‏גילויה של "הרשת היהודית-ערבית לריגול וחבלה" היווה עבורי הפתעה גדולה. בניגוד למופתעים הרבים והשונים, הופתעתי אני מכך שרשת כזו לא קמה קודם לכן (בעצם, מי ערב לנו שרשת כזו לא פעלה לפני כן?).

אחווה יהודית-ערבית לא הושגה עדיין בחלק זה של העולם; דהיינו: המזרח התיכון. העם הפלשתינאי – בחלקו הגדול – נמצא תחת עול הכיבוש הישראלי. וכיבוש מביא בהכרח לידי דיכוי שאיפותיו של הנכבש. כאשר אנו מדברים על מצב של כיבוש ודיכוי חייבים אנו לכלול גם את הפלשתינאים ה"ישראלים" בהקשר זה, שכן מכונני מדינת ישראל לא שאלו אותם אם אכן הם מעוניינים להיות אזרחי המדינה. מכונני המדינה קבעו זאת כעובדה, על פי רצונם הם. לכן ניתן להניח כי רוב הפלשתינאים ה"ישראלים" הינם ישראלים בעל-כורחם. אזרחותם זו אינה מחייבת אותם מוסרית – לא כלפי עצמם ולא כלפי החברה הישראלית. יוצא מכך, שאין הבדל בין הפלשתינאים בגבולות הקו הירוק לבין הפלשתינאים שמחוץ לגבולות הקו הירוק. אלה גם אלה נמצאים תחת אותו שלטון זר; אלה גם אלה בני אותו הלאום. פלשתינאי אשר יאמר לך, כי הוא אכן מעוניין לחיות תחת שלטון ישראלי – אל תאמין לו! הוא פשוט מפחד ממך, או שהישראלים מעניקים לו טובות הנאה בחסד. היו כבר מקרים כאלה גם בקרב היהודים, ואף חמורים מהם (די אם נזכיר את הקאפו היהודי במחנות ההשמדה הנאציים).

הימצאותם של הפלשתינאים תחת שלטון הכיבוש הישראלי מחייבת אותם לארגן התקוממות נגד הכובש הזר. התקוממות זו לובשת צורה קיצונית ככל שהזמן עובר והכיבוש נמשך. אנו, הישראלים, לא יכולים לדרוש מן הפלשתינאים מאבק מוסרי, כפי שהמוסר נראה לנו. המוסר, כידוע, נראה לאחד בצורה שונה מאשר הוא נראה לשני. לכן מאבקם של הפלשתינאים – בכל צורותיו – הינו מוסרי; לפחות מנקודת מבטם הם. אחרת, יתכן ולא היינו מגיעים ל"רציחות" כמו "אביבים" או "מינכן" וכדומה.

התקוממות נגד כובש זר מגבירה את פעולות הדיכוי מצד הכובש. אם נתבונן מעט על הפלשתינאים ה"ישראלים", לא נוכל להתעלם מצווי הריתוק וההגבלה שהם נושאים בכיסיהם. צווים אלה הינם תוצאת פחדו של שלטון הכיבוש מפני הגברת פעולות ההתקוממות. צווים אלה דוחפים את בני העם הפלשתינאי, וה"ישראלים" בכלל זה, לארגון פעולות מחתרת, הלובשות בהכרח צורה של מאבק טרוריסטי.

פלשתינאי אשר ינסה להיאבק בדרך פוליטית מקובלת אך בצורה קיצונית, יקבל מיד צו-ריתוק או צו-הגבלה. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע הוא עלול להיעצר אדמיניסטרטיבית על-פי תקנה מס' 111 מתוך "תקנות הגנה – שעת חירום 1945". לפי תקנה זו אין בכלל צורך להעמיד את האדם למשפט; אפשר פשוט לעצרו לזמן בלתי מוגבל.

עד עתה עלו בתוהו כל הניסיונות של הפלשתינאים להשתחרר מעול הכיבוש הישראלי. גם מאבקם של "ליברלים" יהודים למענם לא הועיל. הצבא הישראלי חזק יותר מכל צבאות ערב גם יחד. ואם ירצו גולדה-דיין לכבוש שטחים נוספים – לא תהיה זו בשבילם בעיה קשה.

יש להניח שכאשר תוקם מדינה פלשתינאית – ואני אכן מאמין שמדינה כזו תוקם, גם אם יקח הדבר זמן רב ויארך שנים רבות – ייחשבו כל ה"טרוריסטים" הפלשתינאים לגיבורים לאומיים. ממש כפי ש"אצלנו" נחשבים חברי המחתרות השונות מימי המנדט למקימי המדינה; והרוגי המחתרות הלא הם רשומים בספר הרוגי המלכות של מדינת ישראל.

באחד מפרקי התנ"ך מצאתי כתוב "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". לכן גילוי "הרשת" היהודית-ערבית לא זיעזע אותי כלל, למרות העובדה המרעישה-כשלעצמה, שרשת זו כוללת ארבעה יהודים.

נתבונן מעט במצב באזורנו: מצד אחר עם מדוכא הנשלט על-ידי כובש זר; מצד שני מצויים בקרב הכובשים צעירים ולא כל כך צעירים השואפים בכנות לאחווה יהודית-ערבית. שאיפה זאת ניצבת בראש דאגותיהם. העם המדוכא נמצא בשלבי יאוש, מול העוצמה הצבאית האדירה המצויה בידי הכובש. הדרך היחידה שנותרה בידו: מאבק אלים ואכזרי. אך גם הקבוצה השואפת לאחווה יהודית-ערבית, המצויה בקרב הכובשים, גם היא הולכת ונואשת ממאבק פוליטי שיביא לחיסול הכיבוש הישראלי ולכינון מדינה פלשתינאית עצמאית. זאת לנוכח הצהרות גולדה-דיין, שאינם מכירים ביישות הפלשתינאית ובזכותו של העם הפלשתינאי להגדרה עצמית.

אחווה יהודית-ערבית הינה ערך נשגב. השואפים בכנות לאחווה כזו חייבים להיות מעורבים במאבק העשוי לקדמם את המטרה הנשגבת. הדבקות במטרה מובילה אותך להיות צד במאבק. ומאחר שישנם שני צדדים למאבק – הישראלי והפלשתינאי (ולא יתכן צד שלישי, ליברלי) – הרי ש"האדוקים" בתורת הצדק ימצאו עצמם בצד הפלשתינאי ויהיו חייבים לסייע לו במאבקו לאורך כל הדרך, עד להשגת המטרה.

מי יכול לשלול עמדה זו מבחינה מוסרית? ממשלת ישראל? האם היא שופטת המוסר? אם כן מדוע אין אנו שומעים את קולה כנגד ההפצצות הבלתי-מוסריות בווייטנאם? מדוע אין ממשלת ישראל פועלת נגד האפרטהייד בדרום-אפריקה?

זאת ועוד: ממשלת אבירי המוסר הצבוע מבצעת לעתים קרובות פעולות נישול, סתימת בארות מים, ריסוס שדות וגירוש אוכלוסיה. אולי יסביר מישהו מה יותר מוסרי: ספטמבר השחור במינכן או צה"ל בכפר קאסם? הפצצות חיל האוויר בכפרי הלבנון או הפגזות אל-פתח על קרית שמונה?

נכתב כבר הרבה על ה"רשת" ועוד ייכתב הרבה, אך מכל מה שנכתב עד עתה מעלה חיוך הניסיון להוקיע את ארבעת היהודים כבוגדים. וזה ממש מצחיק, כי – א. הארבעה לא ראו עצמם חלק מן המדינה; ב. מאז ומתמיד הם נקראו בוגדים; ג. הם גאים בכך שהם בוגדים. לכן, הכינוי "בוגדים" אינו כינוי גנאי לגביהם, אלא מחמאה.

את אחד מארבעת היהודים הכרתי טוב. הוא נחשב עדיין לאחד מידידי. ולא קשה לנחש מיהו – הלא הוא יחזקאל כהן, שניסה דרכו בארגון "הפנתרים השחורים" אך עד מהרה עזב אותנו והצטרף אל "החזית האדומה". לפחות הוא, יחזקאל, ראה במדינה גורם שהרס את חייו – חיים בהם השקיע עבודה רבה ומאומצת בלימודים ונאלץ לבסוף להתפרנס כפקיד קבלה במלון עלוב.

המפתיע בכל הפרשה הינה הפעילות למען סוריה דווקא. שהרי סוריה נחשבת בעיני "החזית האדומה" כגורם חשוב המעכב את המהפכה במזרח התיכון. לכן אין הסבר רעיוני והגיוני לפרשה, מה גם ש"החזית האדומה" לפי האידיאולוגיה שלה אינה גורסת את "תורת השלבים". לכן הופתעתי מאוד מן הקטע הזה בפרשה – הפעילות למען סוריה. עד כדי כך הופתעתי עד כי חשבתי לתומי ש"החזית", נוסף לאידיאולוגיה המאואיסטית שלה, החלה להאמין בחזון תנ"כי. שהרי נאמר בו "כי מצפון תיפתח הרעה". שמא החליטו הם לפעול למען סוריה, כדי לממש חזון זה?!

סבור אני כי ארבעת היהודים – שעשו היסטוריה – אינם היהודים האחרונים שיעסקו בריגול ובחבלה למען הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט. הם מהווים את ראש החץ של מפולת גדולה העלולה לקבור אותנו.

פתרונה של שאלה זאת, או לפחות עיכוב של המפולת, לא יושג באמצעות חינוך ציוני (אגב, אנו סובלים כבר מחינוך יותר מדי ציוני!). הוא יושג דרך הכרה בזכויות של העם הפלשתינאי, ובמיוחד בזכותו להגדרה עצמית. בכדי למנוע מקרים דומים בעתיד על השלטון הישראלי לפעול להפסקת הכיבוש והדיכוי – דבר שיקדם את עניין האחווה היהודית-ערבית, מבלי שהשואפים לאחווה זו יצטרכו ללכת בעקבותיהם של אודי אדיב, דן ורד, יחזקאל כהן ודוד קופר.

(כל הנאמר לעיל נאמר מתוך הנחה כי אכן יאומתו החשדות נגד היהודים שנעצרו. במידה והחשדות לא יאומתו – הרי שכל מילה שנכתבה בטלה ומבוטלת, וחבל על מעט הדיו שבוזבז לשם כך.)