התקוממות הסטודנטים, בינואר 1972, היא תופעה חשובה במיוחד בחיים הפוליטיים של כלל העם המצרי.
במקרים רבים בעבר מילאה התנועה הפטריוטית והדמוקרטית של הסטודנטים המצריים תפקיד מכריע, בגלותה שכבות חדשות של התנועה העממית הכללית. כזה היה המצב ב-1919, ב-1936, ב-1945-46; אחר כך ב-1951-52 ולבסוף, לפני זמן קצר, בפברואר ובנובמבר 1968. מצוידים בפוטנציאל בלתי נדלה של נדיבות ודמיון, וכן בבהירות מחשבה יוצאת מן הכלל, היו הסטודנטים תמיד בחזית המאבק האנטי-אימפריאליסטי והאנטי-דיקטטורי. בשם כל המעמדות המהפכניים הם הצליחו להגדיר את המטרות העיקריות של מאבק זה.
כיום נובעת חשיבות תפקידם מחשיבות התהליך ההיסטורי העובר על העם המצרי.
המשטר הנוכחי נמצא בתהליך של בידוד עצמו מן השכבות העממיות במצרים, כאשר הוא חושף את חוסר יכולתו לגייס אותן לצורך שחרור האדמות הערביות הכבושות ומסגיר את כניעתו המוחלטת לרצון הקואליציה של הבורגנות החדשה והבורגנות הישנה. שני השותפים בקואליציה זו שואפים לסיים בכניעה לכובש, בתקווה לחזק את שיטת הניצול הקפיטליסטי המצרי, על ידי פתיחת שערי מצרים לרווחה בפני השקעות אימפריאליסטיות.
המשטר שוקע לאיטו למין הישענות כפולה על ברית-המועצות ועל ארצות-הברית, כאשר הראשונה מספקת את האינפרה-סטרוקטורה האזרחית והצבאית, המאפשרת למשטר לטעון שהוא מתכונן למלחמה בישראל, והאחרונה מבטיחה להפעיל לחצים מסוימים על ישראל ולעודד השקעות קפיטליסטיות במצרים; כל זאת בתנאי שמצרים תתרחק מברית-המועצות. הממשלה צריכה אם כן להגדיר את מדיניות-החוץ שלה במסגרת תנודות אלה בין מוסקבה לוושינגטון, כאשר באותו זמן היא מחזקת את הפיקוח המשטרתי ואת דיכוי השכבות העממיות.
ובכל זאת, במהלך שנת 1971 הצליחו ההמונים להתחיל בפריצה דרך מנגנון זה לקראת הופעה עצמאית בחיים הפוליטיים. בקיץ 1971 הם נהנו מן הבחירות הפורמאליות לאיחור הסוציאליסטי הערבי, אותו רצו השלטונות להציג לפני דעת-הקהל המקומית והזרה כסימן לתמיכה עממית. תוך שימוש בכוח הפכו המעמדות העממיים השונים את הקרקס האלקטורלי הזה לסדרה של מאבקים דמוקרטיים אמיתיים נגד הדיקטטורה. מקמשיש עד אבו-כביר, משבין-אל-קום וטנטה עד חילואן – נאבקו איכרים, פועלים, ואינטלקטואלים צעירים נגד לחצי המשטרה ומכשוליה, בסרבם להמשיך להשתתף במשחק השלטונות. באותו זמן הם דחו את מדיניות הפשרה עם ישראל, את ההישענות על שתי המעצמות ואת הכניעה לתאוותיו של המעמד השליט, המורכב מטפילים, אופורטוניסטים ומשרתי אינטרסים זרים.
זוהי הסיבה בגללה נשארו רק מצרים מעטים שהאמינו שהממשלה התכוונה באמת לצאת למלחמה בשנת 1971, לה היא קראה בחגיגיות "שנת ההכרעה". אך כולם חיכו עד שתמה השנה, כאילו כדי לזכות באישור מוחלט לתחושה הכללית ששופרות התעמולה הממשלתיים לא התכוונו כלל למלחמה, ושהם הטעו את העם ואינם זכאים יותר לאמון.
והשנה נסתיימה.
וסאדאת הופיע על מסכי הטלביזיה בדבריו הנלעגים: על "החלטתו" היה להידחות בגלל "ערפל" שירד על המצב הבין-מדיני בתת-היבשת ההודית. לא תהיה מלחמה בישראל מפני שהיתה מלחמה בין הודו לפקיסטאן… ובגלל שארצות-הברית, שהוכתה בנפול בת-חסותה הפקיסטאנית, החליטה לספק לישראל פאנטומים נוספים!
זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
* * *
התקוממות הסטודנטים באה כהתגבשות כל התלונות והתקוות שהובעו בצורה מבולבלת במשך שנת 1971 כולה, מצפון מצרים ועד דרומה. באותו זמן היא ביטאה אותם בצורה עקבית: "מסמך הסטודנטים", שהיה תוצאה של ההתקוממות, מבסס תוכנית פעולה של ממש, שיכולה לאחד את כל הכוחות העממיים והאנטי-אימפריאליסטיים במאבק לעצמאות.
הדברים המובעים מטעם הסטודנטים נוגעים לשלושת השטחים של המאבק לשחרור: הפוליטי, הצבאי והכלכלי. הם מתחילים בצורך להחזיר את מצרים לדרך המהפכה הערבית, בצורך לשבור את כל הקשרים החשודים אותם יצרה הממשלה עם המעצמות, בצורך לדחות את כל תוכניות הכניעה ולהקדיש את כל חיי המדינה לשירות במלחמת שחרור ארוכה.
אך העניין ההכרחי הוא שנקודות אלה רוכזו סביב רעיון מפתח שהיווה את התנאי למימושן: הרעיון שרק לעם יש הרצון להילחם מלחמת שחרור עד לסיומה, ורק העם מסוגל לעמוד בקורבנות הנדרשים במלחמה כזו. כתוצאה מכך, על אמצעי הלחימה להיות בידי העם; על הדמוקרטיה לצמוח בקרב ההמונים, על מנת שהיוזמות הפוריות תוכלנה לבוא על ביטויין; ולבסוף – על חיי הכלכלה של המדינה להיות מתוכננים בהתאם לצורך בחימוש העם ובגיוס האומה.
הביטוי המעשי של דרישה זו מובן מאליו: מיליציה עממית אליה יכול להשתייך באופן בלתי מותנה כל אזרח, ואשר מועצות שלה, עם מנהיגים הנבחרים באופן דמוקרטי, יש להקים בכל מפעל, בכל כפר, בכל אוניברסיטה ובכל בית-ספר. מצד שני דורשים הסטודנטים שעקרונות הוויכוח הדמוקרטי ייושמו בצבא, כך שהוא ייצא מבידודו וייקח חלק בחיים הפוליטיים של המדינה. זוהי הדרך להביא לסיום המצב בו נטולים העם והצבא כל כוח. כיום קיימים מיליוני מצרים בלתי-חמושים וכמעט מיליון אחרים שיש בידם נשק, אך הם משותקים מבחינה פוליטית מאחר שהם מנותקים מהחברה ונתונים לשליטת הביורוקרטיה; הסטודנטים הציעו לשבור את המסגרות המחלקות את העם ולפתוח את הדרך להשתתפות דמוקרטית של כולם, תוך מחשבה, במאבק המשותף.
אך הסטודנטים עשו הרבה יותר מאשר להציג דעות: הם קישרו בין מחשבה לפעולה; הם רצו ליישם את רעיונותיהם; כדי לעשות זאת הם פרצו לזירה הפוליטית ממנה היו מבודדים זמן כה רב – לזירה של מאבק אפקטיבי בו יכלו ליצור זרם המוני שמסוגל לשנות את פני המציאות.
הם התחילו, אם כן, ביצירת קשר ביניהם באוניברסיטאות, לאחר מכן קשרים עם קבוצות עממיות אחרות, במיוחד חיילים ואיכרים. הם רצו לאפשר הופעת רצון עממי אמיתי, שיתבטא בחופשיות ויקבע את דרכו ללא הדרכה רשמית כלשהי, וללא קשר עם אמצעי התעמולה הממשלתיים.
עיתוני-קיר הופיעו בכל מקום – כשהם חתומים על-ידי הסטודנטים; כרוזים ופוסטרים חולקו בהיקף רחב; האסיפות הפכו נרחבות יותר ויותר. אלה היו השיטות האפקטיביות בהן השתמשו הסטודנטים לניפוץ המונופול הממשלתי על תעמולה פוליטית – ושיטות אלה הצליחו לתת חופש לדמיון העם.
בסיכום – תנועה זו הצליחה להתגבר על הפחד, ההיסוס והפסיביות בהם הוחזקה מצרים בידי המנהיגים שרצו להשתיק כל קול פרט לזה שלהם, כך שיוכלו לדבר בשם כולם.
בעשותה זאת החזיקה התנועה במפתח הראשון לחרות פוליטית.
* * *
אז החלו הסטודנטים לארגן את פעילותם הפוליטית החדשה: הם הקימו ועדים פוליטיים בכל מחלקה, בשלוש האוניברסיטאות שבבירה (קהיר, עין-שאמס ואל-אזהר). ועדים אלה עזרו ביצירת ועד לאומי שדיבר בשם כולם, ואשר השתכן באולם הגדול של אוניברסיטת קהיר (האמפיתיאטרון ע"ש גמאל עבד אל-נאצר), כדי להפוך אותו מבמה רשמית של הממשלה לבמה חופשית של העם.
כל מי שהיה לו מה לומר בפומבי, יכול היה לומר זאת באותו אמפיתיאטרון. הנוער המצרי הראה בדרך זו שברגע שהוא משוחרר מפיקוח המדינה הוא מסוגל לפתח דמוקרטיה אמיתית; פריחת כל הדעות; הגנה על כל אחד שהיתה לו דעה, אפילו אם ביטא דעת מיעוט; דחיית דעות קדומות ועידוד מאבק אידיאולוגי עד לניצחון רעיונות מהפכניים שיוכלו לאחד רוב גדול יותר.
בדרך זו נמשכו הדיונים באמפיתיאטרון ע"ש נאצר, ובהם נתגבשו שתי נטיות מנוגדות: מצד אחד השמאל החדש, שדרש שהחופש שזה עתה הושג יורחב לכלל האוכלוסייה, כלומר פופולריזציה של הוויכוח על דמוקרטיה המונית, מיליציה של כולם וכלכלת מלחמה, כדי לשחרר זרם אנטי-אימפריאליסטי עממי כלל-ארצי; ומצד שני אידיאולוגיה שהושפעה מהאחים המוסלמים הימניים, שדרשה הגבלת התנועה לתחומים הצרים ביותר של האוניברסיטה והציעה שמטרתם היחידה של
הסטודנטים תהיה להגיש רשימת תלונות לנשיא הרפובליקה.
זרם השמאל החדש ניצח על-ידי רכישה איטית של קולות עד שזכה ברוב גדול בקרב הסטודנטים המרדניים.
על ידי יצירת צורות ארגוניות המתאימות לשאיפות ממשיות, תוך שחרור ארגונים אלה מהשגחת המדינה – בראש ובראשונה מהאיחוד הסוציאליסטי הערבי – על-ידי כפיית החוקיות שלהם בתפיסת בניינים רשמיים כדי להפוך אותם לזמן מה למקומות חופשיים לוויכוח, החזיקו הסטודנטים את המפתח השני לחרות פוליטית.
מחוזק על ידי תמיכת רוב הסטודנטים הפעילים, יצר הוועד הלאומי קשר עם פועלים בחילואן ובשוברה, פרברים תעשייתיים של הבירה. בעשותם זאת הם התגברו על המחסום החשוב ביותר אותו שמה הממשלה בדרכה של התפתחות תנועה עממית עצמאית – המחסום שבודד את הנוער האינטלקטואלי מן הציבור העובד. כי כל זמן שקבוצות אלה נותרות ללא קשר ביניהן, העם כולו נמצא במצב של פירוד וחוסר-כוח הדרוש לשינוי פני המציאות. הנוער האינטלקטואלי לבדו אינו מסוגל לממש את שאיפותיו המהפכניות, ואילו המוני העובדים אשר בידם האפשרות להפוך מן היסוד את מבנה הדיכוי החברתי, יכולים להגשים זאת רק במידה בה הם יכולים להשתלט על חוקי המהפכה – תהליך הדורש שילוב של השמאל האינטלקטואלי בתנועת ההמונים העובדים.
בסופו של דבר לא הסתפקו הסטודנטים רק בפריצה אל מחוץ לגטאות האוניברסיטאיים, ליצירת קשר עם אזורים פרולטריים –הם גם ניתצו את החומה המפרידה אזרחים מחיילים, יהיו אלה קצינים או סטודנטים ופועלים בשירות חובה. המטרה היתה למנוע מהשלטונות להציג את רוח התקוממות הסטודנטים לפני החיילים בצורה מסולפת, לסכל כל ניסיון אפשרי להשתמש בחיילים נגד הנוער ולבסוף גם לעודד אנשים צעירים בתוך הצבא לבטא את עצמם.
על ידי כך החזיקו הסטודנטים במפתח שלישי לחרות פוליטית: הם החלו בשבירת המסגרות הצרות לתוכן הוכנסו המוני העם על ידי הממשלה, במטרה לבודד את דרישותיהם ומאבקיהם, בכדי להצר את אופקיהם, לשתק מודעות כללית לבעיות הפוליטיות של העם, ובכך למנוע מהם כל אפשרות לפעולה היכולה להשפיע, פעולה שכוונתה לשנות את מצבם באופן רדיקלי.
* * *
בצורה כזו הצליחו הסטודנטים, בעשרה ימים קצרים, ליצור רשת של יחסים אידיאולוגיים ואנשי קשר פוליטיים, קולקטיבים ופרטים, אשר בפועלם יחד יצרו כר פורה לעבודה פוליטית עתידה, המבוססת על הכרה עממית עמוקה ביותר וחיפוש אחר הנושאים והצורות הנכונות לפעולה. עבודה פוליטית זו תהיה חופשית מהמסגרות הפוליטיות הרשמיות או ממסגרות האיגודים המקצועיים, שכל תפקידם הוא לספוג את הספונטאניות היוצרת של ההמונים ולקצץ את הדחפים הפוליטיים שלהם לחתיכות קטנות.
בגלל סיבות אלה היוותה האוניברסיטה, בשבועיים האחרונים של ינואר (1972), אי של חופש ומקור-אור פוליטי בו ראה העם המצרי איך מתממשות כמה מתקוותיו הגדולות ביותר.
מאותו זמן החלה האוניברסיטה למשוך לא רק את תשומת לבם של אלפי סטודנטים, שקודם לכן לא היה להם איכפת מן הבעיות הפוליטיות והצבאיות של ארצם ופתאום גילו את אחריותם לגבי העם; היא משכה גם את תשומת לב כל הפועלים והאינטלקטואלים שקיוו בעצמם לקחת חלק בשחרור מצרים
והעולם הערבי.
אי זה של חופש לא יכול היה להחזיק מעמד זמן רב בפני התקפת המדינה, שהתבססה על דיכוי כל סוגי החופש.
בוקר אחד עם שחר השתלטו כוחות הסדר על האוניברסיטה. אז עמדו לפני הסטודנטים האפשרויות הבאות:
- או שילכו לבתיהם, מפחד הדיכוי – ואז היתה תבוסתם הצבאית הופכת גם לתבוסה פוליטית – וקול החרות היה משתתק.
- או שיתפרסו ברחובות הבירה, בתוך העם, ויארגנו את האנשים להתקוממות נגד כוחות הדיכוי . ואז תהפוך המתקפה הצבאית למתקפת-נגד פוליטית של העם מול השלטונות.
באופן ספונטאני בחרו הסטודנטים בדרך השנייה, ובכך החזיקו במפתח רביעי לחרות פוליטית.
הם התפרסו ברחובות ובשכונות קהיר, מן האמידות ביותר עד העניות ביותר; הם התכנסו בכיכרות גדולות והפכו התכנסויות אלה לאספות המוניות מאולתרות בהן פרסמו את "מסמך הסטודנטים" וגייסו את התושבים לפעולה תוך מתן אפשרות חופשית להתבטא. כיכר תחריר [השחרור], צומת מרכזי של הבירה, הפכה לבית-ספר לדמוקרטיה ואחווה למשך הלילה שבין ה-25 וה-26 בינואר. לסטודנטים, שהחליטו להישאר במקום עד הבוקר, הצטרפו אלפי פועלים, מובטלים, עקרות-בית, אינטלקטואלים ואנשי רשות – צעירים, זקנים, נשים וגברים, שמיהרו למקום כי הרגישו שבאותו לילה נולד במצרים דבר חדש.
כוחות משטרה קיבלו פקודה להקיף את הכיכר, ופרץ קרב בינם לבין אלפי המפגינים ששהו במקום במשך כל היום. בפעם הראשונה מזה שנים רבות התחוללה בקהיר לוחמת גרילה עירונית: בכל פעם בה ראו הצעירים שעומדים להקיף אותם, הם התפזרו לרחובות הסמוכים ואחר כך התקבצו שוב באותה כיכר, או בכיכר קרובה אחרת, והמשיכו לדבר עד שהופיעה המשטרה שוב. וכאשר ריכוז המוני הפך לבלתי אפשרי, התארגנו קבוצות קטנות, נסעו לכל אזורי העיר והתחילו בשיחות על המדרכות, בבתי-קפה, בפתחי הבתים, והרעיונות הופצו תוך כדי התפוצצות רימוני גז מדמיע.
כך התפשט סף החרות בכל רחבי קהיר, תוך כדי שינוי צורה: אחרי הבהוב במשך עשרה ימים בפינה נידחת אחת במצרים התפוצץ העניין תחת רגלי המדכאים לגשם של ניצוצות שנישאו ברוח לארבעת קצוות הבירה, עישנו תחת האפר וניצתו שוב עם כל רוח קלה והשאירו בכל מקום חמימות בלתי מוכרת, חמימות שהגורם לה היה דמיון קולקטיבי שניתן לו, סוף- סוף, חופש.
באותו יום התאחד החופש-לחשוב יחד עם הצורך-להיאבק באלה שניסו להחניק חופש זה. היה זה רווח עצום לתנועה ההמונית; המודעות לכך שאת הזכות לחופש הדיבור יוכל רק העם להוציא מידיהם של אלה שמנעו אותו ממנו. והנוער המצרי גילה בכך מפתח חמישי לחרות פוליטית; הקשר בין פעולה אנטי-אימפריאליסטית מהפכנית לבין הגנה מפני המכשיר המדכא של הריאקציונרים המקומיים.
כך פרצה התקוממות הסטודנטים את טבעת החנק הממשלתית ברמה פוליטית ואידיאולוגית. בסיסמאותיה ובדוגמא של פעולתה היא נתנה את הדחיפה הדרושה לזרם פטריוטי ודמוקרטי שפרץ ממעמקי מצרים וביטא את עצמו מחוץ למסגרות המדיניות הקיימות, תוך פיתוח דעותיו ומטרותיו העצמאיות. מאותו רגע הוא נעשה בעל יכולת ליצור לעצמו את שאיפותיו ולעצור בעד הניסיונות הרשמיים לספוג אותן או לשנות את צורתן.
מכאן נובעת החשיבות ההיסטורית של ההתקוממות: סוף-סוף רכשה התנועה העממית המצרית מודעות לעצמה ולהיגיון שלה, דבר אותו ניסתה למצוא, בצורה מבולבלת, מאז תבוסת 1967.
הממשלה זכתה, כמובן, בניצחון במישור הצבאי. הרחובות היום שקטים והאוניברסיטה ריקה. ואין זה מפתיע. יחס הכוח הצבאי בין הממשלה לבין התנועה ההמונית החדשה הוא כעת, וגם יישאר, לטובת הממשלה, כל זמן שהתנועה לא תמצא מסגרות פוליטיות- צבאיות יעילות.
זוהי הסיבה לכך שברגע זה אי-אפשר להעריך באמות מידה צבאיות את הניצחונות והתבוסות בהתמודדויות בין התנועה ההמונית והממשלה. אפשר להעריך אותן רק במושגים פוליטיים ואידיאולוגיים, ובמושגים כאלה היתה התקוממות הסטודנטים ניצחון מוחץ.
* * *
בחודש ינואר 1972 זכתה התנועה ההמונית בתחושה חדשה לגמרי של כוחה הקולקטיבי, של אחדותה סביב עקרונות מאבק ארוך-טווח לשחרור – מיליציה עממית ודמוקרטיה מן היסוד – ושל זהותה מול הממשלה.
מעתה והלאה היא מהווה עובדה פוליטית יסודית חדשה במצב במצרים שעל כולם – אפילו אלה שהיו מוכנים לחתום על פשרה מבישה – להכיר בה, ואשר משתקת את דמיונם של אלה שכבר ראו את התעלה פתוחה והון אימפריאליסטי זורם למצרים.
המשטר אינו מעז עוד לדבר על שיחות עם ישראל. אפילו מבלי שתהיה לו המידה הקטנה ביותר של כוח פוליטי מאורגן, יש לעם המצרי יכולת מסוימת ליצור לחץ מוסרי בעל השפעה להפסקת תוכניות הכניעה של הממשלה.
זוהי, במובן מסוים, הסיבה בגללה הניצחון העיקרי שהושג על ידי התנועה העממית לטווח קצר, הוא זה שהושג נגד ישראל, אשר שמחה לראות את סאדאת מקבל את תנאיה, אחד אחר השני; ונגד שתי המעצמות, אשר חששו מהתעוררותו הפוליטית של העם המצרי יותר מכל דבר אחר. בעומדם אל מול התנועה ההמונית אין הם יכולים עוד לקבוע את גורל העולם הערבי בהתאם למטרותיהם.
התקוממות הסטודנטים בינואר כבר גרמה לסילוק האיום של הסכמי פשרה בין ישראל והערבים, אשר בהם רצו המעצמות. היא הראתה שאת השאלה של מלחמה ושלום בין מצרים ואויביה אי אפשר יהיה לפתור במוסקבה או בוושינגטון, אלא יוחלט עליה על ידי העם המצרי הריבוני.