הציבור היהודי בישראל, אשר אינו מוחה כאשר פוגעים בזכויותיו הדמוקרטיות שלו, מסתכל על דיכוי משטרתי של הערבים כעל דבר מובן מאליו, עמו חייב כל ערבי "טוב" להשלים, כפי שעושים היהודים, ולהקריב על מזבח ביטחון המדינה את זכויותיו ואת חרותו.
השלטון הישראלי בכפרים ובערים הערביות – בתוך הקו הירוק – הינו שלטון קולוניאלי מובהק. זהו הרקע האמיתי לניסיונות ההתארגנות – עם התקשרות עם גורמים מבחוץ או בלעדיה. הערבים – צעירים, פועלים ומשכילים, חניכי הממשל הצבאי, המשטרה, הש"ב שלטונות בתי הסוהר וכיו"ב; מדוכאים מבחינה לאומית, מנוצלים מבחינה כלכלית, מופלים לרעה מבחינה גזעית – הם הסקטור הדפוק ביותר של החברה הישראלית.
כי הגזענות הישראלית, המוסדית כמו האישית, האפליה כלפי הערבים כמו שנאת הערבים הגלויה והמוצהרת, זאת הסיבה לכך שצעירים מתייאשים מכל אפשרות של מאבק פוליטי ופונים לאפיקים של מאבק צבאי גרידא.
* * *
יש לפרשה זו אספקט נוסף – ואולי זוהי נקודה לא פחות מכרעת בשיקולי השלטונות: ההשפעה הפסיכולוגית של "חשיפת רשת הריגול" והמעצרים, על המוני הפועלים והעניים היהודים בישראל הינה הרסנית; שהרי המעשים והתוכניות המיוחסים לעצורים אינם יכולים, בשום פנים ואופן, להתפרש בעיניהם כחלק של מאבק מעמדי משותף יהודי-ערבי נגד האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית.
הזהות – אותה מטפחים כלי התקשורת – בין מאבק מהפכני משותף ערבי-יהודי, לבין פגיעה באזרחים ומתן שירות מודיעיני למשטר בסוריה, באה לבלום את הפוליטיזציה של המאבקים החברתיים והמעמדיים בישראל; פוליטיזציה אשר, בטווח ארוך, טומנת בחובה את הסכנה הגדולה ביותר בשביל המשטר הציוני.
* * *
לא זה המקום לפרט מחדש את עמדתנו העקרונית, המרכסיסטית-לניניסטית, ביחס לאלימות מהפכנית ולטרור. זאת עשינו לא אחת בביטאון אירגוננו – "מאבק" – ובפרסומים אחרים (ראה: "מאבק" מס' 10 – "טרוריזם ואלימות מהפכנית", דף פוליטי מס' 4 – "המטרה והאמצעים" וכן הדף הפוליטי על לוד). אנו דוגלים בהישענות על כוחם והכרתם של ההמונים, ולא על גבורה אישית של בודדים או של אוונגארד החסרים שורשים במאבקיהן הקונקרטיים של שכבות חברתיות כלשהן.
אנו מייחסים חשיבות עליונה לעבודה פוליטית בקרב המוני המנוצלים – היהודים והערבים כאחד – ואיננו סבורים כי המאבק נגד היסודות הריאקציוניים באזור מתנהל באופן בלעדי בחזית הצבאית. נהפוך הוא. בשטחים הכבושים כמו בישראל גופא – פיתוח הכרה מעמדית מהפכנית הוא תנאי להתגבשותו של מאבק לכיבוש השלטון ולהרס הסדר החברתי הישן.
יחד עם זאת, עלינו להדגיש תמיד את ההבחנה בין אלימות מדכאת לבין אלימות המדוכאים – בין שמדובר על דיכוי מעמדי או לאומי.
אין כל סימטריה בין אלימות התוקפן להתגוננותו האלימה של הנתקף. לעולם לא היה לנו כל ספק – ואין לנו על כך שום ספק גם כיום – כי בסכסוך הישראלי-ערבי העמים הערביים הם הנתקפים, בזמן שישראל והאימפריאליזם הם התוקפניים. השאלה לגבי אינטרנציונליסטים איננה קביעת צדקתו המוסרית של המאבק נגד הדיכוי הלאומי – שהיא מעל כל ויכוח – אלא הצבת פרספקטיבה פרולטרית למאבק זה, והאסטרטגיה שתבטיח את ניצחונו.
אין גם ספק על כך שדרך זו כרוכה, בשלב זה או אחר, בעימות אלים וממושך עם הכוחות המגינים על הסדר החברתי הקיים. כפי שכתבו מרכס ואנגלס לפני כ-126 שנה:
"לזרא היא לקומוניסטים להעלים את השקפותיהם וכוונותיהם. הם מכריזים בגלוי כי אין מטרותיהם ניתנות להגשמה אלא על ידי הפיכה-בזרוע של כל משטר החברה הקיים".
הברית הקומוניסטית המהפכנית – מאבק
