למעלה מיובל שנים עבר מאז מהפכת אוקטובר, אשר העלתה את הרעיון: כל השלטון למועצות. העשורים שעברו הרחיקו מאוד את ברית המועצות מן הרעיון הזה והפכוה לאויבת מושבעת לכל ניסיון ליישמו בתוכה או באחת ממדינות מזרח אירופה. אף על פי כן לא נס ליחו של הרעיון עצמו. הגם שלא יושם באחד מן המקומות, הריהו מהווה אתגר מרכזי אצל מיטב המהפכנים בני זמננו, אחרי שננטש לחלוטין על ידי התנועה הקומוניסטית המסורתית.
יישום רעיון כזה מחייב מהפכה, אך לא כל מהפכה שמאלית מולידה בהכרח את מימושו או את הניסיון ליישמו. הרעיון הזה מגלם בתוכו את המניע להזזת החברה האנושית מעבר לעידן הסמכותיות השמרנית. הוא מכוון לא רק נגד הממסדים הבורגניים; אלא גם נגד האירגונים ה"לניניסטיים", האמורים לרשת את הממסדים הבורגניים ולהעמיד במקומם כלכלה מולאמת תחת מרות טוטאלית של "מפלגת מעמד הפועלים" – מפלגה האמורה לייצג את מעמד הפועלים ולשלוט בשמו ומטעמו, שלטון בלי מצרים.
כשם שבקפיטליזם מרשה המעמד השליט את המשחק הפרלמנטרי כל עוד אין הוא מסכן את עצם מבנה המשטר ואת המעמד השולט במדינה ובכלכלה, כך גם במשטרם של אנשי "הדיקטטורה של הפרולטריון" מותרת המערכת המועצתית כל עוד היא כופפת עצמה לחלוטין למרות הוועד המרכזי של האוונגארד המהפכני (חובה לציין כאן, כי המושג "הדיקטטורה של הפרולטריון" עבר במשך השנים גלגולים שונים, וזכה לפירושים רבים ולפעמים סותרים. המושג הרווח כיום אצל הקומוניסטים המסורתיים אינו דומה כלל למושג כפי שהובן על ידי מרכס ואנגלס. הקורא המעוניין להבין את הדיקטטורה של הפרולטריון כפי שהובנה על ידי מרכס, יעיין למשל בחיבורו "מלחמת האזרחים בצרפת", שם תוארה הקומונה הפריסאית מ-1871. בהקדמה של אנגלס לחיבור זה של מרכס, שנכתבה במלאות עשרים שנה לקומונה, נאמר: "לאחרונה שוב נחרד הקרתן הסוציאל-דמוקרטי למשמע המלה: דיקטטורה של הפרולטריון. טוב איפוא, רבותי, רצונכם לדעת מה דמותה של אותה דיקטטורה? תנו עיניכם בקומונה הפריסאית. זאת היא הדיקטטורה של הפרולטריון"). כאשר הדמוקרטיה המועצתית מקבלת החלטות ונוקטת עמדות שאינן לרוחו של הוועד המרכזי הנ"ל, תפוטר ותירמס הדמוקרטיה המועצתית בידי שלוחיה של "ההנהגה של האוונגארד".
בתפיסת עולמם של קומוניסטים מסורתיים ומיני טרוצקיסטים קיים מומנט דתי הקובע את נמנעות השגיאה אצל המשובחים שבאנשי ההנהגה האוונגארדית. אם, אחר ניצחון המהפכה אשר סילקה את הבורגנות ועושי דברה מן השלטון, מתפתח ניגוד בין ההנהגה לבין הדמוקרטיה המועצתית, אין ספק שהדמוקרטיה המועצתית שוגה (במקרה הטוב), או מוּנעת על ידי יסודות חבלניים הרוצים במיגור המהפכה. לכן אין מקום, לדעתם, לוויכוח חופשי על בעיה שתתעורר, ובוודאי שלא ניתן לקיים משטר סוציאליסטי כאשר סמכויות ההכרעה הממשיות הן בידיה של הדמוקרטיה המועצתית של הפועלים והאיכרים. לפי תפיסתם, המוני המנוצלים הם הלבה אשר צריכה להכריע את המשטר הישן בחומה ובעוצמת התגלגלותה, כדי להיעשות למערכת ממושמעת תחת ידה "המנהיגה והמנוסה" של ההנהגה האוונגארדית, אחר ניצחון המהפכה. המחמאות הנהדרות הנשלחות לעבר ההמונים והסיסמאות המרוממות ביחס לצורך שההמונים יקחו את גורלם בידיהם, מקבלות אופי של תרגילים בטקטיקה מהפכנית. העניין הוא לא רק הונאת ההמונים המהווה פגם מוסרי חמור לעצמו, אלא שבדרך זו גוזרים מיתה על המהפכה עצמה.
האמת ניתנת להיאמר כי הבעיה אינה פשוטה כל עיקר ולכן גם פתרונה מורכב הוא למדי. אין זה פשוט להתנער ממוסכמות המדריכות את החברה האנושית דורות אין ספור. ההיסטוריה מלמדת אותנו כי ההמונים היו תמיד חומר להתעמרות מצד המעמדות בעלי זכויות היתר ששלטו בהם. אירועים של התעוררות המונית לפעילות פוליטית ישירה הם הם האירועים המהפכניים באמת בהיסטוריה. מהפכות כאלה קרו בעבר, אם גם לא לעתים תכופות מדי. אלא שבשוך הגל המהפכני מצאו עצמם המנוצלים תחת "הנהגה", או מעמד שליט, מסוג חדש.
מהפכה סוציאליסטית אמורה להיות שונה מכל קודמותיה בכך שתמגר את שיטת הניצול ותעקור אותה מן השורש; תארגן את החברה והכלכלה מחדש כך, שההמונים המנוצלים ילמדו לקחת את רסן הניהול של חייהם לידיהם. תהליך זה, מעצם טבעו, אינו יכול להסתיים ביום אחד. ברם, מוכרחים לפתוח בו מיד עם מיגור הסדר הישן. הגירסה הטרוצקיסטית, הטוענת כי בין הקפיטליזם לסוציאליזם משתרעת תקופת מעבר אשר בה יחזיק האוונגארד המהפכני את רסן השלטון, כדי להכשיר את ההמונים לכונן משטר סוציאליסטי – טומנת בחובה את ההרס הוודאי של המהפכה. קבוצה אוונגארדית השמה עצמה לשליט על העם, בשם דבקותה בתורה מסוימת (נכונה או בלתי נכונה), נדחפת בתוקף הנסיבות לדיכוי הגיאות המהפכנית, המעלה המונים לפעילות פוליטית אקטיבית, כדי לארגן את הסדר שהיא רוצה בו. משטר כזה מוכרח להתנוון לשיטת דיכוי ממין חדש; למשטר של ניצול, אם כי בתנאים חדשים: מדינה עם משק מולאם המתוכנן על ידי האוונגארד המהפכני.
* * *
אין זאת אומרת שפתיחת דף חדש של ניהול עצמי איננה כרוכה בכישלונות ובשגיאות כאובות. אירועים ממין זה הם בלתי נמנעים. אך בתנאי דמוקרטיה סוציאליסטית ראויה לשמה, בתנאי חופש ביקורת, ניתן להתגבר על המכשולים ולתקן את השגיאות תוך כאב ונזק מינימליים. ומה שחשוב יותר מכל, מבלי לרמוס בני אדם או לפגוע בהם רק משום ששגו או נכשלו או מתחו ביקורת, מבלי להרוס את היוזמה של ההמונים שהיא מצבור האנרגיה העיקרי של המהפכה.
לפי שיטה זו יזכו יסודות שיהיו בלתי מרוצים מן המהפכה למלוא החופש לבטא את עמדותיהם ולהיאבק על השקפותיהם. המהפכה אמורה לגרום גם את שחרורם שלהם, כמנצלים לשעבר או כעושי דברם, מן הניצול, ולהעניק להם את האפשרות הנדיבה להשתלב בסדר המהפכני החדש, על בסיס של שוויון מלא עם כל האחרים. אין המהפכה באה להתנקם במנצלים לשעבר, אם כי תדע להתגונן בתקיפות וביעילות נגד מעשים חבלניים מצד אויבי המהפכה. גם זאת במסגרת החוקים והמשפט המהפכניים ותחת עינה הפקוחה של הביקורת הציבורית.
השרטוט הנ"ל צריך לשמש כאוטופיה (חזון, אם תרצו) של המהפכנים הסוציאליסטים בדורנו. זו המטרה אליה צריך לכוון את ההסברה ואת הפעילות בקרב ההמונים. אין זה מונע, כמובן, השתתפות באלף ואחד מאבקים על מטרות מיידיות חלקיות בכל יום, שבוע, חודש או שנה. ברם, בכל המאבקים הללו צריכים הם להופיע כמהפכנים הנושאים תמיד את דגל החזון המהפכני העקרוני, גם כשהם שקועים במעשי חולין קטנים של יום-יום.
עניין אחר הטעון בירור, הוא נושא המהפכה בארצות מעוטות פיתוח, קולוניאליות לשעבר, בהן חסרה תעשייה או מהווה רק שיעור שולי בכלכלתן. החברות הללו מהוות את מרבית אוכלוסיית תבל. המרכיב העיקרי בהן: האיכרות. המבנה החברתי הוא בדרך כלל טרום קפיטליסטי (פיאודלי או פיאודלי-פטריארכלי), ובמקרים אחרים מעין תערובת של קפיטליזם ממלכתי זעיר בורגני עם המבנים הישנים. הארצות הללו ניצבות בפני הצורך הדחוף לתעש את כלכלתן, כדי לאפשר המראה מן הנחשלות, כדי למכן את החקלאות תוך כדי הגדלת פריון העבודה בה, וכדי ליצור מקורות תעסוקה להמוני מפרנסים האמורים להיפלט מן החקלאות. תהליך זה מחייב ראשית השקעות הון גדולות מאוד, ושנית, משטר בעל אידיאלים חברתיים כאלה שיהיה מסוגל לגייס את המרץ והיוזמה של המוני היצרנים שעבודתם היא המקור העיקרי ליצירת ההצבר הנדרש.
ברור מעבר לכל ספק כי המעמד הבורגני הקלאסי, שהיה קברניט התהליך הזה באנגליה, מערב-אירופה וצפון-אמריקה, אינו קיים בארצות הללו. קיומו נמנע על ידי השתלטותן הקולוניאלית של המעצמות האימפריאליסטיות על מרחבי אסיה, אפריקה ודרום-אמריקה. לשון אחר: המעמד הבורגני הקלאסי של המערב, בהשתלטותו על הקולוניות, כיוון ביודעין את התפתחותן הכלכלית והחברתית בהתאם לאינטרס הצבר ההון של המטרופולין, תוך השארת פירורים בלבד למעמדות הבורגניים המקומיים, שנשארו ישובים על המסחר והמלאכה הזעירים.
מכל זה משתמע שתמורה חברתית באותן ארצות, אשר לא תחתור למטרה שמעבר לקפיטליזם, תישאר, מעצם טבעה, אימפוטנטית ותשתדל להישען על המעצמות האימפריאליסטיות או, לחלופין, על ברית המועצות. רק מהפכה שתמגר כליל את הקפיטליזם, יחד עם שרידי משטרי העבר האחרים, עשויה לחולל את התמורה המבוקשת.
עד כאן יסכימו כל אלה הקוראים עצמם סוציאליסטים מהפכנים. ברם, המחלוקת מתעוררת לגבי הערכת טיב המשטר שתכונן המהפכה, עם ניצחונה. מרכסיסטים אורתודוקסים יטענו כי דמוקרטיה סוציאליסטית רחבה, באמצעות אסיפות ונציגויות ישירות של העובדים, איננה אפשרית כל עוד לא הושגה כלכלה שופעת אשר תאפשר את הגשמת הקומוניזם החזוי אצל מרכס. עד השגת אותה מטרה ישרור משטר שניתן להגדירו כמונופולין בלעדי של מפלגת האוונגארד על מנגנון המדינה, על המשק, על מערכת החינוך, על אמצעי התקשורת, על השירותים הציבוריים וכו' וכו'.
אם נשים ליבנו לכך שאפילו הארץ המפותחת ביותר מבחינה כלכלית בעולמנו לא תוכל לייצר למחרת המהפכה שפע בלתי מוגבל של טובין (בין השאר בשל הטעם הפשוט, שהמושגים על שפע ומחסור הם יחסיים ומשתנים בהתמדה); ומאידך, אם ניווכח כי המשטר המשליט את האוונגארד המהפכני על ההמונים יוצר ממשל דיכוי מסוג חדש – לא נותר לנו אלא לנטוש את הדרך המהפכנית, או למרוד במוסכמות המקודשות על ידי קומוניסטים ומיני טרוצקיסטים. ומרידה במוסכמות פירושה חתירה למהפכה אשר תנסה להגשים את הרעיון המבוטא בסיסמה "כל השלטון למועצות", גם כאשר יש לעסוק בתיעוש, בתנאים של מחסורים יחסיים מסוגים שונים.
* * *
המחלוקת הנ"ל היא יותר עמוקה מאשר נראה מעל פני השטח. אירגון מהפכני הדוגל בשלטון האוונגארד יבנה עצמו כבר היום במתכונת האמורה לתפוס בעתיד את השלטון, לרכז בידיו את כל סמכויות הניהול והפיקוד ולקיים כפייה ודיכוי כלפי מתנגדים פוליטיים ומותחי ביקורת מכל הסוגים. כבר עתה יהיה הוועד המרכזי שלו בנוי כמפקדה צבאית יעילה, המסוגלת לפקד על מחלקותיה תוך ביטחון שהפקודות יוצאו אל הפועל ומתנגדי ההנהגה יסולקו, יודחו או ייכנעו למרותה.
ולעומתו, אירגון הדוגל בדמוקרטיה מועצתית יפעל כשהוא מקיים דמוקרטיה רחבה בשורותיו ומאפשר לעורר כל שאלה טעונת מחלוקת. אין הוא זקוק למוסד ה"הנהגה". מוסדותיו נבחרים כדי למלא פונקציות אירגוניות יומיומיות, כשהם כפופים תמיד למרות אסיפות החברים. פגישות המרכז פתוחות בפני החברים, הרשאים להשתתף בדיוניו. החלטות המרכז אינן פקודות אלא סיכומים שהחברים במקומות מתבקשים לבצע. אם מתעוררת התנגדות להחלטה מסוימת של המרכז, רשאי הרוב בסניף לדחות את ביצוע ההחלטה או להימנע מלבצעה עד לכינוס ארצי שידון בעניין. אין האירגון מתיימר לתפוס את השלטון, אלא לגרום לכך שמועצות נבחרות של העובדים יתפסו את רסן השלטון. כאשר תנצח המהפכה, יוכלו חברי האירגון להעמיד עצמם לבחירה במועצות, להשתלב בעבודתן ולהשפיע על החלטותיהן ודרכי ניהולן. משקלו של מהפכן כזה במועצה עשוי להיות כבד למדי, אך לא בתוקף השתייכותו ל"מפלגה", אלא רק בתוקף הסמכות שירכוש לעצמו בפעילותו ובהתבטאויותיו.
